מתפרסם מיום שני 28 דצמבר 2009 | 3,744 צפיות
אחת הפרשיות המרתקות והסוערות ביותר בתקופת הגלות של עם ישראל ואולי אף בהיסטוריה היהודית הכללית, היא פרשיית משיח השקר, שבתאי צבי. עבודה זו, מציגה את הקשר שניתן לערוך בין מאורעות היסטוריים לפסיכולוגיה, תוך ניסיון "לאבחן" את שבתאי צבי במושגים הפסיכיאטריים הקיימים כיום, ודרכם לבחון את סוד קסמו.
פרק א': תיאור דמותו של שבתאי צבי
אחת הפרשיות המרתקות והסוערות ביותר בתקופת הגלות של עם ישראל ואולי אף בהיסטוריה היהודית הכללית, היא ללא ספק פרשיית משיח השקר, שבתאי צבי. שבתאי צבי והתנועה שהקים ושנקראת על שמו – התנועה השבתאית, סחפו אחריהם אלפי מאמינים בכל קצוות הגולה. מאמיניו היו בטוחים כי סוף סוף הגיעה עת הגאולה ודמותו המיתולוגית של המשיח מתממשת במציאות בדמותו של שבתאי צבי. סיומה העגום של הפרשייה הייתה בהתאסלמותו של שבתאי צבי, שגרמה למפח נפש אדיר בקרב מאמיניו ול"רעידת אדמה" כללית בעולם היהודי, שרישומיה ניכרים עד היום[1].
מן המפורסמות, כי הגורם המשיחי היה ועודנו דומיננטי מאוד באמונה היהודית, בייחוד לאחר חורבן המקדש השני בשנת 70 לספירה. בשל הציפייה הדרוכה לקראת האפוקליפסה לאורך הגלות, ציפייה שנבעה ללא ספק מן המצוקה הרבה שחיו בה היהודים במשך 2000 שנה, לא מפתיעה העובדה כי נוצרו נסיונות שונים לגלם בפועל את דמותו של המשיח המצופה. ואכן "משיחים" שונים ומשונים או אמונות המנסות לממש את האפוקליפסה, צצו במשך הדורות. אלא שפרשיית שבתאי צבי שונה לחלוטין מכל שאר תופעות המשיחיות שחווה העם היהודי לאורך שנותיו. בדרך כלל, הקהילה היהודית הייתה בעלת ליכוד פנימי וכוח וויסות עצמי ניכר ועל כן היא לא נתנה לכוחות משיחיים סוטים, שעלו פה ושם לאורך כל שנות הגלות, לשבש את מהלך חיי הקהילה הנורמטיביים. לעומת זאת, התנועה השבתאית והעומד בראשה, שבתאי צבי (להלן ש"ץ), הצליחו ליצור דרך משיחית מוחשית שסחפה אחריה המונים רבים – משפוטי העם ועד גדולי המנהיגים והרבנים. הממסד הרבני, שהיה אחראי על הוויסות הנורמטיבי של הקהילה היהודית קרס לחלוטין, חלקו מכורח וחלקו מרצון. ש"ץ הצליח, בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית לגלם את דמותו של המשיח המיוחל ולסחוף את העם לאמונה כי הגאולה הגיעה.
כדי להדגים את כוחו הייחודי של ש"ץ, ניתן להשוות את תופעת השבתאות לשתי תופעות משיחיות אחרות שצמחו בתקופה קדומה יותר ונחלו מידה מסוימת של הצלחה – בסביבות זמן חורבן הבית: האמונה בישו ובבר כוכבא. כידוע, ישו ובעיקר תלמידיו, טענו גם כן כי הוא המשיח שהגיע לגאול את עם ישראל. אלא שבמקום לסחוף את עם ישראל אחריהם, נדחו מאמיניו של ישו החוצה ונאלצו לפתח דת חדשה לחלוטין. לאחר כמאה שנה, עלה כוכבו של משיח חדש בשמיה של היהדות – בר כוכבא. בניגוד לישו, הצליח בר כוכבא לסחוף אחריו את העם ואף את תלמידי החכמים מן השורה הראשונה (ראה לאו, עמ' 251-297).
אלא שאין כלל מקום להשוות את הצלחתו של בר כוכבא להצלחתו המשיחית של ש"ץ. בעוד שהאמונה בבר כוכבא כמשיח שגואל את ישראל הסתמכה על עובדות מממשיות – שחרור הארץ וירושלים מידי הרומאים (לפחות לכמה שנים) ועל כן היה לה בסיס מוצק להתפתח, האמונה בש"ץ התבססה על גורם אחד ויחיד – אישיותו של ש"ץ. ללא שום הישגים מדיניים, צבאיים, פוליטיים או ביטוי כלשהו של התפתחות בבניית הארץ וקיבוץ גלויות, הצליח ש"ץ להוביל לאמונה כי הוא המשיח. אין זאת אלא שאישיותו של ש"ץ הייתה בעלת סגולות מופלאות עד כדי כך שהצליחה לפצות על חוסר ההישגים הממשיים הדרושים להתפתחות אמונה בעידן משיחי הממשמש ובא.
