|
|
| נשלח ב-11/1/2006 14:19 |
 |
| |
אם היו נותנים לי בצעירותי לשיר לרקוד ולשמוח עם התורה
ייתכן שהייתי עדיין דתיה כיום הזה.
כיום שמותר לי לרקוד עם הספר תורה כאוות נפשי, אני בשום פנים ואפן לא אעשה, כי ריקודים עם אלף נשים לא ישנו מה שכתוב בו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 14:48 |
|
| |
.
ובמקרה, אתמול נכתב הקטע הזה ב- NRG מפי יתומה אומרת קדיש:
http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/031/926.html
(לפעמים הטוקבקים, מעניינים לא פחות... )
קדיש יתומה
דווקא בתפילה בציבור גיליתי כי טמון כוח שלא ידעתי על קיומו כלל. לרגל יום הקדיש הכללי, מתארת דרורית רוזנפלד את החוויה האישית באמירת קדיש על אימה
לכתבה הקודמת דפדף ביהדות לכתבה הבאה
דרורית רוזנפלד
10/1/2006 11:48
עם פטירת אמי, לפני כתשעה חודשים, היה ברור לי כי אומר עליה "קדיש", כמו אחי, בכל יום ובכל התפילות. חשתי שאין - ולא צריך להיות - הבדל בין דיני האבלות החלים על אחי, לבין אלו החלים עלי, שהרי הקרבה שהיתה ביני לבין אמי בחייה לא היתה פחותה מזו של אחי, ואבלי לא קל או פחות מאבלו.
את ההשראה לכך קיבלתי בכנס "קולך" שהתקיים לפני מספר שנים, בו התקיים מושב צנוע שעסק בנושא אמירת "קדיש" על ידי נשים ואחת החברות סיפרה על אמירת "קדיש" בקביעות בשנת האבל על אביה.
מעשה שהחל מתוך צורך פרטי עמוק, טבעי, שאינו דורש הנמקה או הצדקה הפך עם הזמן לתהליך בו נדרשתי, בעלת כורחי, להתדיין עם עצמי על המעשה. מחד, מבחינתי האישית הסתפקתי בידיעה כי האיש והאשה שווים במצוות תפילה, ואין איסור באמירת "קדיש" על ידי. אך מאידך, גבר בליבי חשש מתגובות הסביבה - שתחייבנה אותי להתגונן ולהצדיק את מעשי.
לשמחתי, עד היום אף לא אחד מעשרות האנשים, כולל רבנים, שנחשפו לעובדה שאני אומרת "קדיש" באופן קבוע לא מחה בעדי. פעמיים שמעתי בני נוער דווקא, השואלים בתמיהה "האם מותר בכלל לאשה לומר קדיש ?". אולם פרט לכך – תגובת האנשים, לרבות תמיכת בני משפחתי, השקיטה את החשש שקינן בי, חשתי הבנה - ואולי אף הסכמה או השלמה שבדיעבד - מצידם עם המעשה.
תגובה נרגשת קיבלתי מאיש מבוגר, כבן 85 שנה, שלא הכרתיו קודם לכן ואשר בתום תפילת השבת
הסיט את וילון המחיצה ולחץ את ידי בחום באומרו כי הוא מאושר לשמוע "קדיש" הנאמר על ידי אשה. תגובה מחממת-לב אחרת היתה של חבר בקהילתנו שאמר כי הוא מכוון במיוחד לשמוע את קולי (מעזרת הנשים המוגבהת) באמירת ה"קדיש".
לעומת הגברים, אצלם גיליתי במשך הזמן גם הערכה להתמדה בהשתתפותי בתפילות, ולו בדרך של הערת-אגב, חיוך או ברכת שלום מאת אדם לא מוכר - דווקא תגובת הנשים חשדנית יותר. עד היום, אף שחלפו יותר מתשעה חודשים של אמירת "קדיש", קיימת בליבי מידה מסוימת של חשש מתגובתן, בכל פעם מחדש.
רוב הנשים, אשר שומעות אותי אומרת "קדיש" בעת שהן באות לבית הכנסת לתפילת שבת, אינן אומרות דבר ואינני יודעת את האמת שבליבן. חברותי מביעות ברובן אהדה, אולם הן "חשודות" עלי כמי שיקבלו את מעשי בכל מקרה. אף הנערות הבאות לעיתים לתפילת ערבית בימות החול - אינן אומרות דבר.
