האשכול הספרותי- שירה

משביזים = מבאסים.

טוב,

ליוצרת הבאה אשר את שיריה אני רוצה להביא קוראים אסתר שטרן.

http://www.tzura.co.il/tshsd/yozer.asp?id=290


חליל

אני לומדת לנגן
בחללים שלי.
כל פעם שאני פותחת פתח,
יוצא ממני צליל אחר.

זה לא משנה אם אני מתאמצת.
אין צלילים אם אין מי שינשוף אוויר.

מוזר.
איך ריק יכול ליצור
כאלה הרמוניות.


שתיקות

ואולי אנחנו יוצרי הגבולות
בין אני לאנחנו
בפערי השתיקות,
ברווחי הדממה.

בשטחי ההפקר
אנחנו אינסוף.

הקשב לשקט.
כמו החושך,
גם הוא מכיל את הכל.

בשתיקה הזו
אתה אומר בתוך ראשי
את כל מה שארצה אי פעם לשמוע.

כולנו מספרי סיפורים.

כל הקשרים
הם שתיקות בראשינו.

רק מילים
תוחמות מרחקים שבינינו
בקווים בהירים וחדים.

---------------

איך לבחור
בין בדידות המילים
והשניים שלא היינו.

אין יחד אמיתי.

---------------

ובעצם אולי זו אני
שבחרה בגבולות האולי.

אני
יקום של ריק
ממצמץ כוכבי-אשליות,
כשהמציאות מתנפצת בי וחולפת
ואין לה במה לאחוז.

נוח לי.
כל כך נוח לי
בהזיה הזו.

אל תסמן גבולות
לאינסוף החלול שלי.
כשתוחמים ריק,
אפשר לשמוע בו את ההדים

---------------

אל תדבר.
הישאר.

כל מילה מרחיקה אותך
מתוכי
אל התחום האסור.

היה החלום.
היה הדממה.
היה ריק.


המקום הנכון

המקום הנכון
נמצא במקום אחר.
את צעד משם,
ועדיין זוכרת.

עברת מרחקים
מאז שעזבת
ומשם ולשם את הולכת.

שטפי את פנייך.
לפעמים האבק מעוור.
השמש הזו
לעתים מסנוורת.

הבית ממתין לך
מעבר לסף
בחיוך, בנרות ובלחם.

אין חוקים אחרים
מחוקי המסע.
לעלות עוד קשה מלרדת,
וצריך לנסות
מה שאיש לא ניסה
ולקום כשהרגל מועדת.

וברגע ההוא,
כשלבך יהסס,
ועינייך כלות,
והשביל עוד נמתח

תזכרי -
המקום הכי טוב להתחיל לחפש
הוא במקום בו תרצי שימצא אותך.


ושוב מבטיחה

הרי ממילא
הדלת כבר פתוחה.
רוצה לצאת לשם אתך
ולחייך אל השמיים.

אני
כובלת את עצמי אליך
ומרחיקה אותך באיומי אקדח.
והכבלים חותכים בנשמתי
בזעקה.

המבט שלך
כל כך שקט אלי.
אני רוצה רק לחייך
אבל יוצא לי בכי.

ושוב מבטיחה
ושורפת
את כל הגשרים שבנית לי.

ואני נופלת
נופלת
נופלת

בכדי לקום.


רחוב בגשם

רחוב בגשם.
אסור לחייך, שלא יחשדו.
נושמת דשא
אדמה רטובה ושדות.

מכונית עוברת.
היא כאן
וכבר
אינה.
רק הד מנועים נותר למזכרת
על קצה גבול השמיעה.

פנסים מרצדים בשלולית.
אדם אחד עובר.
רציתי לשאול אותו מה השעה,
אבל הוא ממהר.

מעל ענפי העץ
טיפה כבדה נושרת.
כמו בהילוך איטי היא מתנפצת אל הכביש.
רואה מתוך ענן שברי ירח.
יודעת שגם הוא אדיש.

רחוב בגשם.
אנשים חסרי פנים.
לא מפחדת לחייך.
הם ממילא לא מבחינים.


שיר של לילה

זוכרת ששאלת
אם אני עייפה.
לא ראית
את העיגולים השחורים
מתחת לעיני?

אולי חשבת שבכיתי.

אני עייפה.
לא שכחתי מה אמרת.
אני לא יכולה לישון
בשקט הזה.

יש שיר אחד
והוא הכי לבד בעולם.


ונסיים בקטע שלה,
לא שיר.

הוא נקרא:

שקרים קטנים

עוד בוקר.
שוב צריכה לקום, להתלבש ולצאת אל החיים.
את נושמת עמוק ופותחת את הדלת של ליבך, כמעט מוכנה להתמודד שוב עם השקרים, השאלות וה"מה שלומך" המזוייף שלהם.

