ביאור אגדות ברוח עצכח

בעל
אתה שאלת אם המלך היהמשתמש בראש הסנהדרין לביצוע גזר דין.?
 מנחם היהראשהסנהדרין ויצא בראש תלמידיו לבוש סירקין= חרבות ורומחים- לשם מה יצא ללמוד ?


אתה אולי לא מודע לספר האגרות של הרבי זצ"ל שליט"א .שמשמש היום כאורים ותומים להרבה מאד יהודים יקרים. כדיין ,כשדכן, כרופא וכיועץ כלכלי. איפה רבי אלעזר  המת -לעומת הספר של הרבי?

_________________

מודה ועוזב

ירוחם
ועדיין מנחם מוגדר כמי שיצא. האם בניהו יצא מהסנהדרין או שאין סתירה.

בעל
אולי עליו הגמרא לא טרחה להגיד שהוא יצא, הזמן בין המספרים והמסופר היה גדול יותר.
מורד במלכות חייב מיתה. מנפ"מ עם השליח מבצע או השולח בעצמו מבצע.

מצאנו ראש סנהדרין שהוא בעצמו ביצע הוצאה להורג, של חייבי מיתה. מי זה היה???

_________________

מודה ועוזב

ירוחםשמ: לימוד גמרא ברוח עצכח

היום במסגרת הלימוד הדף היומי נזכרתי בהערותיו של שנרב ואם שלום על הנושא הנדון, וברצוני לנסות ללמוד יחד איתכם את הגמרא בנוסח של עצכ"ח, ולמצטרפים הברכה

ירוחם,

אולי חומה ברב יאושה החלה לשתות רק אחרי שנפטר בעלה השלישי, ונחשבה בעיני הציבור לאשה קטלנית שאין להתחבר אליה?

_________________

ריב ידידתי
 הגמרא אומרת בפרוש שהוא היה משקה אותה 
אמרה ליה: חיי דמר, דהוי משקי ליה בשופרזי כי האי.

ירוחם,

הגמרנ אומרת שהיא אמרה שהוא היה משקה אותה - עכשיו לך תאמין לשתיינית

_________________

.


לפני כחמש שנים, פרסם אדמיאל קוסמן מאמר (1) בהקשר לסיפור זה, ובעקבות דיון שהתחולל בפורום אחר, כתבתי את הבנתי את הסיפור (2).

אני מעתיק את הדברים לכאן, ומזכיר - ההסבר נכתב עבור אנשים שברובם מעולם לא פתחו דף גמרא. דומני שיש בתוכם גם את תשובותי לשאלות ירוחם לעיל:

##############################################


נושא : הבטחתי הסבר חלופי לסיפור שהביא קוסמן, אז הנה חלק א'
תאריך :  04/12/02  15:47
מחבר/ת :  מואדּיבּ
דואר אלקטרוני :
.

(ולמי שניג'ז לי, בפעם הבאה זה לא יצליח. הפעם גרמת לי לכתוב משהו מהשרוול, בלי מובאות ובלי הצלבות. מילא)

תזכורת: המאמר של אדמיאל קוסמן בהארץ אודות סיפור תלמודי.

הערה אישית: יש הרבה דברים להתייחס בהם למאמר, כולל התייחסות ספציפית לביטוי "נפילת אור", אני נוגע כאן בקצה המזלג בלבד, והכוונה לקצה של הידית.




כשערך רבי יהודה הנשיא את התורה שבעל פה והעלה אותה על הכתב, סידר אותה בששה סדרים, והם מהווים את ששת סדרי המשנה. החלוקה היתה נושאית, כאשר כל סדר חולק למסכתות. לא כל התורה שבעל פה זכתה להכלל בסדרים שערך רבי יהודה הנשיא, ומשניות רבות הושארו בחוץ. כהערת אגב הקשורה למועד הכתיבה, שימו לב כי יש מסכת שלמה אודות חג פורים אך כל אזכור של חג החנוכה במשנה הוא אגבי ומקרי לחלוטין. אין מסכת חנוכה מקבילה למסכת מגילה, והדבר לא נעשה בשל שכחה שנפלה על רבי יהודה הנשיא.

מסכת כתובות נכללת בסדר נשים והיא עוסקת במגוון דינים הכרוכים במחוייבויות המשפטיות הקשורות בנישואין. כתובה היא התחייבות משפטית של הבעל כלפי אשתו. המשנה קובעת את רף המינימום לכתובה. אם מגיע זוג לגירושין, על הבעל לשלם את כתובת אשתו. אם התאלמנה, על יורשיו לשלם את הכתובה (במצב המשפטי דאז, צאצאי הנפטר הם יורשיו ולא אלמנתו, אולם יש לה זכויות המשולמות מהעזבון) .

סופו של הפרק החמישי במסכת כתובות עוסק במי שמחמת תנאים שונים נאלץ להתרחק, ואשתו צריכה להתפרנס מהרכוש שהשאיר אחריו. למשל – מי שמחמת מצבו הכלכלי נאלץ להשכיר עצמו לעבודה רצופה לחודש במקום רחוק. מה המינימום שהוא מחוייב להשאיר לאשתו כדי שתוכל להתקיים?

