ירושת הבנות - מדת חסידות, מוסריות, הלכה?

השאלה היא אם גם בזה חל דינא דמלכותא.

משום מה הפרומקייט כאן הוא להדגיש שאסור לעשות שום תקנה לטובת הבנות.

שימו לב שמהתורה, נאמר אך ורק לענין נחלות,
והוא כדי שלא תסוב ממטה למטה אחר

תאחזי

ד"ר זרח ורהפטיג מספר במאמרו "תקנות הרבנות הראשית" (תחומין כרך טו עמוד 192 שגירסתו באינטרנט היא: http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/harabanut2-2.htm), על נסיון הרבנות הראשית בראשית ימי המדינה, לתקן תקנה שתשווה את ירושת הבת לבן:

''עם הקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל בשנת תש"ח התעורר הצורך בהתקנת תקנות בדיני ירושה בכל חריפותו. בימי ממשלת המנדט, השוו בתי הדין הרבניים, בדיונם בחלוקת ירושה לפי דרישת אחד הנוגעים בדבר, בת לבן לפי דרישת החוק המנדטורי. (תחוקה לישראל עפ"י התורה ח"ב, עמ' יג, מדברי העורך, בני, ד"ר איתמר ורהפטיג), גם בבתי הדין הרבניים שבתפוצות הגולה נהגו למעשה לתת לבת חלק בירושה, (שם, עמ' יח, בהערה 15 ובנספח ג), הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל רצו להחזיר עטרה ליושנה, ולהביא לידי כך שהצדדים יתרצו לחלוקת ירושה בבתי הדין הרבניים לפי דין התורה. הם גם קיוו וציפו, כי בית המחוקקים של המדינה, הכנסת, בבואה לחוקק חוק ירושה ישראלי, תרצה לבסס אותו על ההלכה, ואם הרבנות הראשית תתקן התקנות הנחוצות והאפשרויות מבחינה הלכתית, אולי אף תאמץ את חוק הירושה ההלכתי. בכל אופן סבורים היו, כי על הרבנות הראשית להכין סידור דיני ירושה לפי ההלכה, ליישומם במדינה המתנהלת לפי חוקי התורה. הם העבירו את קונטרס "ההצעות לתקנות ירושה, תש"ט" לכל רבני ישראל ולאישי ציבור, וביקשו הערות והשגות לקראת הבאת ההצעות לעיון במועצת הרבנות הראשית המורחבת לדיון ולאישור, ולניסוח חוק ירושה לפי ההלכה להעברתו לממשלה ולכנסת לקבלתו כחוק. ד"ר איתמר ורהפטיג, עורך כתביו ורשימותיו של הרה"ר יא"ה הרצוג בעניני חוקה, ערך ספר מיוחד, "הצעת תקנות בירושות מאת הרב הרצוג". במבוא לספר (תחוקה לישראל ע"פ התורה ח"ב) מרצה העורך את תמצית התקנות המוצעות להסדר בעיות ירושת הבת, האם, הבעל ואשתו וכדומה. המציעים ביססו את הצעותיהם על ההלכה ועל התקנות והמנהגים הקיימים בעדות השונות, איחדו אותם והכניסו בהם בהירות. התגובה של רבני ישראל היתה שלילית. רובם הביעו הסתייגותם באדישותם ושתיקותם, וחלקם הביעו התנגדותם בכתב, וטעמם ונימוקם עמם, והוא: אין כל סיכוי שהכנסת תאמץ את הצעת חוק הירושה על התקנות המוצעות כחוק המדינה. חוק הירושה העלול להתקבל ע"י הכנסת ושיחייב את כל אזרחי המדינה יהא מנותק לגמרי מהסייגים שבהלכה בעניני ירושת הבת, האם, הבכור והבעל את אשתו. ולפיכך, לשם מה לרבנות להיזקק להתקנת תקנות, העלולות לעורר ויכוח ופילוגים בתוך יהדות ההלכה? תקנות טוליטולא, קאשטיליא וכדומה נתקבלו בתקופה ובאזורים שרובם ככולם של תושביהם היהודיים היו שומרי תורה ומצוות, ונזדקקו מרצונם לשיפוט הרבני. אבל האידנא, לשם מה תקנות להלכות שאין לבית הדין הרבני סמכות להטילם על הציבור בכח החוק?

הצעת תקנות הירושה נידונה לגניזה. בכנסת נתקבל חוק הירושה, תשכ"ה-1965, שזיקתו להלכה באה לביטוי רק בסעיף 155, לפיו מוסמך בית הדין הרבני לדון ולפסוק בענין ירושה שיובא לפניו לפי הדין הדתי, רק אם כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך.

אם יש בין הצדדים קטין, חלקו מן העזבון לא יהיה פחות מהמגיע לו לפי חוק הירושה".

__________

הלבן ענה:

<"השאלה היא אם גם בזה חל דינא דמלכותא">

חוק הירושה, תשכ"ה-1965, קובע בסעיף 155, שבית הדין הרבני מוסמך לדון ולפסוק בענין ירושה שיובא לפניו לפי הדין הדתי, רק אם כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך.

האם כאשר בין היורשים שחתמו על הסכמם שבית הדין הרבני "ידון ויפסוק בדינם" פוסקים בתי הדין הרבניים, שאין לבת כל חלק בירושה?

אף שהצעת הרבנים עוזיאל והרצוג נכשלה, פוסקים הדיינים בבתי הדין הרבניים שהבת יורשת כחלק הבנים, כפי שהוא החוק החילוני.

האם מדין "דינא דמלכותא דינא"?

