תקציר בשבחי מלווה מלכה ועודמלווה מלכה
בצלאל לנדוי
מחניים פ"ה, תשכ"ד
הודפס ללא ההערות
תוכן המאמר:
מעמדה של הסעודה בהלכה
מעמדה בספרי הקבלה
העצם שאינו נהנה אלא מסעודת מלוה מלכה
מה אוכלין בסעודה זו?
בין סעודה שלישית לסעודה רביעית
עד מתי זמן מלוה מלכה?
זמירות במוצאי שבת
סגולת מלווה דמלכא
באוהלי צדיקים
תקציר: חשיבותה וייחודה של סעודת מלווה מלכה. ברור אם סעודה זו חובה או מצווה.
מילות מפתח: תחיית המתים, לוז, מלוה מלכה, מלך המשיח.
ואמר רבי חנינא" לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת,
אף על פי שאינו צריך אלא לכזית",
והיא הסעודה הרביעית במוצאי שבת הנקראת "מלוה מלכה".
"מלוה מלכה", על שום מה? בידינו הסבר רש"י כי:
"במוצאי שבת נמי כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד,
כאדם המלווה את המלך בצאתו את העיר",
וכן מציין רבי יוסף טוב עלם בתשובתו כי, "ישראל המלווים את השבת שהיא כלה-מלכה בשמחה ובשירים".
ר' מנחם ב"ר זרח, מביא בספרו "צדה לדרך" טעם נוסף לסעודה זו:
"כמו שאמר על הבשמים שהם להשיב נפש, כן סדור השולחן, שהרי לצאת מדבר להפכו הוא זר, ובמוצאי שבת יוצאים מן המנוחה אל המלאכה, ולכן יש לו לאדם להדליק נר יפה יותר משאר לילות החול, ולהכין השולחן, ולזמר פסוקים של שמחה ורוח והצלה, ולשום תמיד בכל דרכיו השם יתברך כנגדו, וילבש אהבתו כמדו, כי לעולם חסדו, ויהיה זהיר בזה, ובו יתמיד שנאמר שיוויתי ה' לנגדי תמיד".
יש הרואים בסעודה זו סיוע לחיזוק האמונה, בהסתמכם על אותו עצם ונסכוי שמו, שאינו נהנה אלא מסעודת מלוה מלכה:
"כדי לקבוע בלב העם אמונת שכר ועונש ואמונת התחייה, אוכלים מעט במוצאי שבת, להורות כשם שעצם זה אין לו הנאה כי אם לאחר כלות שבעת ימי השבוע, כמו כן יקבל עצם הזה תענוג והנאה, מתענוג עולם הבא אחר כלות ימי שנות האדם, שהם שבעים שנה".
מעמדה של הסעודה בהלכה
הפוסקים הראשונים: הרי"ף, הרא"ש, מציינים חובת סעודה זו ע"י הבאת דברי רבי חנינא כלשונם, אך הרמב"ם משווה סעודת מוצאי שבת כסעודת ליל שבת,
"מסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואע"פ שאינו צריך אלא לכזית,
וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואע"פ שאינו צריך אלא לכזית,
כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו".
אולם יש להבחין בין חובת שלוש הסעודות, בשבת, שאנו למדים משלוש פעמים "היום" הכתובים בתורה, ובין סעודה רביעית, שאין בידינו לגביה אסמכתא מפורשת.
יתר על כן, מתוך תשובתו של אחד הגאונים הראשונים, אנו למדים שלא הייתה סעודתם קבועה במוצאי שבת, וכך מסביר רב עמרם גאון מדוע אין מבדילין על הפת במוצאי שבת:
"במוצאי שכח שאין שולחנו קבוע ואין סעודתו קבוע ואי בעי לא אכיל,
"לכך אין מבדילין על הפת".
רבי צדקיה ב"ר אברהם הרופא, בעל "שבלי הלקט", מנסח את הדברים בניסוח זהיר יותר:
"כלום הוא מצווה מן התורה לסדר שולחנו ולקבוע סעודתו בפת",
ומדבריו אנו למדים שמצווה זו היא בבחינת מדרבנן ולא מדאורייתא.
הראשונים מחכמי אשכנז, היו סבורים כנראה אף הם שסעודה זו היא מצווה ולא חובה. אך גדולי הדורות היו מהדרים לקיים מצווה זו. על מהר"ם מרוטנברג, גדול חכמי אשכנז בראשית האלף השישי, יסופר:
"שהיה רגיל לאכול במוצאי שבת, כדי ללוות המלכה",
אם כי לא היה מצריך י"ב לחמים כליל שבת.
