ריקוד נשים וספרי תורה

ושוב שאלת השאלות,
האם תורה ומצוות הם אמצעי לחוויה, מרגשת ככל שתהיה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, הרב קוק כתב שעבודה זרה ספקה עולם עשיר של חוויות מרגשות עד כדי הקרבת הילדים למולך.


תוקן על ידי - בעלבעמיו - 12/01/2006 9:06:53

בע"ב,

אני מבקשת להזהר בדברי באשכול הזה, כי הוא אינו עוסק בי ובקהילתי, וחוששתני (בהתאם לדברי מואדיב ושחרית כאן), שדברי יכולים רק להזיק...
במקרה שתיארתי, לפחות ע"פ הבנתי את דברי אותן נשים ואותם גברים, לא החוויה היתה המטרה ולא העליה לתורה אמצעי. החוויה וההתרגשות היו תוצר נלווה של התחושה העמוקה של התקרבות חדשה לה' ולמצוותיו.
ע"ז קשה לי לראות כאן.

.


בעל, שאלתך אודות החוויה, שאלה חשובה ונכונה.


דא עקא, מעניין לעתים באלו מקרים היא נשאלת, ובאלו לא.


האם כאשר גבר חילוני מגיע לבית כנסת להתפלל ומדבר אודות החוויה הרוחנית שעבר, אנו קופצים בביטול מהיר ומזלזל?

האם כאשר צעיר ליטאי מגיע להתפלל במניין חסידי לוהב ונסחף בריקוד סביב לבמה, גם אז נשאל זאת?

האם כאשר חוזרת חבורה מבני הישיבה מטיות לצפת, והם מספרים על התרוממות הרוח שאחזה בהם בתפילת מנחה על אחת מפסגות הר מירון, גם אז נאמר זאת?


ולחילופין, מדוע כאשר אשה קובעת כי החוויה של טבילה חודשית במקווה היא חוויה רוחנית מזככת, דוממות שפתינו המבקרות את נושא החוויה?




אני חוזר על שאמרתי לעיל, בוחן כליות ולב, יודע, הוא לבדו, אם טוהר כוונותיהן של העושות דבר זה או אחר.

אנו, ככל הידוע לי, בוחני כליותינו בלבד.

מואדיב,
אני באמת לא יודע. אני מסתפק.
אני מסכים אתך שאין זה הוגן לפרגן לנו הגברים לקיים תורה ומצוות גם אם אין כוונתינו לשם שמים ולבדוק בציציותיהן ותפיליהן של הנשים.

בהקשר לסיפורה של אמשלום, וגם להערתה של כישריתה, אספר אף אני כי בבית הכנסת שלנו היתה, לפני מספר שבועות, תפילת שבת חגיגית אליה באו גם כמה מנכבדי הקהילה האורתודוכסית. הצענו לאחת מהאורחות עליה לתורה, ולהפתעת הכל היא הסכימה. המדובר באשה כבת 80, וזו היתה הפעם הראשונה בחייה שעלתה לתורה.

קשה לתאר את התרגשותה, זו ממש עלתה על גדותיה. לאחר העליה היא לא יכלה לסכור דמעותיה, והיתלה אסירת תודה עד מאד. מיד לאחר מכן היא החליטה שברצונה לערוך טקס "בת מצוה", כלומר גם לקרוא בתורה, בזמן הקרוב, ומאז הופיעה כבר שוב לתפילות אצלנו.

אני חייבת להטעים שאין המדובר באשה שתוגדר כחילונית, אלא באחת שגם מגדירה עצמה כאורתודוכסית, וגם מנהלת אורח חיים כזה.

מוכרים לי מקרים נוספים, לא מעטים, של נשים, בגילאים שונים, שעשו את המעבר מהאורתודוכסיה לאחת הדנומינציות האחרות המאפשרות שוויון פולחן לנשים, מתוך חיפוש החוויה הדתית. פעמים רבות זה קורה דווקא בגיל בו אין יותר ילדים בבית, ואפשר שאף הבעל נפטר כבר, מה שמנטרל את הלחצים הסביבתיים והמשפחתיים.