אמנם אין לכחד, כי גורמים חברתיים, כלכליים ודתיים גם כן פעלו ברקע הצלחתו המטאורית של ש"ץ[2], אך אין ספק כי גורמים אלו אינם גורמים מספיקים כדי להצמיח תופעה ייחודית זו, ללא הגורם האישיותי המכריע של המנהיג. הנחה זו נראית הכרחית אם נזכור את העובדה שבשונה מתנועות שונות שיצרו מהפכות במהלך ההיסטוריה האנושית, תנועה משיחית, מעצם מהותה, מתמקדת באישיות של המנהיג ולא רק ברעיון כללי. תנועה משיחית דוגלת באמונה בכוחו הנעלה של אדם יחיד – "המשיח" ובסגולתיו הייחודיות לחולל את המהפכה המקווה. על כן נראה כי לאישיותו של ש"ץ יש משקל רב בצמיחתה של התופעה הפלאית הזו.
מהו סוד אישיותו של ש"ץ? במה חרגה אישיותו מגדר הרגיל? האם ניתן לעמוד על מאפייניו האישיותיים ובכך להבהיר מעט יותר את התנועה המופלאה שהקים במו ידיו? על השאלות האלו אנסה להשיב בעבודה זו, מתוך נקודת המבט הפסיכולוגית.
פרק ב': אבחנת אישיותו של שבתאי צבי
מבוא:
גרשום שלום, חוקר הקבלה הנודע, חקר רבות את התנועה השבתאית ואת אישיותו של העומד בראשה. כך מתאר שלום את אופיו הכללי של ש"ץ:
"הוא היה בעל תרבות רבנית ותורנית, בלי כל ספק, מה שקוראים גאון בתורה. כוחותיו האינטלקטואלים הם מפותחים, אבל אינם יוצאים מגדר הרגיל. כוח יוצר מבחינה ספרותית אין לו, ואין לו גם כישרון ספרותי. לעומת זאת, ערים ואף סוערים ביותר חייו האמוציונליים. העדויות הרבות קובעות את כשרונו המוזיקלי ואת אהבתו העזה למוזיקה ולשירה...המוסיקליות שבו מושכת בני אדם, אבל בנוסף אליה נסוך עליו חן מיוחד שכל העדים מדברים עליו... היתה זו גם אצילות מיוחדת בהתנהגותו עם בני אדם ואדיבות לב רבה...בכל מקום שהגיע אליו בגלותו ובשאר נדודיו אחרי כן, לא היה חסר כוח משיכה ומגנטיזם אישי" (שלום, עמ' 126-127).
אם כן, אנו רואים כאן דמות מושכת מאוד וכריזמטית ובכך מתחילה להתבהר התמונה כיצד מאמינים רבים נוהים אחריו כמשיח הגואל. אלא שכדי להצליח לסחוף אחריו מאמינים וכדי שהאדם יאמין בעצמו כי הוא המשיח, נראה שלא מספיק להיות כריזמטי או אדיב, אפילו אם נאמר שתכונות אלו היו קיימות אצלו במידה ייחודית. כדי להצליח להקים תנועה משיחית סביבו יש צורך בדבר מה מעבר, בתכונה כלשהי שמוציאה אותו בצורה ברורה מכלל האנשים הנורמאליים, תכונה שגורמת להגיע אל משהו אחר, נשגב יותר מן החיים הרגילים של הכלל.
כאן אנו כבר מתקרבים לאבחנת ש"ץ כאישיות אבנורמלית, אישיות המאופיינת בדבר מה חריג. האם ניתן לבסס אבחנה כזו?
התשובה החד משמעית היא שאכן ישנו ביסוס מוצק לאבחנה זו. שלום עצמו, על אף שהיה חוקר תורת הקבלה ולא פסיכולוג, עמד על העובדה שאיננה ניתנת לטשטוש, כי לש"ץ הייתה פסיכותפולוגיה – הוא סבל מהפרעה דו קוטבית (שלום, עמ' 100-110). כדי להבין מדוע ניתן לאבחן את ש"ץ כסובל מהפרעה דו קוטבית, נסביר ראשית מהי בדיוק מחלה זו ולאחר מכן ננסה להוכיח כי הוא אכן מתאים לאבחנה זו.
א. הפרעה דו קוטבית
הפרעה דו קוטבית היא הפרעה בה האדם מתנסה באירועים של דיכאון מצד אחד והתרוממות רוח – מאניה, מצד שני. בין ההתקפים השונים ישנם זמנים נורמאליים יחסית, בהם הם יכולים להראות התנהגות תקינה. בשלב הדיכאון, התסמינים דומים לתסמיני דיכאון קשה (perris 1992) וההבדל המרכזי בין אבחנה כהפרעת דיכאון להפרעה דו קוטבית היא הימצאותם של אירועי מאניה, אירועים מעורבים של מאניה ודיכאון או אירועי היפומאניה, החותכים את רצף תחושת הדיכאון.