תגובה מיוחדת קיבלתי מאשה זרה שפנתה אלי בהתרגשות ניכרת וסיפרה לי שאביה נפטר והיא כל כך רצתה לומר אחריו "קדיש" אך מתוך שלא שמעה על נשים האומרות "קדיש" - סברה שהדבר אסור. תגובה מעניינת שמעתי מאשה שסיפרה שאמה, בפריז, לפני כעשרים שנה אמרה "קדיש" על אביה, מתוך שכך היה נהוג בקהילה, ומשהגיעה לישראל תמהה על שכאן אין נוהגים כך. גיסתי אמרה לראשונה "קדיש" על אביה, שהיה מזכירו של הראי"ה קוק זצ"ל, ביום הזיכרון לאחר שחלפו שנים רבות מפטירתו.
דווקא הנשים שותקות
אינני מפענחת עדיין את שתיקת רוב הנשים. האם הן אינן מוכנות – אולי מטעמים של קושי טכני - להתמודד עם האפשרות להשתתף בקביעות בתפילות בציבור, לפחות בשנת האבל, ולומר "קדיש"? האם הן חוששות להתקבל כ"חריגות" בקהילתן? האם הן ממתינות לקבל "הכשר" רבני למעשה כזה?
אך יותר מהדיון באמירת "קדיש" על ידי אשה - חשובה ומיוחדת השפעתה של התפילה, אליה חזרתי לאחר שנים של ריחוק, עלי. מתוך העצב על מות אמי התגלה לי עולם חדש, עשיר ורגיש של "עבודה שבלב" הנושא אותי שלוש פעמים ביום, בדרך כלל מתוך עזרת נשים נטושה, אל מחוזות טובים של נחמה.
"כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (תהילים כ"ז) – בתפילה בציבור, דווקא, גיליתי כי טמון כוח שלא ידעתי על קיומו כלל. הצורך להקשיב ולכוון את אמירת ה"קדיש" עם כל שאר אומרי ה"קדיש", החיפוש אחרי העמיתים השייכים לאחוות אומרי ה"קדיש", שינוי סדר היום והעבודה על פי "שעון התפילות" המשתנה כל הזמן, היציאה המיידית מן הפרטי אל הציבורי והקהילתי - חיבקו אותי חיבוק חם ומנחם בעת צער.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 14:49 |
|
| |
.
ותגובת האדמו"ר של מעריב, באה יום לאחר מכן:
http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/032/441.html
לא מתוך התרסה
אם דרורית רוזנפלד רוצה לומר קדיש יתום, מוטב תעשה אם תודיע על איזה מקור היא מסתכמת. אדם ברוך על קדיש יתומה
לכתבה הקודמת דפדף ביהדות לכתבה הבאה
אדם ברוך
11/1/2006 11:47
לדרורית רוזנפלד יש על מה שתסמוך. אמירת קדיש על ידי אישה היתה בעצם התקנון בקהילות שונות, בזמנים שונים, ואם לא נאמרה בפועל, במניין, לא נאמרה כפי שלא מומשו בפועל זכויות תפילה וטקס נוספים מצד הנשים. וזאת מדוע? כדי לסגור גדר שלא תיפרץ חלילה. מי יפרוץ? מי שאינם מבינים וחלילה ילמדו גזירה שווה מדברים שרב הסותר ביניהם מהמשותף.
קדיש יתומה
דרורית רוזנפלד מתארת את החוויה האישית באמירת קדיש על אימה
לכתבה המלאה
וכן נאסרו איסורים שונים מחמת מראית עין, וקיימו איסורים אלה בהבנה שהם בגלל מראית עין, אך לעיתים נשתכחה הסיבה והאיסורים נחזו כאיסורים בפני עצמם.
ולעניין הקדיש הנ"ל, טוב תעשה הגברת דרורית רוזנפלד, טוב מבחינת המבט הכללי ולא טוב מבחינת המבט הפרטי שלי, אם תודיע לחברותיה בקדישים הראשונים לפי איזה מקור ועל סמך מה היא אומרת את הקדיש, ובכל מקרה תציין בפניהן שאין פה התרסה נגד הרבנים, או חלילה נגד ההלכה, אלא הכל נובע מצורך נפשי שהוא התפילה עצמה. ומהשמיים כבר יקלו על דרורית רוזנפלד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 14:53 |
|
| |
קוני
בתור מי שאינו אשה, קשה לי להעמיד את עצמי במקומן.