הדיין שלמה דיכובסקי, מבית הדין הרבני העליון, כתב במאמרו: "הלכת השיתוף"- האם "דינא דמלכותא דינא"? (תחומין יח עמודים 30-31):

"לגופם של דברים: מאז ומתמיד דנים בתי הדין לפי ההלכה, גם ב"דינא דמלכותא", שלא לפי דין תורה. דיני ירושה נידונים בבתי הדין בהרחבה, והם מוציאים צוי ירושה. כידוע לפי דין תורה, אין בת יורשת במקום בן ואין אשה יורשת את בעלה. בכל זאת מעיד הרה"ר לישראל הרא"י הרצוג זצ"ל בספרו "חוקה לישראל על פי התורה" (כרך ב': הצעת תקנות בירושות - עמ' 110) בשם הסופר ש"י עגנון, כי "בגליציה לפני מספר שנים בקשר לעזבון של אחד מגדולי האדמורי"ם זצ"ל, העמידו אחים אמידים על דין התורה ופטרו את אחותם בלי כלום, ולעזה עליהם כל המדינה.(="ושח לי בר סמכא, הסופר המפורסם שיראתו קודמת לחכמתו ר' שמואל יוסף עגנון נ"י, שבגליציה לפני מספר שנים, בקשר לעיזבון של אחד מגדולי האדמורי"ם זצ"ל, העמידו אחים אמידים על דין התורה ופטרו את אחותם בלא כלום, ולעזה עליהם כל המדינה. הרי שהרגש הכללי כבר בדור ההוא היה שאין לעמוד על שורת הדין, בכגון זה, שכבר אז לא אכשר דרא, והבנות היו צועקות ומיללות על הקיפוח הזה... והיה בא לידי מריבות וקטטות במשפחה, ושנאה עזה, ומחובתנו הקדושה למצוא עצות ודרכים למנוע את המחלוקת בישראל, ובפרט מהריב במשפחות, עד כמה שכוחנו יפה, במסגרת דין תורתנו הקדושה. הוא הוסיף, כי "כבר רבותינו אחרוני האחרונים ז"ל מזכירים שהותרה הרצועה, שהבת תירש בשוה עם האחים, כיון שכן הוא בנימוסיהם". הצעת הרב הרצוג היתה לעגן את "דינא דמלכותא" בירושה לפי דין תורה ע"י הפקר בי"ד הפקר. הצעתו לא התקבלה, אולם למעשה דנים בתי הדין בירושה לפי הדין האזרחי בהסכמת הצדדים. נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים בלבד תוך כדי נישול הבת והאשה. מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה. בכל אותם צוי ירושה, שהם לכאורה בניגוד להלכה, בצענו בהסכמת הצדדים, הקנאות מתאימות, ע"מ לחלק את העזבון לפי ההלכה - מדיני הקנינים גם אם לא מדיני הירושה. לא ראינו את עצמינו כ"בוררים", כפי שכתבו הדיינים בדעת הרוב בביה"ד האיזורי, ובודאי לא כפוסקים בניגוד לדין תורה, מאחר ונעשו הקנאות. אלא מצאנו דרך שלא לפגוע בהלכה, ולקיים את חוק הירושה האזרחי כפי רצון הצדדים. לא שמעתי מעולם על אפילו דיין אחד שנמנע מלדון בתיקי ירושה עקב אי היכולת ליישם דין תורה, והצורך לפעול ע"י הקנאות שמשמעותן אינה ירושה, אלא מתנה".

אם חשבתם שדייני בית הדין העליון, יודעים למה הם עושים את שהם עושים, טעיתם.

על דבריו הגיב הדיין הרב אברהם שרמן בתחומין יט, עמודים 212-213:

מי פוסק כמו "דינא דמלכותא"?! אנו פוסקים דין תורה שהוא *בדיוק* כמו "דינא דמלכותא":

"הרב דייכובסקי דימה את הדבר /הלכת השיתוף/ לדיני ירושה הנידונים בבתי הדין לפי הדין האזרחי בהסכמת הצדדים, ומאפשר לבת לרשת שלא כדיני תורה. .. .בית דין שדן ומוציא צווי ירושה, דן ופועל רק ע"פ דין תורה, אלא שתוצאת הדיון זהה לתוצאה שהיתה מתקבלת אילו דנו ע"פ החוקים האזרחיים. כאשר ביה"ד מזכה בת בין הבנים בירושה, או אשה בעזבון בעלה, אין זה משום שהם פסקו בכפיפות לדיני ירושה האזרחיים, אלא שפעלו את הפעולות ההלכתיות הנדרשות בדרכי הקנינים כפי שקובעת ההלכה, וכתוצאה מכך זכתה הבת או האשה בירושה. צו הירושה שמוציא בית דין עבור בת בין הבנים וכן עבור אשה בעזבון בעלה, אינו כתוצאה מהחוק האזרחי ודיני הירושה האזרחיים, אלא כתוצאה מדיני התורה - דיני הירושה ודיני הקנינים והמתנות שבה. הסכמת הצדדים הנדרשת כאשר באים לדון בדיני ירושה בפני בית דין רבני לא באה כדי שביה"ד ידון ע"פ דיני הירושה האזרחיים, אלא כדי שלבית הדין תינתן הסמכות להוצאת צו הירושה. הסכמה זו נחוצה ע"פ חוק המדינה בישראל. לאחר מכן, ביה"ד דן ופועל אך ורק בכפיפות לדין תורה...".

האין זה נס?

הדיינים לא יודעים מה הם עושים, אך התוצאה היא תמיד שווה:

הבנות מקבלות תמיד חלק בירושה כמו הבנים.

הבעיות שמעוררות אי ירושת הבת במקום בנים, אינן חדשות, ולשם כך התקינו את תקנת "שטר חצי זכר", המקנה לבת חלק שגודלו חצי מחלקם של הבנים, (וראה שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' קמז, למה חצי זכר ולא זכר שלם), ע"י קומבינה המועילה עפ"י ד"ת, (עיין אה"ע סי' ק"ח סעי' ב' ובחו"מ סי' רפ"א סעי' ז' ובפ"ת וכן בנחלת שבעה סימנים כ' כ"א עיי"ש)..

תקנה זו "עובדת" כך:

המוריש מצהיר שהוא חייב לבתו סכום מסויים, אך הוא מודיע, שהוסכם בינו ובין בתו, שהיא תוותר על סכום חובה המלא, באם תקבל חלק כחצי חלקו של הזכר בירושה,הקטן מסכום ה"הלוואה".