אירוע מאניה מאופיין בהרגשת התרוממות רוח מוגזמת, לעיתים מלווה ברגזנות, לפחות במשך שבוע. בנוסף צריכים להתקיים לפחות 3 סימפטומים: הערכה עצמית מנופחת, תחושת גדלות, הפחתת הצורך בשינה, דיבור מהיר ולחוץ, הצפה של רעיונות מסוגים שונים, קושי להתרכז בדבר מסוים, גידול בפעילויות מכוונות מטרה, תסיסה נפשית וגופנית ושיעור מוגזם של פעילויות עם פוטנציאל להיפגע מהן. נקודה חשובה נוספת הקיימת במאניה היא חוסר סבלנות כלפי השגרה ורצון להשתחרר ממנה.
במקרים חמורים, ייתכן שתתלווה להפרעה גם תסמינים פסיכוטיים: דלוזיות של רדיפה או גדלות (fink 1999) והזיות (baethge, baldessarini, freudenthal, streeruwitz, bauer, bschor, 2005).
אירועי היפומאניה מאופיינים בתסמינים דומים, אך פחות בעצמה, במשך זמן קצר יותר ואינם כוללים תסמינים פסיכוטיים.
ב. שבתאי צבי כבעל הפרעה דו קוטבית
אנסה לעקוב אחרי שלשת המצבים של המחלה – אירועי המאניה, אירועי הדכאון וההפוגות שבין האירועים כדי לבחון האם אכן מתאים ש"ץ לקבל אבחנה של בעל הפרעה דו קוטבית ואת השפעת הפסיכופתולוגיה שלו על התפתחות אמונתו בעצמו כמשיח וביסוס אמונתם של מאמיניו בו.
ב. א. אירועי המאניה:
ישנם עדויות רבות על התנהגותו ואופיו של ש"ץ שמהם ניתן ללמוד על היותו סובל מהפרעה דו קוטבית. כך למשל מעיד על תקופות הדיכאון שלו, חסידו המובהק ר' שמואל גאנדור: "ואמרים עליו כי זה ט"ו שנים הוא מדוכא בייסורים בזה האופן שיהיה מורדף בדאגה בל יניחנו השב רוחו ואפילו לקרות...ואז חוזר בשמחה גדולה ללימודו"[3]
ניתן לראות מעדותו של ר"ש גאנדור כי אכן ש"ץ סבל מתקופות של דיכאון חמור שהתחלף בשמחה גדולה, מה שכאמור מאפיין את הסובלים מהפרעה דו קוטבית. בעדות זו מודגש יותר תקופות הדיכאון של ש"ץ, אך בעדויות אחרות מודגשות תקופות המאניה שלו. כך למשל מספר ברוך מאריצו:
"ראו אור בפניו כפני משה רבינו לפי שבאותו הזמן היתה לו הארה גדולה...
ובהיות אדונינו באדרינופולי...חזרה אליו ההארה הגדולה שהיתה לו בקאסטיל גאליפולי ואחר כך נשאר בהסתר פנים ועוד מעט חוזרת אליו [ההארה] וכן עשה עד זמן שנכנסה אליו באחרונה"[4] .
כאן ניתן תאור מרתק של מצבו הנפשי של ש"ץ, בשפה תיאולוגית – זמני המאניה, המאופיינים בהתרוממות רוח, מתוארים כהארה שמגיעה מהאל ומביאה אותו למצב מטאפיזי הדומה למשה רבנו ואילו תקופות הדיכאון נקראות במונח "הסתר פנים", מונח שמשמעותו ריחוק מהאל. יש לציין כי קשה לקבוע לאור ציטוט זה, האם תקופת ה"הארה" מוגדרת כמאניה או כהיפומאניה וייתכן שש"ץ התנסה לעיתים במאניה ולעיתים רק בהיפומאניה.
חיזוק לקביעה כי ש"ץ סבל מהפרעה דו קוטבית, ניתן לראות במקור אחר, בו מתואר סימפטום אופייני לאירוע המאניה – הפחתת הצורך בשינה. כותב המקור הוא ר' שלמה כץ, שמתאר את ביקורו אצל ש"ץ. הוא כותב כי ראה אותו בהארה גדולה במשך שבוע שלם, מה שמתאים לזמן של אירוע מאניה, כפי שהסברנו לעיל. בתיאורו את זמן ה"הארה", כותב הוא כך: "שאינו ישן שום שנת קבע, רק בנים ולא נים [=ישן ולא ישן] ופניו שלו נשתוה למראה המאירה כצאת השמש בגבורתו" [5]
בדומה לכך נכתב באיגרת אחרת שנכתבה ע"י אחד ממאמיניו הנלהבים, ר' שלמה לנייאדו. הייחודיות של איגרת זו מתבטאת בכך שהיא נכתבה כציטוט דברים מפי ש"ץ עצמו על חייו ולכן היא מהווה כעין אוטוביוגרפיה נדירה של ש"ץ:
"ובכן מאותה שעה נתלבש ברוח הקודש ובהארה גדולה ועושה מעשים זרים [=משונים] כפי מה שנראה לו שכך ראוי לעשות מפני כמה סיבות ותיקונים אשר הוא היה מתקן. והרואים לא היו מבינים ענייניו והיה ביניהם כמתעתע...ולפעמים היה מצטער בצער גדול ולפעמים נהנה מזיו השכינה"[6] .