ושוב תחייכי ותעני שהכל בסדר. הרי את לא יכולה לספר להם את האמת, כי כשהיית עוד תמימה וניסית, כשעוד העזת לומר להם מי את, גילית שהם לא מקשיבים לך. הם לא מסוגלים להבין את זה. עבר יותר מדי זמן, והם כבר לא זוכרים איך זה לשמוע, לאהוב. איך זה להכיר באמת.

פעם ידעת שהמילים הן שנותנות לדברים כוח במציאות. פרפרים
צבעוניים שאת מפריחה לחלל העולם.

היית אומרת חיים ושותקת בכי.

אבל למציאות לא היה אכפת. המציאות לקחה את הפרפרים, גזלה מהם את הצבע, תלשה להם את הכנפיים - והחזירה אותם מקופלים יפה באריזת נייר חומה.

את עוד זוכרת איך זה להקשיב למישהו ולראות את כל הכאב שלו חשוף, את כל הפרפרים שלו מתעופפים סביבך כמו מערבולת חיה, ולדעת שאת, בשתיקה שלך, נתת להם חיים. שאת זו שהעניקה לו את הכוח להתמודד איתם.

אם הם רק היו רוצים - היית מקשיבה להם לנצח. היית מקשיבה עד שכל המילים היו נצרבות החוצה, עד שלא היה נותר עוד בכי בעולם. היית נעשית לשתיקה עמוקה כל כך, עד שלא היה עוד על מה לבכות. את הרי כמהה כל כך לשמוע את האמת, את העומק. את הפנים.

הרי לכך נולדת.

אבל הם כבר שכחו. ואת חייבת לשאול אותם את אותו הדבר -
להתעניין בשלומם, כשאת יודעת שממילא לא יגידו לך את האמת. הרי זה מה שמחייב הנימוס. הם מוכרחים להמשיך את כל השקרים הקטנים והמקובלים שלהם, מותירים אותך במילכוד חסר סיכוי, כמהה וכואבת.

אז ברחת אל הספרים - אל המקום שבו אף אחד לא מפחד לספר. איפה שהאמת חשופה ונאמרת. וצועקת. מזהה פרפרים בעולמות אחרים, חיית את הדמיון בכל כולך. כמו גווע ברעב שרדת מישיבה מול קערה של פירות מפלסטיק.

הלוואי ויכולת להישאר לנצח מתחת לשמיכה - כמו כשהיית ילדה קטנה ואבא היה בא לבדוק אם כבר נרדמת. היית נשארת לקרוא בחושך עד עלות השחר, שקועה בעולמות אחרים. אז הדמיון היה חזק בהרבה, או שאולי האנשים שסביבך פשוט לא פחדו כל כך לדבר אלייך - הרי היית אז רק ילדה קטנה, ומה כבר יקרה. לפחות הייתה לך אז אמת לאחוז בה, גם אם רק אמת ילדותית ורועדת.

אם רק היו נותנים לך להישאר לנצח בין הררי ספרים אינסופיים...

אבל המציאות קוראת לך.
במקום לברוח, למדת לשקר. למדת להגיד את החוץ, להאמין בו ולאהוב אותו. ואת שומעת את השקרים הקטנים שלהם ומחייכת, כאילו זה מה שרצית בו באמת. כאילו זה מה שאהבת, מה שנתן לך כוח. ובתוכך את מתכווצת, מתחפרת, שורטת את הקירות. השתיקה שבך רוצה לפרוץ שוב, מחפשת את שברי האמיתות בסבך השקרים, את הבזקי הצבע של הפרפרים בערפל האפור הנצחי שבנית לך.

ואת לא מסוגלת לשכוח.


לפחות תשקרו לי חזק יותר. שאצליח להאמין.

גם מתוך "צורה", עמוד היוצר של טל רעות

יש אנשים שמנסים "לחיות את החיים ברמה הגבוהה ביותר שלהם", מסתבר שאלה שמצליחים הם בעיקר..ילדים, וזה עובר להם עם הגיל ועם השקיעה בבינוניות האפרורית של היום יום
אבל גם מבוגרים יכולים להצליח, אם רק ינסו להיות קצת יותר..
ואגב- יש חלומות אווריריים וורודים שהם לא אבקת פיות קסומה, אבל משפיעים באותה מידה..ולא תמיד חייב ליפול(חולקת עליך טל..)

מי אמר שרע לחיות בתוך בועה?

____________________________________________________________________________________________


היא נכנסת הביתה בסערה, טורקת את הדלת בדחיפה קלה.
היא עומדת לרגע, גופה נוטה קלות קדימה, צוארה מתוח וילקוט בית
הספר הורוד תלוי על זרועה ברפיון.
אני לוכדת את המבט האובד שלה. מבט פצוע ושבור.
רגע אחרי היא נבלעת בחיבוק האוהב שלי.