וכך קובעת המשנה (כתובות, פרק ה'):

" המשרה את אשתו על ידי שליש--לא יפחות לה מקביים חיטים, או מארבעת קבים שעורים; אמר רבי יוסי, לא פסק שעורים, אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום. נותן לה חצי קב קטנית, וחצי לוג שמן, וקב גרוגרות, או מנה דבילה; אם אין לו, פוסק לעומתם פירות ממקום אחר. ... "

ובקיצור: מי שהשאיר את אשתו אצל אפוטרופוס, חייבים לספק לה לפחות את הכמויות המפורטות.

הגמרא – התלמוד – המהווה את אסופת דיוני האמוראים שעסקו בו, ממשיך ומרחיב את הדיון. חשוב לציין כי התלמוד הבבלי עבר עריכה קפדנית, ולא נמצא בתוכו טקסט כלשהו אלא בכוונה תחילה. בדיוק כשם שרבי יהודה הנשיא לא כלל את כל המשניות הקיימות במעשה הקאנוניזציה שלו, כך אף עורכי התלמוד הבבלי לא הכניסו לתוך הטקסט אלא את מה שהתכוונו להכניס.

ומכאן אני מגיע לשאלה שלי: מה טעם מצאו עורכי התלמוד הבבלי להשאיר בתוך הטקסט של מסכת כתובות את הסיפור אודות חומא, אלמנתו של אביי, ומה שנעשה בעקבות הגילוי האקראי של זרועה?



ראשית, אינני מתווכח עם פרשנותו של קוסמן, ולו בגלל שרובה איננו מופיע במאמר זה אלא במאמר קודם שאותו אינני יכול לקרוא כרגע. אוסיף גם שעקרונית אינני חולק על קריאתו של קוסמן, אלא שלדעתי קוסמן מתמקד בסיפור כשהוא מנותק מהקשרו ומסביבתו. פרשנותו היא, לעניות דעתי, פן אחד בלבד מפנים רבות, ולא העיקרי שבהן. אין להתעלם מהפן המיני של הסיפור, ויש בו רמיזות רבות מאד בכיוון, כולל השימוש בפרטים לכאורה שוליים, אלא שאין זו התמונה כולה. אוסיף עוד שמחלוקות רבות לי עם ההסברים שהציג במאמר המוזכר, ודי אם אומר בכך שההעמדה של "סדר גברי" (בית הדין ודייניו) מול "סדר נשי" (חומא, האלמנה) אינה נכונה לדעתי, משום ששומרת הסדר החברתי הקיים בסיפור היא דוקא אשתו של הדיין, ולא הדיין עצמו.

ונחזור למסגרת בה מופיע הסיפור:

הדיון הוא בזכויות אשה שבעלה אינו נמצא עמה, כדי למלא את חובותיו לזון ולפרנס. חובות בעל כלפי אשתו מתוארות בשלש המלים המקראיות, "שארה, כסותה ועונתה". ובעברית בת ימינו: מזון, לבוש ויחסים אינטימיים. כל המתחמק מאחת מזכויות אלו יכולה האשה לתבוע מבית הדין שיכפה עליו לגרשה ולשלם לה את כתובתה, משום שהוא הפר את החובות הבסיסיות שלו במסגרת המשפטית של הנישואין. מכיוון שההגדרה המקראית אינה כוללת מבחנים משפטיים-כמותיים, עושה זו התורה שבעל פה (למרות הרצון של מאן דהו, לא נדון כאן במדדים הכמותיים לקיום חובת העונה...) כפי שראינו למעלה דוגמא מהמשנה.

הדיון הספציפי בגמרא הוא האם יין נכלל במסגרת המזון הבסיסי אותו מחוייב הבעל הנעדר לספק, שכן היין לא נכלל בפירוט המזון. הדיון בגמרא גם קובע כי התשובה תלויה בשאלה האם היין נכלל לפניכן בסל המזון הרגיל של אותה האשה. לשם המחשת עניין זה מובא - לפני הסיפור מושא המאמר - סיפורה של כלתו של נקדימון בן גוריון (כלתו = אשת בנו) שהיה מעשירי ירושלים, ושפסקו לה בית הדין סאתיים יין לשבוע.

באותו הרצף של הסיפורים מהם אמורים ללמוד מובא הסיפור אודות אלמנתו של אביי. וכאן יש לדעת כמה עובדות כלפי הדמויות בסיפור:

הדיין בסיפור הוא רבא. רבא היה בן זוגו של אביי לכס הדיינות והרבנות, והם מוזכרים כמעט תמיד בנשימה אחת, כצמד. רבא הכיר את אביי היכרות קרובה מאד, שכן בילה במחיצתו יום יום שעות רבות מאד.
אשתו של רבא היתה בתו של רב חסדא, גם הוא מאמוראי בבל, וגם היא הכירה את כל הנפשות הפועלות היטב. אשתו של רבא מוזכרת פעמים רבות בתלמוד הבבלי, ונקשרו בה כמה וכמה מעשים, כולל כאלו מהם ניתן ללמוד שהיתה חכמה וידענית בזכות עצמה.
הסיפור מתרחש במקומם של גיבוריו – העיר מחוזא שבבבל.
הסיפור המופיע מיד לאחר סיפורנו במסגרת אותו רצף סיפורים, הוא על אלמנתו של רב יוסף שהיתה כלתו של רבא, שבית הדין פסק לה – לבקשתה – גם יין, שכן ידוע הוא כי בעיר מחוזא רגילים אנשי הבית ליין בסעודתם. חשוב מאד מיקומו ונוסחו של הסיפור הקטן הבא, משום שהוא המפתח להבנת תפקיד הסיפור הקודם.