בתיאור מיוחד זה, אנו רואים את ההשקה שבין הפסיכולוגיה לתיאולוגיה – מצבו הנפשי של ש"ץ יוצר מעשים דתיים מסוימים ומוביל לתפיסת עולם תיאולוגית הנובעת ישירות מאישיותו האבנורמלית. ש"ץ מתואר כעושה מעשים זרים, כשהכוונה היא למעשים החורגים מן הנורמות החברתיות הכלליות וכן למעשים הנוגדים את ההלכה היהודית. מעשים אלו מתוארים כמתרחשים דווקא בשלבי המאניה שלו. לאור התיאור לעיל של מצבו הנפשי של האדם בעת המאניה, מובן ביותר מדוע ש"ץ עשה מעשים משונים אלו בזמן המאניה: חלק מתסמיני המאניה הם תסיסה נפשית וגופנית ועשיית מעשים לא שגרתיים ללא חשיבה מסודרת. זהו אכן אופי מעשיו של ש"ץ בחלק מן הזמן, אלא שמאמיניו מייחסים לכך משמעות תיאולוגית מובהקת – תקופות שאני משער שהן תקופות המאניה מתפרשות כתקופות של הארה אלוקית מיוחדת ותחושה של קרבה לאל ולכן ההצדקה למעשיו המשונים היא שעשייתם נובעת מסיבות נשגבות וטמירות שלא יכולות להיות מובנות לאנשים רגילים שלא נמצאים ברמה חווייתית כזו של טראנצנדנטיות.
בנקודה זו אפשר להתחיל ולנסות לענות על חידת אישיותו של ש"ץ ועל השאלה שהצגנו בראשית הדברים – מהו הקשר שבין אופיו לבין התנועה המשיחית האדירה שהקים סביבו.
כאמור, כדי שאמונה בהיותו של אדם מסוים "המשיח", יש צורך שאישיותו תיראה כמשהו מעבר לחיים הארציים והנורמאליים. במצב המאניה, האדם מצוי בהתרוממות רוח עליונה, הוא פעיל יותר, לא זקוק למנוחה, גדוש ברעיונות ומחשבות וחש תחושה חזקה של גדלות. מצב זה יכול להוביל לשתי תוצאות: ראשית, כתוצאה מתחושת הגדלות, האדם עצמו יכול לחוש שמעמדו נשגב יותר משל שאר בני האדם והוא בעל תפקיד ייחודי באנושות. שנית, התחושה של הסובבים אותו יכולה להיות שאכן הם עומדים מול אדם עם כוחות ייחודיים, עם כוחות נפש החורגים מגדר הרגיל ועם יכולות ייחודיות. תחושה זו יכולה להוביל את האנשים שעומדים מול האדם לאמונה כי אכן תחושת הגדלות שהוא מרגיש אכן יש לה על מה לסמוך.
יש לציין כי אירוע המאניה יכול לכלול גם התקפי רגזנות ואף תוקפנות כלפי אנשים. נראה שאירועי המאניה של ש"ץ לא כללו תסמינים כאלו. קביעתי מתבססת, ראשית, על כך שאין עדויות המתארות תסמינים כאלו ושנית, על כך שאם אכן היו לו גילויים כאלו, ההערצה סביבו והאמונה במשיחיותו הייתה נפגמת. כנראה אירועי המאניה שלו כללו בעיקר תסמינים שאפשר לכנותם "חיוביים" מהבחינה הערכית ושמאמיניו יכלו לתאר אותם כאירועי "הארה" ודבקות אלהית.
ב.ב. אירועי הדכאון
אירועי הדכאון של ש"צ גם כן מתוארים בעדויות רבות של הבאים איתו במגע. כך למשל בעדותו של גאנדור שצוטטה לעיל ועל פיה ש"ץ היה באופן כללי מדוכא במשך 15 שנה, עם הפסקות של שמחה באמצע. באותה איגרת מסופר על אירוע דיכאון ספציפי שחל אצל ש"ץ בחג השבועות ובעקבותיו הוא לא היה מסוגל לקרוא את תיקון ליל שבועות כמקובל.
נקודה חשובה לדיון היא כיצד תפס ש"ץ את עצמו בזמן הדיכאון וכיצד פרשו מצבים אלו תלמידיו. אם צודקים אנו בקביעתנו לעיל כי תחושת הגדלות שלו נבעה ממצבי המאניה, מה היה מצבו בזמן הדיכאון? מכמה מקורות נראה שאכן בזמן הדיכאון ש"ץ הפסיק להאמין בייחודו. כך למשל מביא שלום מקור בו מסופר כי לאחר שנכנס למצבי הדיכאון לא הבין ש"ץ מדוע עשה את מעשיו הייחודיים (שלום, עמ' 109).