"אני מוכרחה לדבר איתך, טל"- היא אומרת בלהט.
אני מזהה את הבהילות בקולה ומביטה בה. פנים צרות ושחומות היא
מרימה אליי, מביטה בי בעיניים שואלות. גרגירי עפר דבוקים
ללחייה ותלתליה הכהים סבוכים מעל ראשה ברעמה פרועה.
"בואי, חמודה"- אני אומרת לה, מנערת את העפר מלחיה ומושיבה
אותה מולי כשגבה מופנה אליי, "בואי. שבי ואקלע שערך, כן, כך.
עכשיו ספרי לי".
אני יודעת שהגיע הרגע להתנפץ. ביד רועדת אני אוחזת במסרק הצפוף
ומחלקת שיערה לשביל ישר של הפרדה.
בשתיקה כבדה היא נלחמת בפנים. המלחמה שבתוכה תוססת בליבי. לאחר
רגעים ספורים היא נכנעת.
"המורה שלי. אני לא אוהבת אותה"- היא לוחשת בקול נרעש.
אני לוקחת בידי את התלתלים הסמוכים אל קו המצח ומחלקת אותם
לשלוש קווצות שיער. את הימנית אני מעבירה לאמצע, כעת את
השמאלית, כעת מוסיפה תלתלים סרבנים נוספים ומצרפת אותם לקווצה
הימנית.
היא מתכנסת בתוכה לרגע, מניחה לי להתרכז במתיחת התלתלים
וממשיכה.
"את זוכרת שעלינו על הגג בלילה הבהיר? ישבנו יחפות והפרחנו
בועות סבון גדולות אל הכוכבים. את זוכרת? הן ריחפו סביבנו
שקופות וצבעוניות ואז הן נעלמו".
אני מהנהנת בראשי. גרוני חנוק (איך אסביר?!) קבוצת תלתלים
נוספת נמתחת תחת אצבעותיי ומצטרפת לפקעת הצמה.
אני שותקת. היא ממשיכה.
"כשהן התפוצצו אני נבהלתי, זוכרת? בכיתי כי עצוב לראות בועות
יפות מתות. בכיתי אבל את הרגעת אותי. אמרי לי שוב מה שאמרת לי
אז על הגג, בלילה, תחת אינספור הכוכבים".
אינני יכולה לסרב לתחינה בקולה, בלב כבד אני מספרת שוב- "בועות
סבון הן בועות של טוהר המרחפות בתוך המציאות. את הצבעים
המשתקפים בתוכן הן נושאות אל עולם הרקיע השביעי- שם מתגוררת
פיית ההרמוניה. הפייה לוקחת את הצבעים ואורגת מהם קשת מרהיבת
עין אותה תתלה בשמיים רחוּצים של חורף".

היא שותקת לרגע. אף אני שותקת, מעבירה קצווה ימנית ומוסיפה
תלתל חדש.

"אבל היום - - - היום המורה..." שתיקה, "היום המורה אמרה שזה
שטויות. היא אמרה שהבועות מתפוצצות והופכות ל... הופכות
לכלום".
יפחה חרישית כמעט בלתי-מורגשת בקעה מגרונה. הושטתי יד וליטפתי
את לחיה, בקול קטן לחשתי-
"את באמת מאמינה שטוהר צרוּף יכול להיעלם אל האַין?!".

חיוך קל של הבנה הסתמן על שפתיה אך כעבור רגע נמחה.

"ובים. זוכרת שהיינו בים? זרקנו את עצמנו אל הגלים ופרצנו
בצחוק כשהתכסנו בקצף לבן. ספרי לי שוב מהו הקצף הלבן".
נאנחתי קלוֹת, מסיימת צמה אחת ופונה אל השניה. שוב נאספו בידי
שלוש קווצות שיער ושוב קלעתי אותן לצמה.
סלסלתי באצבעי תלתל צעיר ורך, ממאנת למותחו אל הצמה ההדוקה.
"הים שומר בתוכו סיפורי אהבה נסתרים. נשים ענוגות מקצווי תבל
באות אל הצוקים בשמלתם הלבנה ובוכות. הן מבכות את אהבתם
הנכזבת, הן מבכות בחורים יפי-עיניים שלא ישובו מן המלחמה.
דמעותיהן הקרות נושרות אל הים הגדול ונאספות בו. הים הרחום
רואה זאת, הוא רוצה לנחמן לכן הוא טווה להן שמלת כלה לבנה.
הקצף דמוי המלמלה מלביש את הנשים העצובות בזכרון של חתונה".
אני מרגישה את הפרפור בליבה בשמעה סיפור זה, לרגע הא מרחפת על
כנפות הדמיון אך אז מפנה ראשה בעיניים בוערות וקולה נמהל
באכזבה עמוקה- "המורה... היא אומרת שהקצף אינו שמלת כלה. היא
אומרת שזה תוצאת תהליך טבעי של מלח ושבירה".
אני מיישירה מבט ולוחשת ברכות- "את מאמינה שמלמלה עדינה כל-כך
וכה נוגה היא תוצאה של התנפצות?!"
היא שותקת בתגובה.
אני מותחת תלתל חדש אל הקצווה השמאלית ומסיימת את הצמה.