כן נמסר על רבי ישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן":
"במוצאי שבת היה מסדר שולחנו ואוכל ללוות המלכה, - - - ולפעמים אכל פירות או מיני תרגימא בקיץ, אבל בחורף אכל כאשר בני אדם היה אוכלים סעודתם".
כנראה שהם האריכו בסעודה שלישית עד הלילה, ועל כן מצאו היתר לקיים סעודה זו במיני מזונות, (פת הבאה בכיסנין), או בדברי תורה, וכך מביא רבי אלכסנדר זוסלין מפרנקפורט, בעל ה"אגודה", שחי בסוף המאה הראשונה לאלף השישי, את דברי הגמרא "לעולם יסדר אדם", כיסוד למנהג "שנהגו לערוך השולחן כל השבת עד לאחר הבדלה"
ראינו מזכיר פרטי סעודה רביעית.
עמדה זו הייתה נקוטה גם בידי חכמי ספרד. מרן רבי יוסף קארו בעל "בית יוסף" הולך בעקבות הטור, ומביא בשו"ע את דברי הגמרא כלשונם, ואילו בן דורו הרדב"ז אומר במפורש:
"ואע"ג דמצווה לאכול במוצאי שבת, כמי שמלווה את המלך,
הני מילי למאן דאפשר ליה, שאין כאן חובה".
האחרונים, מחכמי אשכנז וספרד גם יחד, מדגישים כבר את החובה לקיים דברי חכמים. אמנם רבי שניאור זלמן מלאדי בעל ה"תניא", מציין שסעודה זו
"אינה חובה כל כך אלא מצווה מן המובחר בלבד",
אך גם הוא פוסק
"לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת בכל מיני סידור הנהוגים אצלו בעריכת השולחן לסעודה, אף על פי שעכשיו לא יאכל אלא כזית".
אולם רבי אברהם דאנציג בעל "חיי אדם" רואה זאת כ"חוב גמור".
רבי יוסף חיים מבבל מביא שתי דעות אלו, אולם. דעתו היא "שיש בזה חיוב גמור".
אחד המוכיחים בדור האחרון אף יצא באזהרה,
"יש מקומות שאין מקיימין סעודת מלוה מלכה ובאמת הוא מדינא דגמרא,
וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה".
מסבירים את דבריו שכן סעודת מלוה מלכא הוא מצווה מדרבנן, וידוע דכל מצוות עשה דרבנן יש בה מצוות עשה ולא תעשה דין תורה,
"על פי הדבר אשר יגידו לך - - - ולא תסור מן הדבר וכו",
מעמדה בספרי הקבלה
"מי שאינו מקיים סעודה ד' נחשב לו כאילו לא קיים סעודה ג',
וכוונת סעודה זו - לפי "שער הכוונות" - היא,
"להמשיך אור קדושת סעודת שבת לכל סעודות ימי החול",
כן נמסר ב"שולחן ערוך של הארי":
"הנפש יתירה אינה הולכת עד אחר סעודת מוצאי שבת,
ולכן אין לעסוק במלאכה שאינה אוכל נפש, עד אחר סעודה זו".
אם שלוש סעודות בשבת מכוונים כנגד אברהם יצחק ויעקב - מציינים גורי האר"י - אברהם מציל מדינה של גיהינום,
יצחק מציל מחבלי משיח,
ויעקב ממלחמת גוג ומגוג,
הרי סעודה רביעית, היא סעודת מלווה מלכא,
כוונת נגד דוד מלכא משיחא,
ובזכותו ינצל מחיבוט הקבר.
לפי כתבי האר"י יש לבצע בסעודה זו על שתי ככרות:
"אחר הבדלה במוצאי שבת מסדר שולחנו עם שתי ככרות,
ולא נקיט בידיה אלא חדא,
ואומר דא היא סעודתיה דדוד מלכא".
והדברים מובאים ע"י בעל "חמדת ימים" המספר על רבו:
"ומורי ז"ל היה נוהג לבצע בסעודה זו בפרוסה,
בבחינת דוד סוד המלכות, לחם עוני כידוע",
וכן בסידור רבי שבתי מרשקוב וכו'.