במסגרת זו לא נרחיב ביחסם של תלמידיו למצבי הדיכאון שלו, שכן עניין זה קשור יותר לפן התיאולוגי של האמונה השבתאית ופחות לנושא הפסיכולוגי סביב ש"ץ. רק נציין כי באופן כללי אירועי הדיכאון לא ערערו את האמונה בו כמשיח אלא התפרשו כירידה מכוונת הנובעת מהתמודדות רוחנית עם הרוע שבמציאות (ראה בעדויות השונות שמצוטטות אצל שלום, עמ' 107-109).
ב.ג. זמני ההפוגה בין אירועי המאניה והדכאון
כאמור, בהפרעה דו קוטבית ישנם זמני הפוגה בהם האדם מתנהג יחסית נורמאלי. אם אנו מניחים כי הן תפיסתו את עצמו כמשיח והן האמונה שנרקמה סביבו קשורים לאירועי המאניה שלו, עלינו לברר כיצד תפס ש"ץ את עצמו בזמני ההפוגה שבין האירועים וכיצד תפסו אותו מאמיניו.
במחקר שעסק בההערכה העצמית של אנשים בעלי הפרעה דו קוטבית בזמני ההפוגה במחלה, התגלה כי על אף העובדה שהסימפטומים האופייניים לאירועי המאניה או הדיכאון אינם מופיעים בזמני ההפוגה, תנודות בהערכה העצמית וברגשות מתקיימות גם בזמן ההפוגה (KnowlesTai, ,JoneHighfield , Morriss, Bentall,. ,2007). לאור זאת, ניתן להניח כי תחושת הגדלות של ש"ץ הייתה קיימת לא רק בזמן אירוע המאניה אלא גם בין האירועים וכן תחושות של חוסר הערכה העצמית היו קיימות, אך כאמור הן פורשו על ידי מאמיניו כפעילות תיאולוגית ולכן לא סתרו את האמונה בו כמשיח.
בנוסף, ראינו לעיל כי האנשים שבאו איתו במגע תיארו את אופיו כבעל כריזמה, מגנטיזם אישי ומזג אדיב ונעים. ככל הנראה הכוונה היא לזמנים שבין אירועי המאניה והדכאון. לכן, האמונה סביבו יכלה לתפוס – אם בין האירועים היינו רואים אדם רגיל, קשה לומר שרק בגלל אירועי המאניה תירקם סביבו אמונה משיחית. אך מכיוון שבסיס אישיותו נוח להערצה, בשל מזגו הייחודי ובנוסף לכך רואים כי יש לו זמנים מיוחדים בהם הוא מגיע ליכולות אדירות ולמצבים נפשיים ייחודיים מעבר לרגיל, האמונה המשיחית יכולה לקרום עור וגידים.
אלא שעם כל הסברים אלו, עדיין נראה שיש צורך במאפיין אישיותי נוסף המייחד את ש"ץ. נראה שלא מספיק רק להכניס אותו תחת המשבצת של חולה במאניה דיפרסיה רגיל בכדי להבין את כלל אישיותו. רבים חולים בהפרעה דו קוטבית ולא מגיעים למצב של חשיבה על עצמם כ"משיח" או כמשהו דומה לכך. אכן כפי שהראנו מאפיינים רבים באישיותו תואמים את הגדרתו כחולה בהפרעה דו קוטבית, אך נראה שמחלתו התאפיינה בייחודיות מסוימת המסבירה יותר לעומק את כלל מרכיבי אישיותו ואת השאלה מה הביא אותו להתנהגותו הקיצונית, אפילו ביחס לחולי מאניה – דפרסיה רגילים.
ג. מאפיינים ייחודיים במאניה של ש"ץ
"וביום מן הימים שמע את הקול המבשר לו את יעודו – אתה מושיע ישראל... ונשבע אני בימיני ובזרוע עוזי שאתה הגואל האמתי ואין זולתך לגאול".
כך כותב לנייאדו על פי דברי ש"ץ, באיגרתו שהוזכרה לעיל. אין ספק כי קולות אלו ששמע ש"ץ, מלמדות על תופעות חריגות שחווה ש"ץ, תופעות שניתן לכנותן פסיכוטיות שככל הנראה הופיעו בזמני המאניה. כאמור, זמני המאניה מאופיינים בתחושות גדלות חריגות ולכן נראה כי הזיות מן הסוג שצוטט לעיל אכן מאפיינות את זמני המאניה בחייו של ש"ץ. עדויות אחרות מלמדות, כי הזיותיו של ש"ץ לא הצטמצמו רק לשמיעת קולות. כך למשל כתבו חסידיו בשמו, כי לילה אחד באו אליו האבות ומשחו אותו בשמן המשחה[7] (ציצת נובל צבי, עמ' 94). הזיה נוספת המתוארת ע"י חסידיו והמתקשרת באופן מובהק לאירועי המאניה שלו מספרת על תחושתו של ש"ץ כי הוא מרחף מעל פני הקרקע:
"רגילים היו בפיו דברי ישעיהו י"ד, יד': אעלה על במתי עב אדמה לעליון...ומעשה היה ביום מן הימים שהביע פסוק זה מתוך התפעלות כזאת עד שדימה בנפשו שנישא ממש לתוך האויר. ופעם שאל את חבריו אם לא ראוהו כשהוא מתעלה מעל לקרקע, וכשענו לו בשלילה, לפי האמת, אמר להם: לא זכיתם למראה מפואר כזה כי לא נטהרתם כמוני" (שלום, עמ' 112).
