ביאור אגדות ברוח עצכח

הדרך הנכונה לקרוא גמרות כמו זו שהבאת, וגם גמרות אחרות שהובאו למעלה, היא לא הלכתית, אלא ספרותית. הגמרא מספרת לנו סיפור, וצריך לקרוא אותו כמו שקוראים סיפור. והרי נסיון צנוע לצעוד בדרך זו.

ראשית נקדים: גמרא זו מצטרפת למקומות רבים אחרים בגמרא ובספרות חז"ל, בעיקר בתלמוד הבבלי, המציירים לנו תמונה מורכבת על עולמם של חכמים. בניגוד לדימוי תמים וראשוני, על אידיליה והרמוניה בעולמם של חז"ל, הרי שמקורות מסוג זה מציירים לנו את 'חכמים כבני אדם'. בני אדם לא מושלמים, שיש ביניהם סוגים שונים של יחסים, וגם מתחים ויריבויות, תחרות וקנאה. בני אדם, שיש להם אופי ותכונות, וגם חולשות וחסרונות. בני אדם, בדיוק כמו שהמקרא מתאר את גבוריו.

ולסיפור שלפנינו: 'רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרות בספינה'. רב דימי מנהרדעא מגיע למקומו של רבא. רב דימי מסמל את החכם הזר, האיש שבא משם. המלים 'אייתי בספינה', מדגישות את הריחוק והזרות שלו. הוא מגיע ממקום אחר, 'מהעבר השני'. הוא מגיע מנהרדעא המרוחקת, מבית מדרש שונה.

בעמוד קודם בגמרא מוזכרים נושאים הלכתיים שבהם חלק רב דימי מנהרדעא, באופן ישיר וחזיתי, על הכרעותיו ופסיקותיו ההלכתיות של רבא. רב דימי מהווה אפוא סוג של איום על הסדר הקבוע בעיר ובבית המדרש, ועל המעמדות המוכרים והמקובלים.

רבא שולח את תלמידו רב אדא 'לתהות על קנקנו'. בקריאה פשטנית אכן התפקיד של רב אדא הוא לברר אם רב דימי הוא תלמיד חכם שראוי לתפוס בשבילו את השוק, כפי שאולי ביקש ראש הגולה מרבא לעשות. אבל זה ממש לא מה שרב אדא עושה. באמצעות שאלה מוזרה ואבסורדית, שרב דימי לא היה אמור בשום אופן לדעת את התשובה עליה, הוא מעביר את רב דימי מעין 'מסדר השפלה'.

יצויין ששאלה זו בדיוק מובאת במסכת מנחות כאיבעיא של רמי בר חמא, שאין עליה תשובה. מתברר אפוא ששאלה זו היתה מוכרת בעולמם של האמוראים, כשאלה שאין עליה תשובה.

האמירה בסיפור היא ברורה לחלוטין: לפני שאתה נכנס למקומנו, תפנים את מעמדך, 'תוריד את הראש'.

מהמשך הסיפור ברור לחלוטין שזו היתה המשמעות, ושלא יתכן פירוש אחר.

'אמר ליה, מר ניהו רבא'. האם אתה הוא רבא. רב דימי שמע אפוא על החכם הגדול רבא, ואולי אף התכונן במתח ובחשש למפגש איתו, ומאופי השאלות והעימות הוא מסיק שרבא הוא העומד לפניו.

תגובת רב אדא מזלזלת ויהירה. 'טפח ליה בסנדליה'. ביטוי מובהק של זלזול ועליונות. 'אמר ליה, בין דידי לרבא איכא טובא, מיהו על כרחך אנא רבך, ורבא רבה דרבך'. אי אפשר לתאר ביטוי יותר חזק של עליונות, התנשאות, ו'העמדה במקום'. המסר ברור: אתה מגיע למקום חדש, דע את מקומך. יש פה סולם מעמדות ברור, ובסולם הזה, אומר רב אדא לרב דימי, אתה בתחתית.

אחרי שרב דימי מפסיד את הגרוגרות כתוצאה ישירה מיחסו המזלזל של רב אדא ובעקבות כך, מסתבר, של רבא וראש הגולה, הוא הולך, פגוע ומושפל, להתלונן אצל רב יוסף. 'חזי מר מאי עבדו לי'. רב יוסף הוא חכם אחר במקום, שאיננו שייך לבית מדרשו של רבא. רב יוסף מזדהה לחלוטין עם העלבון המוצדק של רב דימי, ומגיב בביטוי חריף. 'מאן דלא שהייה לאוניתא דמלכא דאדום לא נשהייה לאוניתיך דכתיב, כה אמר ה' על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לסיד'. מדובר כאן אפוא על אונאה, על גרימת צער והשפלה, שאי אפשר למחול עליהם.

אחרי פטירתו של רב אדא, טוען כל אחד מהחכמים, 'אנא ענישתיה'. פרשנים מאוחרים יותר כמו התוספות מנסים לרכך את הביטוי, ולומר ש'כל אחד היה מתאונן שעל ידו מת רב אדא', אך נראה בבירור שלא זהו פשוטם של הדברים. בפשטות יש לנו כאן מעין תחרות של יוקרה, מי הוא החכם שהקפדתו וחולשת דעתו נטלו את חייו של רב אדא.

אוסף הסיפורים המצטבר, מציג לנו תמונה של רב אדא והתנהגותו, תמונה שאיננה מחמיאה במיוחד. רב אדא הוא תלמיד נאמן וקנאי של רבא, והוא מרשה לעצמו להשמיע דברי זלזול ויהירות ביחס לאביי ובית מדרשו. עד שאתם מכרסמים עצמות אצל אביי, הוא אומר לחכמים, בואו לאכול בשר שמן אצל רבא.