היו בין המקובלים שנמנעו מלהתחיל בתענית של הפסקה במוצאי שבת אלא לאחר סעודת מלוה דמלכא, על הגר"א נמסר שמנע מאשתו לפתוח בתענית במוצאי שבת כדי שלא תפסיד סעודת מלווה מלכא, רבי יוסף חיים מבבל אף פוסק להלכה שאסור לפתוח בתענית בליל מוצאי שבת שכן הוא "מזלזל בכבוד שבת", אולם השל"ה משאיר מקום לכך ומציע:
"ומי שמתענה במוצאי שבת, כגון שעושה הפסקה מבעוד יום,
אזי יטרח להכין מסעודה זו לאחרים,
והוא ילמוד המאמרים והדינים המוזכרים בסעודה זו וסודה.
ויהיו לרצון אמרי פיו כאילו היה עושה כן,
והוא מוצא סמך לכך, כי "בערב פסח שחל להיות בשבת,
היה רשב"י עוסק בסודות התורה במקום סעודה שלישית".
רבי מנחם עזריה מפאנו מצא רמז כי סעודתם של שלושת המלאכים אצל אברהם אבינו הייתה בסעודת מלוה מלכה "כי על כן עברתם על עבדכם", אמר "כי על כן" דווקא נתכוונו גם הם לסעוד אצלו". על יסוד דבריו "ותכלית הסעודה לזמן בשלושה עם ברכת המזון, שהיא מצווה רבה מחודשה אצלם",
מציע רבי חיים פאלאג'י:
"דהיותר טוב למצווה מן המובחר לעשותה בפת וזימון וכוס,
ומה גם דסעודה ד' היא כנגד דוד דהוא בחינת כוס מלכות".
בעל "חמדת ימים" מסביר:
"העיקר בזה הוא, כי כדרך שבהכנסת שבת ניתווסף מחול על הקודש, וזה מועיל לאדם לתוספת שבת, לקבל נפש יתירה וכיוצא, כך יהיה ביציאה, כי מה שהאיש הישראלי עושה, מתמיד, ומעמיד עליו אותה הארה שנתווספה בי ביום השבת, וכנגד התוספות הנמצא לאדם בעניין הסעודות, כך ימצא לו בסעודה זו לכבוד השבת, וגם היא תועלת נפלאה להשאיר ברכה בכל סעודות החול, על ידי אכילה זו".
העצם שאינו נהנה אלא מסעודת מלוה מלכה
בזוהר הקדוש נמסר על:
"גרמא חד דאישתאר ביה בבר נש תחות ארעא,
ההוא גרמא יתעבד כחמירא בעיסה,
ועללה יבנה קוב"ה כל גופא".
במדרש ויקרא רבה מצאנו:
"מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא? -
מלוז של שדרה"
ויש הרואים בכך אותו עצם הנזכר בספר "שבלי הלקט":
"ובסידורים מפרש אבר אחד יש בו באדם ונסכוי שמו,
ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת".
רבי משה מת, תלמיד המהרש"ל מסביר את הדברים בספרו "מטה משה":
"ונראה לי טעמא ומילתא, כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה, והוא עצמו ועיקרו ושרשו, וממנו נתהווה האדם בעצם הטפה, וכאשר ימות האדם, העצם ההוא אינו נימוח ולא נפחת, ואילו יכניסו אותו באש אינו נשרף, בריחים אינו נטחן, בפטיש אינו מתפוצץ, והיא העצם שיש בו קיום נצחי, וממנו יחיה האדם לעת התחייה, והוא המקבל עונג. ועונש אחר מיתת אדם, ועצם הזה שרשו ועקרו מעצם השמים - ובעת התחייה יתרטב העצם בטל התחייה, ונעשה כשאור בעיסה, ויתפשט לכאן ולכאן, וימתחו מתוכו כל האיברים, וכל הגידים ועור ובשר, ויתגלגלו עד ארץ ישראל, ושם יקבלו רוחם בארץ הטהורה".
היעב"ץ בסידורו דן בעניין זה:
"אמר יעקב מעודי הייתי משתאה משתומם על המראה כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז, לוז של שדרה, ויש שקראוהו נסכוי, שאינו נהנה משום אכילה, כי אם מזו הסעודה של מוצאי שבת, - - - ולא נודע מה טיבן של שמות הללו שנתנו לו, ומדוע אינו נהנה רק מזאת האכילה בלבד.