מתגובות רבים מהגברים כאן, ובמקומות אחרים, נראה שיש קלות ראש מסויימת בהתייחסות למניעים של נשים החפצות בחוויה דתית שוויונית. החשד בפמיניזם מעביר אחרים על דעתם. אחדים מפתחים תגובת בטן כמו תאורית הנידה\טומאה שראינו למעלה, בלי להתייחס לגופם של דברים, ואפילו בלי לתהות מדוע האסוציציה הראשונה העולה בדעתם בקשר לנשים היא זו של טומאה (ואיך זה גורם לצד השני להרגיש).

אין לי ספק שלו היה נמצא פתרון איזשהו (גם אם לא שוויון מוחלט, אזי למשל – כפי שהוצע לעיל – שכשהגברים רוקדים עם ספר התורה הנשים יביטו, אולם כשהנשים רוקדות הגברים יצאו החוצה), היתה לזה חשיבות עליונה לתחושתן של הנשים האורתודוכסיות, היה נחסך תסכול גדול, ואף רבות מהן לא היו אובדות, כפי שקורה עתה, אם לתנועות הלא אורתודוכסיות, ואם לחילוניות סתם.

המדובר אינו בבעיה הלכתית אלא חברתית. ההלכה אינה דורסנית לנשים במידה שעושה זאת החברה האורתודוכסית, בגדרים, סייגים ונוהגים סתם, והדברים ידועים.

ככל שאני קורא את התיאורים המרגשים האלו, כך יותר ברור לי שהם לא רגשי קודש.

צ'וטנג, קצת אמונה ברבונו של עולם, שהוא רגיש לפחות כמוך, ויוכל להבדיל ולהבחין? מי אתה שתשפוט?

(אתה גם מדיר גברים שמניעיהם אינם עומדים בקריטוריונים שלך, או רק מושך בכתפיך וממשיך הלאה, משאיר את ההתחשבנות לבוחן כליות ולב?)

בנוגע למבקרים את ה"חויה הדתית" מול מילוי חובה, הרי כל הקטע של שמחת תורה הוא ברגש, ואין שום חובה בדבר

אם האשה היתה עושה את התכס בלי שום התבתאות של רגש, ואחר כך אומרת "לא זה לא עושה לי כלום, אני עושה אך רק לכבד את בוראי" הייתם מפרגנים לה? חוששני שלא.

ולאלה שמסכימים אך רק אם הנשים יאמצו את כל הפולחן הגברי כולה בלי לברר מה המתאים להן, הרי אנחנו לא רוצים להיות גברים, וגם אתם לא רוצים שנהיה... ואם כן היינו מאמצים, חוששני שהיית מתנגד לא פחות ואפילו יותר

אני למשל, לא קיבלתי שום פריבלגיות בעולם הגברים על נוכחותי בבית הכנסת לפני בית ספר בגיל תיכון.
(לא שזאת היתה כוונתי בכלל)





תוקן על ידי - kisarita - 12/01/2006 14:46:08

לא הבנתי מה ההסתיגות העמוקה שמביעים פה כמה כותבים, כמעט בזעזוע, על הרעיון שחלקים בעבודת ה' וקיום המצוות הם כדי לחוש חויה, כן, חויה רוחנית.

נכון, יש גישה השוללת כל מקום לרגש בעבודת ה', גישתו של פרופ' ליבוביץ למשל, אבל גישה המצדדת ברגשות, והרבה, אינה חסרת יסוד, ואדרבה.

חבצל_ת:

האם אנחנו עדים לרגשות דומים בכל מיני מקרים אחרים של שמירת מצוות שנעשים בסתר ולא בגלוי?

בכל דבר ראשוני, יש רגשות חזקים, הולדת ילד, חתונה וכדומה. זה לא עושה החוויה כמקודשת.

קשה לי לחשוב על חוויות מקודשות יותר