אבל כשאני נושא מבטי לעזרת נשים בבית כנישתנו, ואני יודע מן המיימונית על הדוחק הנורא שם, ועל הבנות הנדחקות ליד כל חריץ להביט מטה - אני שואל עצמי: אילו הייתי אשה, מה גרעתי אני שלי אין זכות לרקוד ולפזז.
ואם, בהמשך לאותו דמיון, נבראתי כך שאני רק עלול להכשיל גברים, לפחות שיתנו לי לרקוד במקום מיוחד, צנוע.
אבל הדמיון שלי לא ממשיך עד כדי כך בדרך כלל, כי בשמחת תורה עוסקים בדברים אחרים. אבל פטור בלא רחמים לכלואות אי אפשר.
לכן, אני סבור שאני יכול להזדהות עם הרוצות לרקד.
ואני מרשה לעצמי לחלוק עליך. אילו היינו יודעים שהזעזוע של היתר כזה יעבור בשלום, למה לאסור.
רק שהוא לא יעבור בשלום...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 15:02 |
|
| |
מיימוני
<לכן, יש נשים שרוצות לזכות לאותן חויות של הגברים. אמנם זו לא הדרך הנכונה להסתכל על המצוות, כי אין מדובר רק בחוויה, אם כי זו חויה מהותית וראויה, - אך זו תופעה שיש לתת עליה את הדעת ומסתבר שאין היא פסולה, אלא נובעת מן הצורך האקזיסטנציאלי של האדם להרגיש קרוב לה'.
כך צצים מנינים של נשים, וכך הן מבקשות תלמוד תורה והנחת תפילין. וזו תשוקה שיכולה להיות לשם שמים בדיוק כמו שאפשר לדרוש אותה לפעמים לגנאי. כך נראה לי.>
ואם ישראל רוצה לקיים מצוות כהונה ?
{ לא ידע ר"י מה איסור יש בדבר }
נכון שאין איסור בדבר לדידן דפסקינן נשים סומכות רשות, אך דומה שהתמסדות כזו היא רפורמיסטית במיטבה.
<הגדרה, לא עמדה>
אמנם מעניין שכן מיסדו מצוות לנשים בדורינו כמו שופר, לולב, קריאת זכור ועוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 15:09 |
|
| |
מיימוני
במקרה כזה שזה בא מתוך הרצון לחיות את החיים היהודיים במלואן או קרוב לכך, אני מסכים לך לגמרי. דיברתי רק ב'סתמא' של היום כשנשמעות קריאות לריקוד נשים עם הס"ת זה משתייך אוטומטית לפוליטיקה הפמיניסטית. כנראה שאם הקריאה תצא מהמיימונית ודומיה זה יהיה אחרת. אולי תטען שמאחר והמיימוניות למיניהן חוששות מלקרוא קריאות כאלו מפני החשד, אז מן הראוי שתיעשה מלאכתן על ידי הפמיניסטיות? זה כנראה כבר שיקול דעת שדרוש לכל מקרה ומקרה.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 16:29 |
|
| |
קונילמל, ברגע שהמיימונית ודומותיה יצאו בקריאה כזאת, מיד יואשמו גם הן בפמיניזם, ר"ל, ובנטיות נוראות יותר, אפילו. ראה מה עושים לנשות ארגון "קולך".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 16:51 |
|
| |
לפני ריקודים בשמחת תורה וקריאת מגילה בפורים.
פעם בחודש, יום ד' בשבוע, שחרית בשעה 6:15.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 19:34 |
|
| |
בעל בעמיו,
ואתה תשאר לשמור על הילדים, להקימם, להלבישם, לתת להם ארוחת בוקר ולשלוח אותם לבי"ס? איני מכירה את אשתך (אם יש לך), אבל קשה לי להאמין שהיא תסרב להצעה.
חבצלת - 
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 19:56 |
|
| |
שלוש הערות קצרות -
א - מיימוני, ממתי ספר תורה מקבל טומאה?