הרב זלמן נחמיה גולדברג מציע בתחומין ד (עמודים 342-354), נוסח שטר, שממנו ניתן להבין את "סיפור הקומבינה":

זכרון עדות שהיתה בפנינו, עדים ח"מ בכך וכך וכו' כאן ק"ק איך שבא לפנינו ר' פב"פ ואמר לנו הוו עלי עדים כשרים ונאמנים וכו' וקנו ממני בק"ג אגב סודר מעכשיו ואף חתמו ותנו ליד בתי מרת פב"פ שהיא אשת כמר פב"פ להיות לה וליוצאי חלציה לעדות לזכות ולראיה איך שרציתי ברצון נפשי הטוב שלא באונס והכרח כלל כי אם בלב שלם ונפש חפצה ובדעת שלימה ומיושבת. והנני מודה בפניכם היום ומודה בפני ב"ד חשוב וראוי בהודאה גמורה שרירא וקיימא דלא בהשטאה ודלא בהשבעה ודלא למיהדר ביה מיומא דנן ולעלם, איך שיש בידי ממון בתי הנ"ל מאה אלף דולר שהלוית אותם לי מידה לידי במזומנים, והרי הם עלי ועל יורשי אחרי בחוב גמור ואמתי ברשות ובהלואה גמורה, ומחוייב אני לשלם סך הנ"ל לבתי הנ"ל או ליוצאי חלציה שיהיו לה ושיחיו אחר מיתתי ע"פ תנאים המבוארים בשטר זה. וכך התניתי עמה שזמן פרעון חוב הנ"ל לא יחול עלי ולא יגיע אלא שעת אחת קודם מותי, ובתי הנ"ל או יוצאי חלציה וכל באי כחי יהיו נאמנים נגדי ונגד יורשי אחרי ונגד כל באי כחי בדיבור הקל בלי שום אלה ושבועה ובלי שום קבלת חרם לומר שט"ז זה אינו פרוע ולא נמחל שעבודו, וכל נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא מקני נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון חוב הנ"ל מנאי ואפילו מן גלימא דעל כתפאי בחיים ובמות מן יומא דנן ולעלם. אכן תנאי זה התניתי עם בתי הנ"ל שכשיגיע זמן פרעון הנ"ל ויאותו בני הזכרים לירד לנחלה ולחלוק עזבוני יהיה הברירה ביד הזכרים לשלם לה חוב הנ"ל או ליתן לבתי הנ"ל או ליוצאי חלציה או לב"ב חלק זכר. בן פשוט מכל נכסי שימצאו לי בעת ההיא, בראוי ומוחזק, מאשראי ומטלטלין ומתכשיטין שיהיו לי אז, חוץ מספרים. אזי כשיתנו לה החלק הנ"ל הם פטורים מלשלם לה סך הנ"ל אעפ"י שלא יגיע אותו חלק לכדי ערך סך הנ"ל, מ"מ יהא המותר מתנה ביד יורשי אחרי שלא לתובעם לעולם, כי ע"מ כן נמסרו לידי מעיקרא. אבל אם יעברו יורשי שלא יתנו לבתי הנ"ל או ליו"ח חלק כנ"ל כשירדו לנחלת לחלוק, אז יעמוד כל השט"ז* בתקפו שמחוייבים לה כל סך הנ"ל עד גמירא. ולעולם תהא יד בעל השטר על העליונה וידי ויד המערער על התחתונה, ודברי המערער בטלין ומבוטלין וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש, וכטוען אחר מעשה ב"ד חשוב, דלא יתעביד ליה דינא כלל לא בד"י ולא בדא"ה, ותמיד יהא שט"ז* בתקפו ובחזקתו כל זמן שלא נקרע קרע ב"ד או לא נכתב עליו תברא כתוקף כל שטרי חובות והודאות דנהגין בישראל העשויין בתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וקנינא ממר פב"פ לבתו מרת פ' הנ"ל בכל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למקניא ביה, הכל שריר וקיים".

למה הוא חייב לבתו סכום מסויים?

כי הוא לקח ממנה הלוואה!

איך הוא לקח ממנה הלוואה, אם מעולם לא היה לה גרוש על הנשמה?

אם הוא אומר שהוא לקח, אז הוא לקח..


לסיום מהאנציקלופדיה התלמודית ערך "ירושה", (כרך כה, טור רסא):

"הבת, אף על פי שאינה יורשת במקום בנים, יש קהילות שתיקנו לה שאם אינה נשואה, נוטלת בשוה עם הבנים לצורך נישואיה1705. ובכמה מקומות נהגו שהאב נותן לבתו בשעת נישואין שטר-חצי-זכר (ולפעמים "שטר זכר שלם"), שעל פיו תקבל לאחר מיתת האב חלק (מחצית חלק זכר, או חלק שלם) בירושה עם הבנים, ולא בתורת ירושה, אלא על ידי מתנה שנותן לה "מהיום ולאחר מיתה", או על ידי התחייבות, שמתחייב לה מחיים סכום גדול ומשעבד לה את נכסיו לחוב זה, ומתנה שאם יתנו לה היורשים חלק זה מן הירושה, ייפטרו מן ההתחייבות".
________

1705. תקנת מגורשי קסטיליה משנת רנ"ד, הובאה בכרם חמד ח"ב סי' ח, ונהגו על פיה במרוקו,
וכעי"ז בתקנת ולאדוליד בשו"ת הריטב"א סי' קפ, וע"ע עישור נכסים. בימינו ביקש הריא"ה הרצוג ז"ל בשעתו מטעמים שונים לתקן בא"י שתירש הבת (אף הנשואה) עם הבן, עי' ספרו תחוקה לישראל ע"פ התורה (י- ם תשמ"ט) ח"ב בארוכה, אבל לא נתקבלו דבריו, עי"ש עמ' 1 ובהקדמת העורך, ומאמרו של ר"ב רבינוביץ - תאומים ז"ל בתחוקה לישראל שם עמ' 203 ואילך, ועי' שו"ת ישכיל עבדי ח"ו חו"מ סי' כב, שהביא, שאין לתקן כדעת צדוקים.ועי' אגרות חזו"א ח"א סי' צו.
________

על תקנות לירושת הבת שהיו בקהילות שונות, ראה י' ריבלין, "הירושה והצוואה במשפט העברי", רמת-גן תשנ"ט, פרק שלישי. מ' אלון, "המשפט העברי, תולדותיו מקורותיו עקרונותיו",ירושלים תשמ"ח, עמ' 476-472. "התקנות בישראל" ח"ד עמודים תקנ"ט-תקס"ג.


<" אך מאידך יש גם שמועות על בנות שנושלו מירושת הוריהן ע"י אחיהן התורניים בטענה שע"פ דתה"ק הן אינן יורשות">

עד כמה שאני מבין, ירושה היא פעולה של בית משפט, וכדי להוציא צו ירושה, על היורשים לא להתנגד לצוואה, או לחתום על וויתור.

איך נושלו בנות אלו?

לעיל הבאתי מדברי ז. וורהפטיג:

"בכנסת נתקבל חוק הירושה, תשכ"ה-1965, שקבע בסעיף 155 שבית הדין הרבני לדון ולפסוק בענין ירושה שיובא לפניו לפי הדין הדתי, (רק) אם כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך".

