| נשלח ב-8/1/2006 02:36 |
 |
| |
עבור מה היית מוסר/ת את חייך ואיך?
לעבודת מחקר שיש לי כרגע 'אשתמש' בחברי הפורום.
מהניסיון במשך תולדות האנושות עד לימינו, אנו מכירים את התופעה של מסירת החיים עבור ערך 'אחר' הנערך יותר מאשר החיים.
ישנן שתי רמות בכל מסירות (ובעצם בכל רצון).
1. מסירות הנעשית ללא מאמץ נפשי כאשר אין התנגדות חשובה.
2. מסירות הנעשית עם מאמץ נפשי כי יש התנגדות חשובה. (בפרט אם יש מחשבה שהיה ניתן להשיג את הדבר הנכסף גם ללא ההתנגדות.)
אשמח ואודה אם תענו לי על שתי שאלות:
1. עבור מה הייתם מוסרים את החיים ללא מאמץ נפשי (בכיף)
2. עבור מה הייתם מוסרים את החיים עם מאמץ נפשי (בצער)
אני מצפה שהרבה ירצו להשיב שהיו מוסרים את חייהם עבור רצון האל. אבל זה לא ממש עוזר כי אז אני צריך להיכנס בראש שלהם מה זה אומר עבורם מושג האל ואיזה ערך הם רואים בעשית רצון האל. לכן אני מבקש תיאור מצב מעשי כמו 'כדי שפלמוני יחיה עוד כך שנים' וכדומה.
ניסיתי לחשוב בעצמי מה התשובה הכנה שהייתי יכול לתת, אבל שמתי לב שקשה לי בפרט לשאלה הראשונה. גם כששירתתי בצבא לא זומן לי מצב שהייתי יכול לומר עליו 'הייתי הולך למות בכיף', אם כי אני חושב שבזמן מלחמה נכנסים למצב כזה מתוך האווירה והחינוך. אני גם משער שלאלה שיש ילדים יהיה קל יותר לענות לכל הפחות לשאלה השניה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 07:58 |
|
| |
ישעיהו נג ה
והוא מחלל מפשענו מדכא מעונתינו מוסר שלומנו עליו ובחברתו נרפא לנו
זה שוב שאלה של הרצון
האם הדבר אינו כפוי עליך?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 09:09 |
|
| |
רק לסכן את עצמי גם נחשב?
ובאיזה סוג מיתה מדובר, קל ומהיר, או ארוך ומענה?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 17:00 |
|
| |
טמפורל
אם אדם שם את זה כאידיאל הוא יכול אפילו ליהנות. לגבי רבי עקיבא נאמר שקיוה: 'מתי יבוא לידי ואקיימנו' אבל נראה שישנה רמה מעל זה שהאידיאל כ"כ מושרש שהוא לא צריך להגזים ב'מתי יבוא לידי ואקיימנו' ואין לו את הצורך להוכיח לעצמו את גבורתו. (לכן נראה שגם העקידה עם כל פרשנות השמחה על הנאמר: 'וילכו שניהם יחדיו' לא היתה בכיף אלא בצער.)
כישרית
גם להסתכן נכנס כבר בסיווג של מסירת חיים (בתחילת הסולם).
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 17:00 |
|
| |
בוגי,
1) לא נראה לי שאדם בגדר שפוי ימסור את חייו בכיף, בגלל הסיבה הפשוטה שזה נוגד את יצר ההשרדות של האדם מטבעו. מובן שמהסיבה הזו לא תמצא בתורה ציווי ברוח זה.
2) נראה לי שכל אדם שהגיע למעלה בו הוא אוהב "אהבה שאינה תלויה בדבר" יוכל למצוא את עצמו בסיטואציה בו הוא מוסר נפשו. ראה ערך אהבת יהונתן את דוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 17:26 |
|
| |
.
בוגי:
מדבריך לכי שרית, הרי ברור כי המחיר, קטן מאד.
אני מכיר מישהו שכל יום מסכן את חייו בעבור סיגריה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 17:46 |
|
| |
בוגי,
בהמשך לדברי מואדיב: גם כל חייל קרבי/משרת באיזור סיכון בצה"ל (בעצם, כיום אפשר גם להגיד כל חיילת קרבית/משרתת באיזור סיכון).
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 17:55 |
|
| |
ריב, עניתי מעל הודעתך. היו בהיסטוריה ובסיפורים גיבורים שפויים שידעו במלוא המודעות את הערך המניע אותם לתת את החיים וביצעו את הנתינה במלוא הרצון.