ב - חבצלת ואמשלום יקירותיי, איני סבורה שהדבר בהכרח כך, ידוע הדבר שבמגזרים מסוימים אין הדברים נוטים להיבחן לגופן של עניין אלא לגופו של אדם ולקבל את האמת ממי שאמרה, בתנאי שמי שאמרה יש לו "הכשר" טוב. זו הסיבה שכשאישה רוצה להישמע בעולם ההלכתי, היא נוהגת לנקוט בגרמתיה "חניוקיות" יתרה.
ג - למען השם - מישהו שמע מה קישרית אמרה פה בראש העמוד???
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 20:33 |
|
| |
שחרית
א. איני מקבל שום אחריות על הקביעה הזו שהבאתי לעיל. לא הבאתיה אלא כדי לדחותה, וכדי שלא יאמרו: אילו היה שומע, היה חוזר בו ואוסר.
ב. הסעיף לא הופנה אלי, אבל אני משער שמותר לי להגיב. את מתארת את המצב המצוי, לא הראוי. ועל כך היה דווה ליבנו, כי זה ודאי נכון לא רק לנשים...
ג. גם אני רציתי להעיר על זה, אלא שלא נתפניתי.
כי שרית
כתבת משפט מדהים, אלא שאיני יודע אם יש לי או לנו רשות לדון בו. הרי זה דבר אישי ביותר.
אם יורשה לי להתייחס, כיון שפתחת בדבר -
אני משער כי משפט התנאי שלך (אם אז) אינו נוגע רק לריקודים, אלא לשמחה בתורה ובמצוות בכלל?
אם כן, אזי זה נכון, ויש רבים רבים שנדחו מן התורה בגלל שהוריהם או סביבתם, בגיל קובע, לא הקרינו להם את השמחה והאושר בתורה ובמצוות אלא להפך.
אבל -
וזה אבל גדול מאד -
כאשר אדם עומד על דעתו, הוא לומד להפריד בין האופן שבו הציגו בפניו דברים, לבין מה שהם באמת.
והוא גם לומד, פעמים רבות, להשלים עם העובדה שהוריו, מוריו וסביבתו לא היו כלילי השלמות. ולפעמים - להפך.
וזה מה שהתורה מלמדת אותנו.
אבל זה נושא לאשכול אחר לגמרי. ואם תסכימי, נוכל לדון בו בנפרד.
ותודה מאד לשחרית על התזכורת החשובה הזו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 20:55 |
|
| |
לענ"ד, שיתוף הנשים בשמחת התורה והמצוות, אינו צריך להיות אינטרס שלהן בלבד. אם נשים ירקדו עם ספר התורה (למשל), זה עניין של הקהילה כולה - גברים ונשים כאחת. אם מיימוני (למשל) מכיר את תחושותיה של המיימונית, אין הוא צריך לחכות שהיא תוביל שינוי, והוא רשאי (ולטעמי, גם ראוי לו) לעשות זאת בעצמו.
ההערה של שחרית לדברי ולדברי חבצלת נכונה בהחלט, וכפי שאמירות מסויימות נשמעות יותר כאשר הן באות מפי אישה "פרומית", כך הן נשמעות שבעתיים אשר הן באות מפי גברים...
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2006 03:13 |
|
| |
קראתי לפני זמן לא רב בעיתון של הציבור הד"לי של מודיעין, כי באחת מבתי הכנסת (שאינני זוכרת את השם שלו) עשו חלוקה בשמחת תורה.
בלילה רקדו הגברים והנשים צפו בהם מהעזרה. וביום רקדו הנשים בבית הכנסת, הגברים יצאו לחוץ לשוחח ולפטפט, וחזרו לקריאת התורה.
ותהיתי בליבי אם גם בישוב השכן זה יכול לקרוא, או שיהיו על כך חרמות וגדופים.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2006 04:35 |
|
| |
מיימוני.
<"הצד ה"מיסטי": מה יעשו נשים נידות">
הזכרת לי רב שהיה בעירי, שמאז הוא "התפוטר", שהפך את המיסטי להלכה.