מדברים אלו הבנתי, שרק בית הדין הרבני הממשלתי, מוסמך לדון ולהחליט בעניני ירושה, והחלטתו מחייבת, ולא כל ב"ד רבני אחר, וא"כ אף אם ב"ד "שדה" החליט שהבת אינה זכאית לכלום, עדיין על הבנים לפנות לבית המשפט לאישור הצוואה, ואיני חושב שבית המשפט יתייחס לפסק הדין של בית הדין הרבני שנישל את הבת ברצינות.

אפילו בתי הדין החרדים שהבינו שא"א לנשל את הבת "לגמרי", אך אינם יכולים לטעון שיש לה זכויות ירושה שהן, טענו שמגיע לה "משהו":

משהו עד 10 אחוז, וזכותה לדרוש סכום זה עבור חתימתה שהיא מוותרת על זכויותיה בירושה, מפני שהוא יכולה לטעון קים לי כהפוסקים שא"א להכריחה לחתום בחנם. (וראה שו"ת מנחת יצחק חלק ב סימן צה).

מה היתה דעתו של הרב קוק בענין "ירושת הבת"?

באחת מאגרותיו (אגרת הראיה סי' קע"ו) בהשיבו לשואלו על אודות תיקון תקנה, שבת תירש עם הבן, הוא כתב:

"כל חק ומשפט שבעולם לא ימלא לעולם את כל הדרישות של כל הפרטים, חקי דת ודין כמו חקי הטבע הנם כוללים, וזאת היא תהלתם ועוזם, החמה תצא בגבורתה, ואם תקפח לפעמים על כל ראש איזה נפש חיה בהמה או איש לא תחדל בשביל כך את אורה וחמה הטוב לכל, תפלתם של עוברי דרכים אינה נכנסת בעת אשר הכלל צריך לגשמי ברכה,,, אוי לה לקלות דעת שתשלח ידה במקדש רם ונישא בהיכל המשפט אפילו אם תהיה מעטרת ברחמים ויושר בלתי חקי, ידע אדוני כי אותה מדת הרחמים הלוקחת מהבן את ירושתו שזכה לו המשפט של התורה בשביל הרחמנות שיש על הבת צריך מדין גזירה שוה להתיר לשלוח גם באוצרו של אדיר אוצרות בשביל רחמנות של מחזר על הפתחים ואוי לעולם על רחמנות שכזאת שהיא אם כל אכזריות וכל נבלה,,, ודע שאין לנו מקצוע של דיני ממונות שיהיה כ"כ מוצא את עצמו מחובר למשפט כתוב כמו משפט הירושה,,, ועובדא היא שאפילו באותן הממלכות אשר העבירו את המשפטים העתיקים ממקומם הניחו ביותר את מקום כבודם בתורת הירושה, והרבה אומות נאורות מיפות בסדרי הירושה את כחם של בתי דין רוחניים יותר ממה שהוא בכל דין ומשפט, ומה נדבר ומה נצטדק אם כ"כ נשפיל בידינו את משפט תורתינו להעביר ממנו את השלטון במקצוע הירושה בארצינו הגם לכבוש את המלכה עמי בבית. וידע אדוני כי המקום אשר אויבתינו הנצרות, הבת הנושכת שדי אמה, רצתה בדגל הרחמים שלה שהיא נושאת בידים מלאים דם נקי להעליב את היהדות, הוא זה הנושא של הכרת ירושת הבת נגד משפטי תורתינו הקדושה, זאת היא ידיעה נאמנה למשכילי בינה והיא מסורה לנו בחידת חכמים בתלמוד (שבת קט"ז)".

הגם הוא היה "חרדי"?



עולם הפוך אני רואה




תוקן על ידי - נישטאיך - 09/01/2006 3:28:26

האם הרב קוק היה חרדי?
נראה לענ"ד שהיו תחומי פסיקה שהוא היה בהם שמרני. כדאי לעיין בספרו של הרב נריה גוטל ('חדשים וגם ישנים' אם אני לא טועה) שדן בו על עקרונות הפסיקה של הרב.
אולם בקטע שנישטאיך הביא לא ראיתי תשובה ענינית.

תוקן על ידי - בעלבעמיו - 09/01/2006 8:06:50

בהערת האנציקלופדיה התלמודית 1705 שהבאתי לעיל, מובאים דברי הרב עובדיה הדאיה, שכתב בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו חו"מ סי' כב, שאין לתקן תקנת ירושה לבנות, מפני שהיא "כדעת צדוקים", ושכחתי לציין למהי דעת צדוקים זו?

ובכן, סיפור דעת הצדוקים הוא בתוך סיפור הגמרא על פילוסוף צדוקי במסכת שבת, (ד' קט"ז ע"ב):

"אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. בעו לאחוכי ביה; אעיילא ליה שרגא דדהבא, ואזול לקמיה, אמרה ליה: בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי. אמר להו: פלוגו. אמר ליה כתיב לן: במקום ברא ברתא לא תירות. אמר ליה: מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה, ואיתיהיבת ספרא אחריתא, וכתיב ביה: ברא וברתא כחדא ירתון ...".

[בשכנותה של אימא שלום אשתו של רבי אליעזר אחותו של רבן גמליאל, היה גר פילוסוף, שהיה ידוע כמי שאינו נוטל שוחד, וכדי לגלות את "פרצופו האמיתי", היא נתנה לו מנורת זהב כשותד, והיא ואחיה הופיעו לפניו שידונם בסכסוך ירושה ש"כאילו" היה ביניהם, אמרה לו אם שלום לפילוסוף: ברצוני לקבל חלק בירושת אבי, אמר לה: חלקי את הירושה! אמרה לו: כתוב בתורה שאין הבת יורשת במקום בנים? אמר לה: דין זה היה כשהייתם בארצכם, ומיום שגליתם מארצכם, נלקחה מכם תורת משה, ובמקומה ניתנה תורה חדשה, שכתוב בה: בן ובת יורשים בשווה].

מסיפור זה הבין הרב הדאיה שתקנה שבת תירש יחד עם הבן הוא מעשה צדוקים.

ואילו אני הבנתי מסיפור זה, שהבעיה לא היתה השיוויון אלא טענת "התורה החדשה".
_________

אמשלום

האם ניקך הוא ע"ש "אימא שלום אשתו של רבי אליעזר אחותו של רבן גמליאל שבסיפור זה"?