אך גם ללא תיאור הזיותיו של ש"ץ ניתן לקבוע כי המאניה שלו מאופיינת בפסיכוטיות, מעצם העובדה שהיא כללה דרך קבע דלוזיות על משיחיותו. אין כאן רק תחושת גדלות המאפיינת את אירועי המאניה אלא התפתחות של תחושת הגדלות לדלוזיות הכוללות תחושת ייעוד אישי עליון וחד פעמי.
אם כן, טענתי היא כי המאניה אצל ש"ץ התפתחה לסוג מיוחד של מאניה פסיכוטית וכך ניתן להסביר את ייחודיות אישיותו של ש"ץ. האם אכן קיימת תופעה כזו של "מאניה פסיכוטית"?
ד. מאניה ותופעות פסיכוטיות
קלרמן (klerman 1981) עמד על הקשר שבין דלוזיות, הזיות והפרעות חשיבה ואירועי מאניה והראה כי כבר במאה ה 19 עמדו על קשר זה.
במחקר שנועד לבחון את שכיחות התופעות הפסיכוטיות הכרוכות בהפרעה דו קוטבית, עלו ממצאים שאכן קושרים בין הדברים באופן ברור: נמצא כי תופעות פסיכוטיות מקרב 76% מן החולים בהפרעה דו קוטבית, מתוכם 39% חוו דלוזיות, 5% הזיות פתולוגיות ו 32% חוו את שניהם יחדיו. התופעה השכיחה ביותר של דלוזיות היא דלוזיות של גדלות (כ 68%) והסוג השכיח ביותר של הזיות היו הזיות חזותיות (16%) )Tillman, Bolhofner, Corrigan, Klages, Zimerman, , 2008(.
ממצאים אלו תואמים היטב את טענתנו כי ש"ץ סבל מהפרעה דו קוטבית עם מאפיינים פסיכוטיים – היו לו דלוזיות של גדלות, תופעה שכיחה בהפרעה דו קוטבית. הדלוזיות היו מלוות בהזיות חזותיות, שכאמור סביר יותר שיופיעו יחדיו ולכן ניתן לטעון שזהו הסינדרום ממנו סבל ש"ץ.
אמנם במחקר אחר, שבדק את תופעת ההזיות בהפרעות דו קוטביות בדיכאון חד קוטבי ובסכיזופרניה נמצא כי אמנם קיימות תופעות של דלוזיות והזיות בהפרעה דו קוטבית, אך בעיקר כאשר מדובר על דלוזיות של רדיפה ואילו בדלוזיות של גדלות פחות שכיח שיופיעו הזיות (baethge, baldessarini, freudenthal, streeruwitz, bauer, bschor, 2005) ולפי זה התופעה הספציפית שהתרחשה אצל ש"ץ, שכללה דלוזיות גדלות והזיות היא תופעה נדירה יותר. אולם דווקא בנדירותה היא מתאימה לדמותו של ש"ץ, שגם היא הייתה דמות נדירה ביותר.
אפשרות אחרת להסביר את אישיותו הייחודית של ש"ץ ואת ההפרעות החריגות שלו, מעבר למקובל בהפרעה דו קוטבית, היא שהמאניה שממנה סבל איננה כלל מאניה רגילה אלא הפרעה המאופיינת בתסמינים פסיכוטיים משמעותיים, המבדילים בינה לבין מאניה רגילה.
כמה חוקרים התמקדו בתופעה וביססו את העובדה כי קיימת מאניה ייחודית כזו. בונד (bond 1980) קבע כי מאניה מטורפת (delirious mania) היא תופעה בעלת סינדרום מיוחד ומאובחן ממאניה רגילה. מחקר מקיף, הכולל סקירה נרחבת של הספרות בנושא delirious mania וכן ניתוחי מקרים רבים הקשורים בכך, נעשתה ע"י מקס פינק (fink 1999). מסקנתו היא כי אכן ניתן לקבוע שמאניה מטורפת היא תופעה מאובחנת ובעלת סינדרום ייחודי. המאפיינים של התופעה כוללים: רמה קיצונית של התרגשות, תחושת גדלות חזקה, אמוציונליות לא יציבה, דלוזיות, הפרעות שינה, בלבול, שינויים במודעות העצמית והזיות.