כאמור לעיל, הדיון הוא אודות זכויות האשה שבעלה איננו כדי לפרנסה, וספציפית – האם יין נכלל בסל המזון לו זכאית האשה. חובות הבעל הן שארה, כסותה ועונתה. מופיעים כמה סיפורים על אלמנות, שמהעזבון יכולות לתבוע, כמובן, רק מזון וכסות.
הגמרא קובעת כלל כי אם היין הוא הרגל, הוא חלק מסל המזון, אזי הוא חלק מזכויות האשה או האלמנה.
כאשר חומא תבעה יין, התערב הדיין – רבא – וניסה להיות האחראי על המוסריות של חומא, וקבע כי לידיעתו, בעלה המנוח לא שתה יין, והגיוני כי לא השקה את אשתו יין.
האלמנה, הסבירה לו כי הוא לא יודע כלום, וכי לא רק שהשקה אותה יין, אלא אף בגביעים גבוהים וארוכים – שופרזי בלשון הגמרא.
מה מטרת הסיפור? לקח לדיין. לאלמנה זכות לקבל את הנהוג במקום, ורק היא היודעת וקובעת במה היתה רגילה.
אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. על פי ההלכה אין הוא אמור לגייס את ידיעתו האישית והיכרותו הקודמת עם העובדות במקרה זה, שכן נאמנת האלמנה לתבוע את המגיע לה. בנוסף, נרמז לנו כי אין לאנשים מבחוץ ידיעה כלשהי על ההתנהגות האינטימית בין בעל לאשתו. רבא, המנסה להיות כאן שומר המוסר, לומד לקח על כי ניסה לדעת מה קרה בחדרי החדרים של חברו המנוח. לקח לדיין על כי אין הוא אמור לטעון משהו כלפי האלמנה הבאה לתבוע את מזונותיה מן העזבון. וכדי להוכיח לנו כי טעה, בא הסיפור הבא. בקצרה, שומעים אנו כי אלמנת בנו של רבא דרשה וקיבלה יין במזונותיה, משום שדבר ידוע הוא כי במחוזא – עירם של אביי ורבא, נשים שותות יין. כלומר - רבא כל-כך מנותק במגדל השן הרבני-דייני, שאין הוא אף יודע כי שתיית יין הפכה לנורמה בעירו שלו, וכי אף כלתו שותה יין בסעודותיה, המתרחשות בביתו שלו.



לדעתי, זו מהות הסיפור. לקח לדיין לבל יתנתק מהציבור ולבל ינסה לקבוע לאלמנה מה אכלה או לא.

_________________________________________









(1)  http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=235745&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0


(2)  http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-859-202-542,00.html

מואדיב,

הערה אחת חשובה (לא קראתי את המאמר של קוסמן) לגבי המשפט "שומרת הסדר החברתי הקיים בסיפור היא דוקא אשתו של הדיין, ולא הדיין עצמו" - זו תופעה ידועה. העובדה שנשים מפקחות על נשים אחרות (בענייני צניעות, בענייני משפחה וכו') ואפילו שומרות על ה"סדר" החברתי הפטריארכלי, אינה הופכת את עצם הפיקוח ואת תכניו ל"פמיניסטיים" או ל"פרו-נשיים" (למשל, להבדיל אלף אלפי הבדלות - מי שאחראיות על מילת הילדות בשבטים בהם היא נהוגה הן, ללא יוצא מן הכלל עד כמה שידיעתי מגעת, האמהות והסבתות של הילדות...).
איני יודעת מה בדיוק תפקידה של אשת רבא בסיפור, אבל אין לי ספק שלמערך הכוחות בין נשים וגברים וליחסים בין המינים יש בסיפור זה מקום נרחב, ומכיוון שכמעט ולא עסקת בזה בדבריך כאן, אני מחכה לקריאה ולניתוח שלך בנושא זה (כמובן שנכתבו על כך דברים, למשל של שולמית ולר בספרה "נשים ונשיות בסיפורי התלמוד" אבל לא מספיק ולא שלך).

"מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום. אמרה להם: כך תפסקו לבנותיכם! וענו אחריה "אמן".
ןמעשה בכלתו שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לערב שבת. אמרה להם: כך תפסקו לבנותיכם! ולא ענו אחריה "אמן", ששומרת יבם היתה" (כת' סה -סז, אדר"נ יז)

_________________