בסיפור הפילוסוף ובבבא מציעא דף נט עמוד ב, מתוארת "אימא שלום" כאשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל, ואילו בנדרים דף כ עמוד א היא סתם "אימא שלום". האם אז היא כבר היתה אשה ל"עצמה"?

בכלל לא!

ייתכן שרק אחיה הושמט בסיפור שבמסכת נדרים מפני שהוא עוסק בדברים ש"בינה לבין בעלה", והיא מופיעה כ"אשת בעלה" כאשר הסיפור שבמסכת נדרים מובא בספר הלכות גדולות סימן לח - הלכות נזיר עמוד תב, וברי"ף שבועות דף א עמוד ב:

"שאלו את אימא שלום אשתו של רבי אליעזר (נדרים כ ב) מפני מה בניך יפין...".

ויש לי להוסיף, שבמחזור ויטרי סימן תקכח ד"ה כלה בלא, אם שלום מופיעה גם בסיפור זה כאחות ואשה.




עולם הפוך אני רואה

דמותה של אמשלום המקורית ראויה גם ראויה לאשכול משלה. וייקרא שמו של נישטאיך עליו.

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1755368

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

נישט איך

אחרי רוב דבריך וציטוטיך. נאמר שהאח והאחות באים לד"ת, ובפירוש רוצים ד"ת ולא פשרה, ונאמר שהאב לא כתב שטר חצי זכר.
מה פוסקים רבני זמנינו?
יש בזה דינא דמלכותא?

הלבן

בהודעתי זו תמצא תשובות לשאלותיך ויותר, אני מקווה שלא "תיפגע" מפני שהשתמשתי בך כ"מרכבה".


<"אחרי רוב דבריך וציטוטיך. נאמר שהאח והאחות באים לד"ת, ובפירוש רוצים ד"ת ולא פשרה, ונאמר שהאב לא כתב שטר חצי זכר">

תגובתי לא היתה לומר, שירושת הבת אינם תלויה רק בשאלה, אם ניתן לכלול את דיני ירושת הבת, בין הדינים שבהם ההלכה היא ש"דינא דמלכותא דינא", ובלשונך: "תלוי אם", אלא לומר, שאף אם דעת "כולם" היא, שאין לכלול את דיני הירושה, (ושירושת הבת היא רק ירושה בעייתית אחת, האחרות הן, ירושת האח הבכור וירושת האשה, אף אם ההלכה היא ש"דינא דמלכותא דינא" לא שייך בדיני ירושה, אעפ"כ קיימת האפשרות ההלכתית, לתת לבת בין הבנים חלק בירושת האב, כשגודל החלק תלוי בהשקפות החיים של הדיינים.

אם ישאלוני:

אם כולם מודים שהתורה "אומרת" שהבת אינה יורשת, איך תתכן אפשרות שהדיין ב"דין תורה" יפסוק שלא כדין תורה?

אענה בשאלה, שהתשובה עליה תהיה גם התשובה לשאלה שזה עתה שאלתי:

אם דין התורה הוא, שהבת אינה יורשת כשהיא בין הבנים, והאשה אינה יורשת את בעלה, או שהבעל קונה את רכוש אשתו עם נישואיהם, איך תיקנו בקהילות שונות, תקנות מחייבות, הנוגדות לדיני התורה?

האם לא כתב המהרי"ק (שו"ת שורש ח(:

"על אשר שאלת זה ימים אמת הוא כי נאבד כתבך אמנם כמדומה אני שהשאלה היתה באחד שרוצה להפקיע ירושת בן הבכור באמרו כי מנהג מבטל הלכה וכי נהגו בארץ ההיא להשוות הבכור והפשוט וחלק כחלק יטלו לע"ד נראה דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין במנהג זה ממש...".

ואעפ"כ היו שכתבו שהמהרי"ק שלל רק עקירת ירושה של פי שנים מהבכור, רק דרך מנהג, שהמהרי"ק קורא לו "מנהג גרוע", אך ניתו לעוקרה בדרך תקנת ציבור, מדין הפקר ב"ד הפקר, ראה תשובות "חקרי לב" (חזן) אהע"ז סימן מב, המביא את שו"ת הרשב"ש סימן רפ"ז, שכתב, שיכולים לעקור ירושה של תורה ע"י תקנת הקהלות.

ההסבר בזה הוא:

מאחר והתורה הסמיכה את החכמים ונבחרי הקהל, לתקן תקנות שהן "שלא כדין התורה", אין תקנות אלו נוגדות לדיני התורה, ומה שעד לתקנה היתה נגד התורה, הפך עם התקנה להיות דין התורה.

גישה זו הורחבה ע"י הדיין שרמן, לכלול פסקי דין, במקומות שבהן לא היו תקנות אך לבית היו סמכויות שיפוט, כגון כאשר הצדדים חתמו על שטרי בוררות "לדין או לפשר", והרי מדבריו (מתחומין כרך יט עמוד 213), שהובאו בהודעה קודמת באשכול זה):

"בית דין שדן ומוציא צווי ירושה, דן ופועל רק ע"פ דין תורה, אלא שתוצאת הדיון זהה לתוצאה שהיתה מתקבלת אילו דנו ע"פ החוקים האזרחיים. כאשר ביה"ד מזכה בת בין הבנים בירושה, או אשה בעזבון בעלה, אין זה משום שהם פסקו בכפיפות לדיני ירושה האזרחיים, אלא שפעלו את הפעולות ההלכתיות הנדרשות בדרכי הקנינים כפי שקובעת ההלכה, וכתוצאה מכך זכתה הבת או האשה בירושה. צו הירושה שמוציא בית דין עבור בת בין הבנים וכן עבור אשה בעזבון בעלה, אינו כתוצאה מהחוק האזרחי ודיני הירושה האזרחיים, אלא כתוצאה מדיני התורה - דיני הירושה ודיני הקנינים והמתנות שבה. הסכמת הצדדים הנדרשת כאשר באים לדון בדיני ירושה בפני בית דין רבני לא באה כדי שביה"ד ידון ע"פ דיני הירושה האזרחיים, אלא כדי שלבית הדין תינתן הסמכות להוצאת צו הירושה".


שאלת :

<"נאמר שהאח והאחות באים לד"ת, ובפירוש רוצים ד"ת ולא פשרה">

אף אם הם רוצים פס"ד רק עפ"י עיקר הדין, שבו האחות לא תקבל כל חלק, עדיין ניתן לתת לה חלק, כשגודל החלק תלוי בהשקפת החיים של הדיין.