לאור המחקרים הללו ובייחוד לאור מסקנותיו של פינק, אני משער כי יתכן שש"ץ סבל דווקא ממאניה מטורפת. הסימפטומים שציין פינק מופיעים אצל ש"ץ כמעט במלואם: הוא מאופיין בדלוזיות של גדלות שבאה לידי ביטוי באמונה במשיחיותו, הוא סובל מהזיות שונות, הוא חש תחושת גדלות והמודעות העצמית שלו משתבשת לחלוטין בזמני המאניה. גם הסימפטומים הקשורים לאמוציונליות ייחודית ורמה קיצונית של התרגשות מופיעים בהקשר לדמותו, כפי שציטטנו לעיל מדבריו של שלום (ראה עמ' 2).
"אבחונו" של דמותו ההיסטורית של ש"ץ על ידינו בהווה, כסובל ממאניה ייחודית יכולה להבהיר טוב יותר את דמותו הייחודית ואת התנועה המשיחית שקמה סביבו, מאשר הכנסתו למשבצת הכללית של הפרעה דו קוטבית.
סיכום:
בעבודה זו ניסיתי לעמוד על מאפייניו הפסיכולוגיים של ש"ץ ולנסות לאפיין את האבנורמליות באישיותו. ראשית ביססתי את קביעתו של גרשום שלום כי ניתן לאבחן את ש"ץ כבעל הפרעה דו קוטבית. הבאתי ראיות שונות לביסוס קביעה זו תוך השוואת הראיות הביבליוגרפיות לסימפטומים של הפרעה דו קוטבית כפי שמשתקפים במחקרים האמפיריים השונים על התופעה. יש לציין כי ביסוס זה לא נעשה ע"י שלום עצמו, בשל התמקדותו בפן ההיסטורי של התופעה ולא בפן הפסיכולוגי שלה.
לאחר שביססתי את הגדרתו של ש"ץ כבעל הפרעה דו קוטבית ניסיתי להתמקד ולבחון את ייחודיות ההפרעה אצל ש"ץ. זאת מתוך הנחה שלא מספיק לסווגו תחת הקטגוריה של הפרעה דו קוטבית.
הראתי, כי אכן ההפרעה של ש"ץ כללה מאפיינים ייחודיים בדמות תופעות פסיכוטיות שונות. ביססתי באופן אמפירי את הקביעה כי תופעות פסיכוטיות אלו אכן קשורות להפרעה דו קוטבית והדגמתי כיצד ההפרעות הפסיכוטיות בעצם תרמו לאמונה העצמית שלו במשיחיותו וכן באמונה של חסידיו בו.
לבסוף העלתי השערה כי המאניה שממנה סבל כלל איננה מאניה רגילה אלא מאניה ייחודית המאופיינת בשיבוש חמור יותר של התפיסה – delirious mania – והיא זו שהביאה אותו למצב הקיצוני של דלוזיות גדלות ואמונה משיחית.
נראה, כי לאור כל זאת ניתן להבין ביתר בהירות את אישיותו ואת הקשר בינה לבין אופיו דרכו וחייו בפועל.
עבודה זו, מציגה את הקשר שניתן לערוך בין מאורעות היסטוריים לפסיכולוגיה, אך מעבר לכך יכולה להראות את נקודות ההשקה המרתקת שבין פסיכולוגיה ודת. יש שטענו כי תופעת הנבואה והאקסטזה הדתית יכולה להתקשר למצבים פסיכוטיים (וישנה והררי, 2005). טענה זו מזכירה את הפתגם הידוע: "מאז שנחרב הבית השני לא ניתנה הנבואה אלא לשוטים". אין זה אומר כי כלל תופעת הנבואה או החוויה הדתית נובעת ממאפיינים פסיכוטיים – קשה לחשוב שאדם פסיכוטי יצור יצירה ספרותית כמו ספר ישעיהו או שמואל. אולם, הדמיון שבין התופעות הללו ראוי למחשבה – החוויה הדתית, לפחות בגרסתה המיסטית שואפת לחרוג מן הנורמאליות של החיים. גם החוויה הפסיכוטית מתאפיינת בחריגה מן החיים הנורמטיביים. החריגות הללו לרוב שונות במהותן – בעוד שהחוויה הדתית שואפת ליצור אישיות מזוככת ושלמה יותר, האישיות הפסיכוטית מפרקת את הוויתו השלמה של האדם. אך למרות הבדל זה, ייתכנו מצבים בהם יש דמיון בין התופעות.