מואדיב, אינני חושב שחז"ל היו אומרים 'כל המדליק סיגריה' כותב גט כריתות לאשתו. לכישרית התכונתי לרמה כזו.
ממללא, אני מסכים והשאלה עדיין באיזו רמה הוא עושה את זה ובעיקר למה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 18:13 |
|
| |
בוגי,
אתה משווה בין 'שפיותו' של רבי עקיבה, לשפיות אדם מן השורה? חוצמזה, רבי עקיבה אמר את הדברים כשכבר התחיל תהליך של מסירה מ'אהבה' ממילא, - אז אם כבר מסירה, אז עד הסוף.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 18:32 |
|
| |
זאת ועוד, חלק גדול מאלה הקרויים אצלך גיבורים שפויים, וכביכול ידעו במלוא המודעות את ערך המניע לתת את החיים, אלה בדרך כלל נעשו מתוך הערכה מוטעת של ה'מידות'
וראה מה יש לרמב"ם לומר על אלה המוסרים נפשם לסכנות ונקראים גיבורים בשמונה פרקים פ"ד:
"והרבה פעמים יטעו בני אדם במעשים האלה, ויחשבו אחד הקצוות - "טוב" ומעלה ממעלות הנפש.
ופעמים יחשבו שהקצה הראשון הוא "טוב". כמו שיחשבו את ההעזה מעלה, ויקראו את המעז - "גיבור". וכשיראו מי שהוא בתכלית ההעזה והקפיצה לתוך הסכנות, שמפקיר נפשו למות במתכוון וניצל במקרה, ישבחוהו על זה ויאמרו: "הרי זה גיבור".
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 18:36 |
|
| |
המושג מסירות נפש מושרש בתקופות של 'תור האמונה' בהן לא היה קיים ערך ששמו חיים.
יעקב כ"ץ במאמרו פורץ הדרך: 'בין תתנ"ו לת"ח ות"ט' כבר מוכיח שחלק מהמשבר של גזירות ת"ח ות"ט נבע מחוסר המוכנות של בני הדור להתמודד עם מוות מרטירולוגי, והמדובר על ראשית המאה הי"ז [!].
אין לי ספק שבעולם מודרני נאור, בו הערך הנעלה ביותר הוא חיי האדם ואיכותם, אין בנמצא מושג כזה ששמו 'מסירת החיים עבור ערך'.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 21:16 |
|
| |
פרופיסור,
מה דעתך, נניח, על סטודנט צ'כי שמצית עצמו בכיכר העיר כמחאה? האין הוא חלק מעולמנו המודרני?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 21:50 |
|
| |
גו"ג,
לא צריך להרחיק לכת עד לצ'כיה. אם את העובדה שהחברה הפלשתינית מייצרת עשרות מתאבדים אפשר לתרץ בדוחק בכך ש'אין להם מה להפסיד', הרי שאין כל דרך לתרץ התאבדויות אידאולוגיות כמו של ברוך גולדשטיין או אותו אחד שצעד אל מותו בקבר יוסף (איני זוכר כרגע את שמו).
[בוגי - יש לי מה לומר על שירות צבאי, אני אתייחס לכך באריכות בהמשך).
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 22:19 |
|
| |
ממללא,
הפרופיסור דיבר על עולם מודרני נאור בו הערך הוא חיי אדם. החברה הפלשתינית לא אימצה עולם ערכי זה, וממילא אין היא יכולה לשמש דוגמא נגדית לדבריו.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2006 22:59 |
|
| |
גם וגם,
הפרופיסור דיבר על עולם מודרני נאור בו הערך הוא חיי אדם ואיכותם, וראה ההבדל הקטן בין דבריך לדבריו, כמובן שחלקים ניכרים מהחברה הפלשתינית המודרנית אימצו גם הם עולם ערכי זה, ותירוצם, הוא ההוכחה לכך: ש'אין להם מה להפסיד', וחייהם אינם קרויים חיים.
כמובן שהמתאבדים שעושים זאת מהסיבה שמחכות להם שבעים בתולות בגן עדן, אינם נכנסים תחת קטגוריה זו.
תוקן על ידי - riv - 08/01/2006 23:07:22
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2006 04:20 |
|
| |
גו"ג,
איפה אתה ממקם את ד"ר ברוך גולדשטיין? (להבדיל, האתוס הצה"לי משופע בסיפורים שהיו בכל המלחמות על חיילים שהקריבו את עצמם במהלך הקרב למען חבריהם. הצבא גם מחנך לכך במודע במקרים מסויימים).
|
|
|
|
|