גם אני מבין שיש כאן דבר והיפוכו, ואעפ"כ כתבתי את אשר כתבתי.

ולמה?

מפני שכל דיין, אפילו אם הוא רק "דיין מתחיל" מבין, שהסכמתה של בת בין הבנים להופיע בב"ד רבני, כדי שידון בסכסוך ירושה של בת בין הבנים, ולהסמיך את בה"ד לדון "רק עפ"י דין התורה", ניתנה תחת לחץ ואולי אף איומים, ולא מרצון, כי אילו לא היה כן, לשם מה לה כל ה"דין תורה", שהרי אם רצונה ב"דין התורה", שבו אין לה כל חלק, היא יכולה לחתום על "שטר וויתור" ב"חלקה" בירושה, [חלק שמבחינת ההלכה מעולם לא היה לה].

השקפת החיים של הדיין תקבע, אם הבת תקבל חלק בירושה, ומה יהיה גודל חלקה, אם לא בדרך של ירושה.

הוא יכול לומר להם:

דעו לכם: אתם רוצים להופיע לפני "רק לדין", אך אני איני דן בסכסוכים שבהם אני מוגבל לדון רק "לדין".

אם הם "רוצים" דוקא אותו כדיין, הם יסכימו לתנאיו, ובאם לא יסכימו שילכו ויחפשו להם דיין אחר.

בתי הדין הרבניים הממשלתיים בישראל, שכשהם דנים בדיני ממונות, סמכותם מבחינת החוק היא רק כ"ב"ד של בוררים", וככאלה, סמכותם מוגבלת בזכויות שניתנו להם ע"י כל הצדדים מרצון בשטר הבוררות, מ"מ בתי הדין מחתימים את הצדדים ב"כפיה", רק על סמכות לדון "לדין או לפשר", ראה בפסקי הדין הרבניים חלק יא פס"ד בעמוד 259, מה קורה כאשר הנתבעים רוצים לחתום על שטר בוררין לדין בלבד.

ברגע שנתנו לדיינים סמכויות, הם יכולים לעשות בהם כרצונם.

הוא/הם יכולים לקבוע שהיא יורשת כחלק הבן, הוא/הם יכולים לקבוע שהיא יורשת פחות, כשהם יכולים למצוא הצדקה לכל פסק דין, ולתת לבת חלק, אפילו אם הדיינים הם "חרדים סוג א'".

הוא/הם יכולים להחליט, אף שהבת אינה יורשת היא יכולה לדרוש תשלום עבור חתימת הויתור על חלקה בירושה בבית המשפט, שלפיו הבנים והבנות יורשים בשווה, אלא א"כ היורש מוותר על חלקו,

הבת מעוניינת בכסף, ולא באיך הדיינים קוראים לזה

כמה היא יכולה לדרוש?

ראיתי שהיו שכתבו, שהיא יכולה לדרוש עשר אחוז מחלק הבנים.

איך הם הגיעו ל"עשר אחוז", ולא לחמש או לחמש עשרה ?

ייתכן מתקנת "עישור נכסים", (שמקורה בכתובות דף סח עמוד א, והובאה להלכה ברמב"ם הלכות אישות פרק כ, ובשולחן ערוך אבן העזר סימן קיג סעיף א:

"מי שמת והניח בת, אומדים דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסת נדונייתה ונותנים לה. ומנין יהיו יודעים אומדן דעתו, מריעיו ומיודעיו ומשאו ומתנו וכבודו ב וכן אם השיא בת בחייו אומדים בה, ואם לא ידעו ב"ד אומדן דעתו, נותנים לה מנכסיו עישור לפרנסת נדונייתה".

בענין זה כתב הרב וולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן ס אות ד:

"עוד זאת, לשניהם יחד, הן לאלמנה והן לבת, זכות נוסף להם בנכס בכח, גם אם יסכימו לוותר לבנים שיקבלו לפי הדין, והוא זה.

אם באים לדרוש מהם לחתום על ויתור חלקם בנכס המגיע להם לפי החק, לזכות ולטובת הבנים המגיע להם לפי דין תורה, וזאת אפילו אם במקרה שאין להם כל זכויות בנכס עפ"י הדין, בכל זאת דעת הרבה מגדולי הפוסקים היא שרשאים ויכולים לדרוש תמורת זה פיצוי כספי הגון, ** אחרים קובעים שיקבלו תמורת החתימה להויתור עשרה למאה מהנכס לכל מוותרת, ואחרים קובעים עוד יותר מזה**, (יעוין ארוכות דברים בזה בשו"ת פני משה (בנבנשתי) ח"ב סי' ט"ו, שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"א סימן א' וח"ג סי' ק"י בסוף הסימן, וספר חוקות החיים להגר"ח פלאג'י ז"ל סי' ע"ג, ושו"ת מהרי"א הלוי ח"א סימן ד', וספר משפט שלום להגאון המהרש"ם ז"ל סי' קפ"ד, ושו"ת רב פעלים ח"ב חחו"מ סימן ט"ו, ועוד, יעו"ש), וכך נוהגים למעשה בהרבה מקרים כי הבנים מעניקים לבנות פיצוי כספי הגון תמורת חתימתם על ויתור בירושה לטובתם".


<"מה פוסקים רבני זמנינו?">

באשכול זה הבאתי את דברי הדיין דיכובסקי, (מ"תחומין" יח), שמהם ניתן להבין, שכאשר תיקי ירושה מובאים בפני בתי הדין הרבניים, (הממשלתיים), שהם רק בהסכמת כל הצדדים, הם פוסקים שהבת יורשת כחלק הבנים.

אלא שאיני יודע איך דברי הדיין דיכובסקי, מסתדרים עם דברי הדיין וולדינברג, (שגם הוא היה דיין בבית הדין הגדול), שבספריו: "הלכות מדינה" ח"א שער א' פ"ז ושער ג' פ"ו ושער ו', שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מב - קונ' אורחות המשפטים פרק ח, וחלק טז סימן נב ד"ה כ).


<"איך פוסקים הרבנים בשאלה, אם יש בירושת הבת דין דינא דמלכותא?">

התשובה היא שלילית!