באישיותו של ש"ץ ניתן לראות כיצד שתי התופעות מתלכדות – אישיות פסיכוטית וחוויות מיסטיות של ש"ץ עצמו ושל מאמיניו מתערבבות ויוצרות מפץ היסטורי אדיר. תופעה זו יכולה ללמדנו רבות על הסכנה האפשרית הטמונה בחוויות המיסטיות, מתוך הבנת הרקע הפסיכוטי האפשרי שעומד בבסיסם (כפי שצויין במבוא, השבתאות הסתיימה במפח נפש אדיר לכל מאמיני השבתאות ולמשבר קשה בעם היהודי בכל נושא ההתמודדות עם קשיי הגלות...) שאלת השאלות היא ללא ספק כיצד ניתן להבחין בין שתי התופעות? כמובן שאין לכך תשובה ברורה, אך בראיה רטרוספקטיבית אולי ניתן לומר כי מן התוצאות ההיסטוריות ניתן להבחין ביניהן, כלומר, ההשוואה בין השלכותיו ההיסטוריות של נבואות התנ"ך לעומת ההשלכות ההיסטוריות של תופעת השבתאות, יכולות להוות דוגמה טובה להבחנה כזו.
ביבליוגרפיה:
מקורות היסטוריים:
לאו בנימין, חכמים כרך שני:ימי יבנה עד מרד בר כוכבא, הוצאת בית מורשה, ירושלים, 2007.
שלום גרשום, שבתאי צבי והתנועה המשיחית בימי חייו, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1974.
הברמן, שורה חדשה, בתוך: "קובץ על יד", ספר ג', חוברת ב', ירושלים, 1940.
פריימאנן אהרן (מו"ל), ענייני שבתי צבי, ברלין תרע"ג.
ש"ץ רבקה, ציצת נובל צבי ומהדורתו השלמה, בחינות, חוברת 10, תשט"ז.
מקורות פסיכולוגיים:
Perris, C. (1992). Bipolar – unipolar distinction. In E.S. Paykel, handbook of affective disorders. New York: Guilford.
Fink, m. (1999). Delirious mania ; Sep99, Vol. 1 Issue 1, p54-60.
Tai, Sara Bentall, Richard P.Morriss, Richar Highfield, JulieJones, Steven H .
(2007) Stability of self-esteem in bipolar disorder: comparisons among remitted bipolar patients, remitted unipolar patients and healthy controls Bipolar Disorders
, Vol. 9 Issue 5, p490-495 ;
Klerman GL (1981). The spectrum of mania. Comprehens Psychiatry, 22: 11-22.
Tillman, Geller, Barbara ,Klages, Tricia, Corrigan, Meg ,Bolhofner, Kristine, Zimerman, Betsy (2008), Psychotic phenomena in 257 young children and adolescents with bipolar I disorder: delusions and hallucinations (benign and pathological), Bipolar Disorders; Feb2008, Vol. 10 Issue 1, p45-55.
Baethge, Baldessarini, Freudenthal, Streeruwitz, Bauer, Bschor (2005). Hallucinations in bipolar disorder: characteristics and comparison to unipolar depression and schizophrenia, Bipolar Disorder: 7: 136-145.
Bond (1980). Recognition of acute delirious mania. Arch Gen Psychiatry: 37: 553-554.
וישנה ט' והררי ע' (2005). בין נבואה וחולי נפש, היסטוריה של הרפואה, חוברת ט', הוצאת ההסתדרות הרפואית בישראל.
[1] יש לציין כי גם לאחר מכן עוד נשאר מיעוט שהאמין בו ובשל כך סטה לכיוונים שונים מן האמונה היהודית, כגון התנועה הפראנקיסטית.
[2] גרשום שלום דן בהרחבה על הגורמים השונים שהציגו ההיסטוריונים לצמיחת השבתאות ומראה את החיסרון הכרוך בהם. לדעתו הגורמים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים אינם מהווים הסבר מספיק לתופעה ייחודית זו שכן במידה זו או אחרת הם היו קיימים בתקופות נוספות ולא צמחה בהם תנועה משיחית. לשיטתו, הגורם הייחודי לצמיחת השבתאות הוא הגורם הדתי בדמותה של קבלת האר"י (ראה שלום, עמ' 1-7).
[3] מתוך אגרת שהתפרסמה ע"י הברמן ב"קובץ על יד", שורה חדשה, ספר ג', חוברת ב' (ירושלים ת"ש), עמ' ר"ט.
[4] עניני שבתאי צבי, עמ' 53, 64.
[7] שמן המשחה הוא השמן שבו היו מושחים בתקופת התנ"ך את המלכים. "המשיח" הוא בעצם כינוי למי שלעתיד לבוא ימשח בשמן המשחה ובכך יחדש את המלוכה בעם ישראל.
http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2432
המאמר הועתק מחדש כדי לשמור על גודל העמוד.
אנא נסו להעתיק מאמרים ושורות כתובת וקישורים באופן נאות. יש אפשרות לתקן את ההודעה עד שעה לאחר כתיבתה. אנא עשו זאת בעצמכם כדי לחסוך למנהלים את המאמץ המיותר הזה. תודה מראש.
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 11/08/2010 01:16:39
, שנדפס ב'צהר' א' או ב'). כל מה שיש שם ניתן למצוא גם אצלנו. הכל שאלה של סימפטיה מחד, ושל צורת היישום מאידך. אלעס איז סעציאלגיע, כבר אמרנו??