יותר מזה גדלה הפליאה כשלמדתי במדרש הנעלם פרשת תולדות שנקרא בתואל רמאה, ואמרו דהוא רמאה מכל שאר גרמי, לפי שאינו סובל טעם מזונות כמוהם, ובגין כך היא תקיף מכל שאר גרמי, והוא ליהוי עיקרא דגופא אתבני מניה ומי הרואה מאמר זה ולא יפלא ממנו, מה עניין שם בתואל ומה דבר הרמאות, ומאי טעמא אהני ליה לרמאה רמאותיה כולי האי, צער גדול היה לי על דבר זה, ובדקתי בספרים פורש אין להם, ועתה בהיותי עוסק בעניין הראוני מן השמים, שכל ג' שמות הללו דבר אחד, וכל דברי העצם אחת הן", והיא מאריך לברר את הדבר ומסכם "שקראוהו עוד נסכוי מלשון כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה, שנראה כנרדם, ובגימטריא קו"ם, כי אחרון על עפר יקום, וישיג הגוף התחייה על ידו אמנם היא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה, שהינו סעודת מוצאי שבת, שהיא נאכלת על השובע, ואין אוכלים אותה אכילה גמורה, באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים, כי אם לזה, כי לא לאכילה היא צריך, רק מכוונת המצווה הוא נהנה, ולא מגשמיות האכילה שאיננה נמצאת בכאן, ואינה נעשית כי אם לשם מצווה בלבד, ועל כן היא סעודת דוד המלך עליו השלום, שלא היו לו חיים בעולם הזה, כנודע, ונקרא חי וקיים".
מה אוכלין בסעודה זו?
בגמרא מסופר על רבי אבהו שהיו מכינים לו "עגלא תילתא" במיוחד לסעודה זו. יתר על כן: כאשר ניסו לחסוך את ההכנה המיוחדת ולהשאיר לסעודה זו חלק מהמאכלים שהוכנו מערב שבת לשבת, בא אריה ואכל אותם, כדי להוכיח את ערכה של סעודה זו.
כבר הזכרנו את דברי ר' מנחם ב"ר זרח בעל, צדה לדרך",
"שיש לכל אדם להדליק במוצאי שבת נר יפה יותר משאר לילות החול",
ולדברי האחרונים "מצווה להרבות קצת בנרות".
על רבי ישראל איסרלין, בעל "תרומת הדשן" מסופר:
"שלא הסיר מעליו במוצאי שבת את בגדי השבת עד שהלך לישון"
ואף בעל "חמדת ימים" תובע שלא להסיר בגדי שבת עד אחר סעודת מוצאי שבת.
רבי שבתי מרשקוב, שהסדיר את סידור האר"י, על פי דרך הקבלה, מדגיש:
"יש לשמוח בסעודה זו כמו בסעודת שבת, כי היא סעודת מצווה".
הפוסקים הראשונים מטילים את הדגש על סידור השולחן גם במוצאי שבת לכבוד השבת בצאתה,
אולם האחרונים מדגישים את החובה לכבד את השבת היוצאת במאכלי כבוד.
יש בין האחרונים התובעים:
"ויהדר לאכול מין מאכל שתאב אליו ביותר, אף שהוא ביוקר,
ואם יתאב לאכול הרבה מינים, יהדר אחריהם כפי יכולתו".
ואם כי "לא יאכל מכל מין אלא מה שמשער שיוכל לאכול ממנו", הרי "לא ישער בצמצום אלא ברווח".
המהרש"א מדגיש: "משום כבוד שבת יסדרו השולחן בכל דבר".
והוא מוסיף
"טעם הדבר דיש לכבד השבת בסעודת לוויה, בדבר חדש שנתחמם אחר השבת ליהנות ממנו, שהיה אסור בו ביום, דהיינו, בפת חמה וחמין, ומשום דרוב אכילות ומשקין בשבת קרים רע לחולים, קאמר דהחמין בסעודת לוויה במוצאי שבת הם רפואה".
לדברי היעב"ץ הרי
"מאן דאפשר ליה, ליעבד עגלא תילתא"
והגר"א אף מחייב להלכה לאכול פת בסעודה זו,
אך כאמור, הסתמכו כמה מנושאי כליו של השולחן ערוך על נוסח הגמרא "יסדר שולחנו" וצייני אפשרויות להקל.
רבי יואל סירקיס, בעל הב"ח, מפרש את דברי ה"טור",
"יסדר שולחנו" ומוסיף "במיני תבשילין",
חתנו בעל הט"ז מפרש אף הוא:
"יסדר שולחנו, בפריסת מפה על
נשלח מהאנדרואיד שלי 