לפני מספר שנים בעת ההקפות "שמחת תורה" בבית הכנסת "מזרחי" שבעירי, החליטה אשה, (שמאז היתה מראשי מארגני בית כנסת "שירה חדשה"), לרקוד עם ספר תורה, רב בית שנדהם ממעשיה, ניסה למנוע זאת ממנה, תחילה תבע בפה, וכשזה לא אשה דבר, הוא ניסה לחטוף ממנה את ספר התורה, אלא שהאשה התנגדה, ואז החל קרב משיכות, כשהרב מנסה להוציא את הספר מידי האשה, והיא להחזיק בו, לבסוף גבר הרב.
במאמר "הלכתי" שהוא פירסם בעתונות היהודית המקומית, הוא הסביר את מעשיו, כשטענתו העיקרית היתה:
לאשה אסור להחזיק ספר תורה!
ק"ו מתפילין!
מה היה הק"ו שלו?
תחילת הק"ו שלו היתה הלכת השולחן ערוך אורח חיים סימן לח סעיף ג:
"נשים ועבדים פטורים מתפילין, מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא. והגיה הרמ"א: ואם הנשים רוצין להחמיר על עצמן, מוחין בידם".
והק"ו?
אם צריך למנוע מאשה להניח תפילין, ק"ו שצריך למנוע ממנה לרקוד עם ספר תורה.
ולמה היא אסורה להניח תפילין?
הוא הביא את הסברו של המשנה ברורה בס"ק יג:
"מוחים בידן - מפני שצריכין גוף נקי ונשים אין זריזות להזהר, מקורו בתוספות".
ומכן הוא הבין, שאם הנשים אינן נקיות מספיק בשביל תפילין, כ"ש שאינן נקיות מספיק בשביל ס"ת!
ואין הכוונה לסתם נקיון, חסרון ה"גוף הנקי" הוא ב"היותה נדה".
מאמרו הדבילי והמעליב, הרגיז אותי, בלשון המעטה, ושלחתי לו מכתב, בו כתבתי לו את מה שאני חושב עליו, מבלי לכתוב לו זאת במפורש.
כתבתי לו:
שאם הכוונה לגוף שאינו נקי שבתוספות, (עירובין דןף צו ע"א), ההיא, שאשה היא בחזקת נדה, למה כתבו: "אין זריזות להזהר", היה לבעלי התוספות לנקוט בלשון מפורש המתאר "נדות", מפני שמצאנו גוף נקי במשמעות אחרת:
"דאמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא? אמר אביי: שלא יפיח בהם, רבא אמר: שלא יישן בהם". (שבת דף קל עמוד א ).
ובאשר לק"ו שלו?
הוא ק"ו של הבל! שהרי דברי הרמב"ם והשו"ע (או"ח סימן רפ"ב סעיף ט), מפורשים:
"כל הטמאין ואפילו נדות ואפילו כותי מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה". (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י הלכה ח).
<"הצד ה"מיסטי": מה יעשו נשים נידות">
מה יעשו? מה הן עשו עד עכשיו?
<"נשים אינן אמורות ללמוד תורה">
לשמחת תורה אין דבר עם לימוד התורה, אלא עם סיום מחזור של קריאת התורה, ואף אם תאמר שקריאת התורה היה עיקרה בעבר לימוד ולא קריאה, כפי שהיא היום, אומר אעפ"כ ייתכן, שהנשים חייבות בשמיעת קריאת התורה:
"משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה ואע"פ שנתקנה משום ת"ת ונשים אינן חייבות בת"ת מ"מ מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שהנשים והטף חייבים בה עסי' קמ"ו, ומיהו י"ל דאף על פי שאינן חייבות עולות למנין וכ"כ התוספות סוף ר"ה אבל במסכת סופרים פי"ט /מהדורת היגר פי"ח ה"ה, מהדורת האלמנה והאחים אם פי"ח ה"ד/ כתוב הנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ומצוה לתרגם להם שיבינו עכ"ל (ומתרגם לפי שיבינו בו שאר העם והנשים והתינוקות, שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ... מיכן אמרו, המברך צריך שיגביה קולו משום בניו הקטנים ואשתו ובנותיו). (מגן אברהם סימן רפב סק"ו).