הרבנים פוסקים שאין בירושת הבת דין "דינא דמלכותא דינא", אם מפני שאף שירושה היא ענין ממוני, אין היא בהגדרת הדינים שעליהם חל הדין של דד"ד, או מפני שירושה מוגדרת כדין איסור ולא כממון, ודין דד"ד הוא רק בדיני ממון, וכמ"ש רבי עקיבא איגר (שו"ת מהדורה תניינא סימן פג):

"ונראה לענ"ד להוסיף עוד לשיטת הרמב"ם בהל' נחלות שא"א להתנות ולשנות דינא דירושה כיון דכתיב והיה לכם לחוקת משפט עשאו הכתוב לחק, ואינו בכלל תנאי שבממון קיים, א"כ י"ל דגם דינא דמלכותא דמהני בממון היינו כיון דניתן למחילה וביד האדם בעצמו לוותר זכותו בתנאי, אבל בזה דעשאו הכתוב לחק א"א לשנות בשום אופן והוי כמלתא דאיסורא".

ייתכן שהוא יסביר את היתר ה"תקנות המחייבות" שהיו בקהילות שונות שהיו היפך דיני הירושה כפי שהם בתורה, כפי שהסבירו החקרי לב והרשב"ש, שאת דבריהם הבאתי לעיל בהודעה זו

דעת רב מ"הדור הקודם", אם דין "דינא דמלכותא" שייך בדיני ירושה, היא במכתבו של הרב קוק משנת תרפ"ט, אל הרב הרצוג שהיה באותה העת רבה של העיר דבלין באירלנד, שפורסם בתחומין ג עמוד 231:

לכבוד ירי"נ הרב הגאון הגדול צדיק ונשגב החכם הכולל מו"ה יצחק אייזיק הלוי דר' הערצאג שליט"א, האבד"ק דובלין והמדינה יצ"ו שלום וברכת באה"ר

מכ"ק הגיעני, ע"ד הענין עם השט"ח של האלמנה, שהשאירה יורשים מד"ת והאחות שלה שהיא היורשת מדד"מ, השיגה כח מערכאות לגבות את השט"ח. אם נלך בתר דד"מ בצירוף עם יאוש בחוב. לע"ד אין שייך מקום ספק בענין דד"מ לגבי תורת ירושה, וכד'הש"ך דסי' ע"ג [סקל"ט] בכלל הדברים המפורשים בתורה, ובירושה הדבר חמור יותר משארי דברים שהרי הקפידה תורה בזה גם במחלק נכסיו על פיו כשאמר בלשון ירושה כבב"ת קכו, ב במתני', בשינוי של השוית בנות לבנים ראוי לדון להחמיר עוד ביותר משארי דיני ירושה, וכהא דבב"ת קט"ו, ב, כל האומר תירש בת עם בת הבן אפי' נשיא שבישראל אין שומעין לו, וכד', התוס' שם ד"ה אפי', שגם לצורך שעה מחמירין שלא לזוז מד"ת בדבר שפקרו הצדוקין. ה"נ פקרו המינין בדין יחוד הירושה לבנים ואמרו ברא וברתא כחדא ירתון כשבת קטו' ב, וא"כ יש להחמיר בזה עוד יותר מבשאר דיני ירושה. ולא שייך לדון בזה כלל בדד"מ ח"ו. ..."

רבים מרבני הדור הזה טוענים שדין "דינא דמלכותא דינא" אינו בתוקף "כיום", לא רק בדיני ירושה בלבד, אלא אף בדיני מס הכנסה.



עולם הפוך אני רואה

תוקן על ידי - נישטאיך - 11/01/2006 7:04:32

שאלתי כ"כ בקצרה, והכרחתי אותך להאריך כ"כ!?

ואחרי כל דבריך עדיין לא ברור לי הנושא:
א) עישור נכסים הוא מטעם תקנת מזונות, ואינו מתנה על מה שכתוב בתורה.
ב) חצי זכר הוא מטעם מתנה, ואינו מתנה על מה שכתוב בתורה.
ג) לא היתה תקנת הקהלות ברורה בקשר לירושת הבת, באופן של מתנה על מה שכתוב בתורה.
ד) התורה מסרה לחכמים (שוע"ר תריא, ג. תרמט, כב) רק עינויי יוה"כ ופסולי הדר וכיו"ב.
ה) לפעמים יש דינא דגוד או אגוד שאי אפשר בלי דיין.
ו) גם בזבל"א דנים לדין ולא לפשר.
ז) כשבאים לדין ולא לפשר, אסור לפשר, וצריך לפסוק על פי ההלכה היבשה בתורה.
ח) כשהבת רוצה לדין ולא לפשר, אינה דורשת חלק בירושה תמורת החתימה.

אלא מאי? עולם הפוך אני רואה

מה הבעיה במרכבה, האבות היו מרכבה.

נאמר במילים אחרות:
ירושת מטלטלין שאינה מצריכה רישום, והבנים אינם מעוניינים בד"ת ולא בפשרה, רק לחלק בינם המטלטלין (או כספים שאינם מצריכים העברה מחשבון האב).
האם יש לבנות זכות תביעה לד"ת?

ידידי הלבן.


להודעותיך האחרונות:


<"א) עישור נכסים הוא מטעם תקנת מזונות, ואינו מתנה על מה שכתוב בתורה">

לא טענתי אף ברמז שתקנת עישור נכסים, מתנה על מה שכתוב בתורה, הזכרתי את תקנת ה"עישור", רק כדי לטעון, שמשם באו למצדיקי ה"סחיטה", ה""עשרה" אחוזים.

הערה: האם גם לפי אמימר, (כתובות דף סט עמוד א), שאמר "בת - יורשת הויא", ו הסברו של רש"י: "יורשת הויא - עישור נכסים שתקנו לה בתורת ירושה תקינו לה", תקנת "עישור נכסים היא רק מתקנת מזונות או היא "תקנת ירושה"?

פרופ' מנחם אלון (המשפט העברי עמודים 475-476), סבור, שמחלוקתם של אמימר ורב אשי היא באת תקנת "בנין דיכרין" הופכת את הבת ליורשת או לבעלת חוב גרידא, ואם ההסבר הוא אכן כדבריו, הרי לדברי אמימר תיקנו תקנה שאינה כדין תורה, שלפיה אין הבת יורשת כלל.

ואם תטען:

הם הורישוה "רק" עישור נכסים!

אענה:

מה לי קטלא פלגא מה לי קטלה כולה!



<ב) חצי זכר הוא מטעם מתנה, ואינו מתנה על מה שכתוב בתורה">

מנוסח השטר שאותו הבאתי, וכן מנוסח השטר בספר "נחלת שבעה" סימן כא, ברור ללא כל ספק, שאינו מטעם מתנה אלא הוא מטעם "הודאה", א"כ, לפי הרמ"א, (חו"מ סימן רפ"א ס"ז), *דינו* כירושה, ולכן בע"ח וכתובה קודמים לבת בגבייה מהירושה, הרי המהרי"ק (שו"ת שורש י"ג), וכן כתב המהר"ם מפאדובה (שו"ת סימן נא) שדינו של שטר חצי זכר הוא כשטר חוב או מתנה.