"וכשישבנו תחת השיטה ושמענו קול איוושה רכה, את אמרת שזוהי
קריאת הפיה השחורה אל בנה הקטן שישוב, נכון שאמרת?"
אני מהנהנת.
"המורה אמרה שזוהי הרוח המזיזה את עלי העץ"- קולה רגוז במקצת
וחלוּש. וחלוּש.
אני מסובבת אותה אליי ולוחשת- "את מאמינה שאיוושה עדינה כזו
יכולה להיות דבר אחר מאשר שירת הפיה השחורה?!"

שתיקה כבדה אופפת את שתינו.
בחלל העלטה הקשה היא מרימה אליי זוג עיניים בוערות ושואלת-
"אז המורה טועה? אז המורה לא יודעת?"
אני מושיטה יד ומלטפת את ראשה הקלוע בשתי צמות. אני מנידה
בראשי ואומרת-

"המורה לא טועה. המורה צודקת".


לרגע היא עדיין נמצאת איתי, לרגע היא עוד שטה באצילות הדמיון
אך אז חולף רעד בגופה והיא מנתרת אל קצה החדר- מקום בו מתעופף
בלון הליום צהוב. בעיניים מצועפות דמעות היא אוחזת בו ומטפסת
על המיטה הגבוהה. פניה אדומות מדמעות ונפשה תשושה.
היא אוחזת בבלון בחוזקה ומטפסת בזהירות על מעקה העץ. היא
מייצבת משקלה, עוצמת עיניה ומכווצת מצחה.

אני יודעת מה היא עושה.
אני יודעת מפני שעשיתי זאת פעמים רבות בילדותי. אף אני עמדתי
כמותה, מתנודדת על מעקה העץ. אף אני עצמתי עיניי ובלב מלא תקוה
לחשתי:
"ה'. בבקשה בבקשה תעשה שאני יעוף. בבקשה תעשה שאני אקפוץ
והבלון יקח אותי למעלה. אני כל-כך רוצה לעוף, בבקשה. אני
מבטיחה שאהיה ילדה טובה. אני יעזור לאמא ולא אברח לגננת ואסדר
את החדר כל יום. רק תעשה שאני יעוף"

רגע נוסף היא התנודדה שם- מאירה בזוהר חלום, אך אז קפצה ונפלה
אל הרצפה הקשה.

קשה לי לראותה בכך, איך היא כורעת על הרצפה ומתבוססת ביגון
תבוסתה. הצמות התפרקו ותלתליה הכהים מכסים פניה ברעמה סבוכה.
היא מתיפחת בקול שבור, מושכת באפה ופורצת בדמעות שנית, מתכנסת
אל השברים בלבבה הצעיר.
אני מתכופפת אליה ומניחה את ראשה על ברכיי. אני מלטפת הילת
ראשה ומתנודדת קלות, מזמזמת שיר ישן.
כשההתפרצות רוגעת היא מתרוממת בעיניים אדומות מבכי ושואלת- "אז
הכל שקר? הבועות, הפיות, חדי הקרן, הצלילים הקסומים, המלכים,
הנסיכות, נערת הקרח השלווה- הכל איננו?"

אני מחבקת אותה חזק, מנחמת ולוחשת- "דמייני את הרגע ההוא, הרגע
לפני שקפצת, את זוכרת אותו? עמדת שם וליבך מתרחב מרוב יופי.
התקוה עטפה כל ישותך ורוח קלה נגעה בפנייך בצלילים של שלווה.
את זוכרת? זכרי את התחושה שחלפה בך באותו הרגע. תחושה של חירות
מוחלטת של מלכוּת של עדנה של עולמות ססגוניים שאת חלק מהם,
זכרי את הקסם שפעפע בתוכך, זכרי את הצבעים הרכים שזרמו בדמך
ברוגע מושלם. את זוכרת?

האם הרגע לא שווה את הנפילה שאחרי?

http://www.tzura.co.il/tshsd/yezira.asp?codyezira=14147&code=1124

יש לנו פה שתי מבינות, פנדורית ודלת אחורית (זה חרוז?).
קחו פיקוד והעשירו אותנו ביתר שאת ועוז ביופי לו אתם/ן נחשפות.
תודה וכה לחי.