<"יש מנהג עתיק שמקורו בימי הגאונים האוסר על נשים נידות לבקר בבית כנסת או לגעת בספר תורה או להגיע לבית קברות">
אמנם המנהג שאינן נכנסות לבית הכנסת או נוגעות בספרים, מובא בשם הגאונים, (או בשם רבנו צמח גאון), במספר ספרי הלכה "אשכנזיים", (ראה אותם בהערתו של אפטוביצר על הראבי"א ברכות סימן ס"ח הערות 9-)10, מנהג המובא לא כאיסור אלא כ"הנשים נהגו סלסול בעצמן ופרישות בעת נדותן שאין נכנסות לבית הכנסת ואף כשמתפללות אינן עומדות לפני חברותיהן".
האם הסלסול היה חובה?
כשהלכה זו הובאה ברמ"א (שולחן ערוך אורח חיים סימן פח), היה לשונה:
" יש שכתבו שאין לאשה ננדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר".
המקור צויין כ"הגהות מיימוני פ"ד מתפילה אות ג, אך כשתעיין בהגהות מיימוני תמצא שהוא מציין לראבי"ה, את דבריו במלים:
"שמעתי שמקילין בה, ושמעתי שמחמירין בה, וכל המחמיר בה מאריכין ימיו ושנותיו".
איך סיים הרמ"א?
"וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר (רש"י הלכות נדה), אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה".
היכן היו מדינות אלו?
ועיין שו"ת יביע אומר חלק ג - אה"ע סימן י אותיות ה-ז.
המקור שהנשים הנדות אינן הולכות לבית הקברות הוא קבלי. (ראה "נטעי גבריאל" על אבילות ח"ב פרק פד אות א).
באגרת הגר"א לאשתו:
"ותשמור שלא תלך לביה"ק כלל, כי שם מתדבקין הקליפות מאוד, וכ"ש הנשים, וכל הצרות באים מזה".
אם לא ידעת למה יש צרות בעולם, עכשיו אתה יודע, הצרות באות בגלל ההליכה של הגברים ובפרט הנשים לבתי הקברות, וכשם חוזרים לבתיהם, הם מביאים אתם את כל הקליפות שנדבקו בהם.
ואילו אני איני יודע מהיכן בא לך האיסור "מימי הגאונים".
<"או שזה יפרוץ שער לדברים אחרים וכיו"ב)">
כאן קבור הכלב, מפני שהבעיה אינה הלכתית אלא השקפתית, וכך גם כתבתי לאותו הרב, אלא שאיני בטוח אם הוא הבין את מה שכתבתי, כי כתבתי לו בעברי.
כמובן שתמיד פחדו מפריצת גדר, אך הפחד לא עצר את החדירות:
"הנה בדבר הנשים השאננות והחשובות אשר בעניני הנהגות המדינות בעולם הן גם כן מהלוחמות יחד עם התנועה כזו עם הנשים הלוחמות בזה מכל העמים שבעולם, אבל נשים אלו שהן שומרות תורה רוצות להכניס מלחמתן גם במה שנוגע לכמה דיני התורה ויש מהן אשר מתפללות בטלית וכדומה בעוד דברים, ורוצה שאביע בזה דעתי בעצם הדבר ואיך שיתנהג כתר"ה.
בתשובתו אחרי שהוא כותב, שאף שנשים יכולות להתחייב במצוות שהן פטורות מהן, "יש לכתר"ה להסביר בכל פעם ופעם, ולהיות תקיף וחזק בדעתו, שהוא כדיני התורה למחות באלו הנשי ,שאחר כל זה יעמדו בדעתן האולת והעקושה, שלא לשנות שום דבר ממנהגי ישראל הקדושים". (שו"ת אגרות משה חלק או"ח ד סימן מט).
עולם הפוך הפוך אני רואה 
תוקן על ידי - נישטאיך - 12/01/2006 5:04:18
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2006 05:29 |
|
| |
שחרית [\-/][\-/] ניסית!
מיימוני כוונתך רצויה אבל בבקשה להבין את דברי כפשוטם
בלי להעלות ספקולציות לא רלבנטיות
משרציתי שתסיקו מנסיוני האישי
שאם רוצים למנוע פרצות החוצה, תאפשרו קצת לפמיניזם לפרוץ פנימה
תוקן על ידי - kisarita - 12/01/2006 5:32:59
|
|
|
|
|