<"ג) לא היתה תקנת הקהלות ברורה בקשר לירושת הבת, באופן של מתנה על מה שכתוב בתורה">.

מה היא תקנת "ואליואליד" שבה דן הריטב"א (שו"ת הריטב"א סימן קפ)?

ומדבריו:

"... גם מה שכתוב בטענות שאפי' תנאי ב"ד אינו מועיל להעביר נחלה מבן לבת, אע"ף שאין זה מעין הנדון שלפנינו לפי מה שכתבתי שאין התנאין האלו באין אלא שתסתלק האשה במחצית הנכסים ושאר הנכסים ממילא (בן הזרע) [הן לזרע], אעפ"כ להגדיל תורה אני אומ' (כן) [כי] (תצטרך) [נצטרך] לומ' שיש הפרש בין העברת מקצת נחלה מבן לבת מהעברת שאר נחלות של תורה לגמרי מן היורש /לזר/ (לזהה) [לזהר] גמור, שהרי בפ' האשה רבה (יבמות פט, ב) כדשקלינן וטרינן בב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה (והאמרינן) [אמרינן] ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה והתנן מאימתי הבעל יורש את אשתו קטנה וכו' עד והא הכא דמדאוריתא אב ירית ואמו' רבנן דירית בעל, אלמא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה, ופרקי' הפקר ב"ד הפקר כדר' יצחק. הרי שהועיל טעם הפקר ב"ד להעביר נחלה מן האב שהוא יורש דאוריתא ולתת כל הנחלה לבעל שהוא זר גמור מן התורה, וגם בפ' יש נוחלי' (בבא בתרא קטו, ב) אמרו כל האומ' תירש הבת עם בת הבן לא אמ' כלום מפני שהוא מעשה צדוקין, (ואפי') [והפי'] המחוור יותר שם לרבותי' ז"ל דנקט נשיא שבישראל לפי שיש לו כח להפקיר ממון, ודוקא מפני שהוא מעשה צדוקי' הא לאו הכי מהני תנאי והפקרו של נשיא להעביר קצת נחלה מן הבן לבת. ...".

האין כאן תקנה לירושה שהיא "נגד התורה", ואעפ"כ הצדיקה הריטב"א מפני שהיתה תקנת הקהל?

ראה על תקנות ואליולד ב"המשפט העברי", עמודים 652 - 654, ועל תקנות ירושת הבת שבתקנה זו והצדקתה ע"י הריטב"א, ראה שם עמודים 682-684,


גם בפאס שבמרוקו היתה תקנה, שהיתה בקרב ה"אנוסים" מגורשי קסטיליה, שהתיישבו שם, שכנראה הושפעה מתקנת ואליולד (ראה אלון, שם), שבנות שלא נישאו יורשות חלק כבנים.


<"ד) התורה מסרה לחכמים, (שוע"ר תריא, ג. תרמט, כב), רק עינויי יוה"כ ופסולי הדר וכיו"ב.

אמן, כן יהי רצון.

התוכל להסביר את דבריו אלו שאינן ברורים לי, מפני שנראה שהם עקרון ולא "רק", ראה בית יוסף אורח חיים סימן תקל :

"לע"ד נראה דאיסור מלאכה בחול המועד דבר תורה כדמשמע בסוגיא שבפרק אין דורשין (חגיגה יח.) אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם *וכעין * מה שכתב הר"ן בריש יומא (א. ד"ה יום) גבי עינויי דיום הכפורים בר מאכילה ושתיה...".


גם שאת הלכת השו"ע, (יו"ד סימן רכ"ח סעיף ל"ג): "הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל ה"ז שבועת שוא, וע"כ חל עליו תקנת הקהל", הסביר ה"ביאור הגר"א" בס"ק צג:

"... ונתנה תורה רשות לכל דור לעשות תקנות וסייגים".

לפי הסברו של הגר"א סמכות הקהל להתקין תקנות היא "סמכות של תורה".



<"ה) לפעמים יש דינא דגוד או אגוד שאי אפשר בלי דיין">.

לא הבנתי את כוונתך. התוכל להרחיב?


<"ו) גם בזבל"א דנים לדין ולא לפשר">.

מכיוון שזבל"א אינו מתייחס לצורת הדין, אלא לדרך הרכבת "בית הדין" שידון בסכסוך, במקום בו אין ב"ד קבוע,

בימנו מקובל בציבור, לקרוא בשם "זבל"א" לב"ד של בוררים, שבו כל צד בורר לו בורר אחד הבוררים להם שלישי, בבית דין שכזה נקבעת צורת הדין בשטר הבוררות, אם הוא כדין, כפשר או כפי החוק הסיני.


<"ז) כשבאים לדין ולא לפשר, אסור לפשר, וצריך לפסוק על פי ההלכה היבשה בתורה">.

לא אסור אלא צריך, כי ערעור על פסק דין, שהבוררים בו פסקו שלא כפי שהוסמכו, */יגרום לביטולו.

חריגה זו תהא בשווה, אם הצדדים חתמו "לדין בלבד", והבוררים פסקו על פשרה, או שהם חתמו על פשרה והבוררים פסקו "כדין".


<"ח) כשהבת רוצה לדין ולא לפשר, אינה דורשת חלק בירושה תמורת החתימה">

השאלה היא מה היתה הכוונה ב"לדין", האם באם מגיע לה חלק בירושה, או במה הם זכויותיה?

באם מה הם זכויותיה, הרי זכותה לדרוש תשלום עבור חתימת הוויתור.


<"ירושת מטלטלין ... האם יש לבנות זכות תביעה לד"ת">

אין להן זכות לתבוע עבור החתימה, אלא שזכותן הוא שלא לחתום על וויתור חלקם כשהבקשה להוצאת "צוו ירושה" מובאת לפני בית המשפט, ומכיוון שכן, הן יכולות לסחוט כסף עבור החתימה בבית המשפט, לא בחנתי את החוק, אולם לא נראה לי שהוא מבדיל בין ירושת מטלטלין ולא ניידי, בעת הוצאת צווי ירושה.

שבת שלום.

עולם הפוך אני רואה