באופן מפתיע גם רבא מצטרף לשורת משמיעי הביקורת על רב אדא. עולמו של רב אדא בנוי מסדרי חשיבות ברורים, ומאבחנות בין בני אדם. גם בתור לבית המטבחיים הוא מוצא לנכון לעקוף את התור, אפילו כאשר מדובר במשמשו של רבו הנערץ רבא, שנמצא שם בשליחות רבו. 'אנא עדיפנא מיניה'. מסתבר שחריפות אופיו וחום מזגו של רב אדא, התבטאו לא רק ביחס לחכמים אחרים, אלא גם במקום שנגע בעקיפין לכבוד רבו הנערץ, רבא, ומתברר שרבא הקפיד על כך.

נשים לב לנקודה מעניינת מאד בסיפור: הדימוי שבו משתמש רב אדא בכדי לנשא את רבא רבו על פני אביי, הוא באמצעות דימוי של תורת אביי לעצמות יבשות, ותורת רבא לבשר שמן. אך הנה בביקורת שמותח עליו רבו רבא ובסיפור שהוא מספר עליו, מופיע בדיוק אותו ענין של הבשר, אך הפעם מדובר בבשר ממשי ומוחשי. הדימוי של רב אדא לקוח אפוא מעולמו המציאותי, ומתברר שחיבתו לבשר איננה רק לבשר תיאורטי ורוחני, בדמות תורתו של רבא, אלא גם לבשר כפשוטו, כאשר לשם כך הוא למעשה מעדיף אותו על פני הבשר הרוחני, שהרי הוא פוגע בשמשו של רבא ו'זוכה' להקפדת רבא, בכדי לקבל ראשון את הבשר באטליז. קשה להעלות על הדעת ביקורת נוקבת יותר.

אולי אפשר לקרוא גם את השאלה שהוא בוחר להשמיע לרב דימי, 'פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו', כמשקפת עולם דימויים נמוך, כאשר גם התנהגותו של רב אדא בבית המטבחיים, ואופן התייחסותו לאביי ולרב דימי, מזכירים במשהו 'פיל שבולע'.

בסיפור האחרון אנו פוגשים את רב אדא מתמהמה ללימודו הקבוע עם רב נחמן בר יצחק. רב אדא היה משנן עמו את השעור שאותו היה רב נחמן מוסר. ללא עזרתו המוקדמת של רב אדא, לא היה יכול רב נחמן להתחיל את שעורו. רב אדא התעכב בכדי למסור שמועותיו של רבא רבו, ומהאופן שבו הגמרא מתארת את זה, נראה שמה שגרם לו להתעכב זה הכבוד והמעמד הכרוכים בלהיות זה שמוסר באופן בלעדי ומדוייק את שמועותיו של רבא. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שואלים אותו, 'אימא לן הני שמעתתא דמעשר בהמה, היכי אמרינהו רבא'. והוא עונה להם בהתלהבות ובפירוט 'הכי אמר רבא והכי אמר רבא', מה שגורם לו לאחר ללימוד עם רב נחמן בר יצחק. העיכוב של רב אדא גורם לרב נחמן בושה לפני שומעיו, ומביא אותו להשמיע ביטוי חריף וקיצוני, שלדעת הגמרא הוא זה שקיצר בסופו של דבר את חייו של רב אדא.

זהו אפוא סיפור אופייני על עולמם של תלמידי חכמים שבבבל, שבידם מקל חובלים, והם מחבלין זה לזה בהלכה, ומרורין זה לזה בהלכה.

תוקן על ידי במ ב- 12/11/2009 14:23:39

יצויין עוד, כי בכל כתבי היד המצויים באתר 'אוצר כתבי יד עבריים' של האוניברסיטה העברית, הנוסח הוא 'רב אדא בר אהבה'. חילופין אלו מצויים בעוד מקומות בתלמוד, וספק אם בכלל היה קיים אמורא בשם 'רב אדא בר אבא'.

(גם במקומות הספורים בש"ס שבהם מופיע 'רב אדא בר אבא', הגירסא ברוב כתבי היד היא רב אדא בר אהבה)

אפשר להעלות השערה, שבשלב מסויים העדיפו להרחיק סיפור לא נעים זה מדמותו של אמורא מוכר ומפורסם, ולהשליך אותו על דמות אחרת, לא מוכרת, שאולי אפילו כלל לא היתה קיימת.

יתכן גם שהמילה 'אהבה' לא בדיוק הסתדרה להם עם הסיפור...

תוקן על ידי במ ב- 12/11/2009 17:42:35

מואדיב,

אתה כותב:

'סיפור זה אינו ממין הסיפורים שיש לקראם כספרות. יש לשים לב לסיפורים מסוג זה המופיעים בסדר נזיקין, שהם אינם משל אלא מעשה שהיה. הדמויות מזוהות, וכך גם פרטים רבים ונוספים בסיפור'.

הנחה זאת, שאם הדמויות והפרטים 'מזוהים' כלשונך,  זה שולל קריאה ספרותית, מנין לך.

ראשית, 'קריאה ספרותית' לא בהכרח אומרת שלילת העובדתיות ההיסטורית של הסיפור. גם מעשה שהיה, אפשר לעצב ולהגיש באופן ספרותי. יש מקום רב לעריכה, השמטות, הדגשות, וכיוצא בזה.

יתירה מזאת, לפעמים החיים בעצמם הם 'ספרותיים' מאד, כמו שֶנֶאֱמַר 'סיפור מהחיים', ונֶאֱמַר עוד 'המציאות עולה על כל דמיון'.

שנית, לא תמיד ברור בעולמם של חז"ל, היכן עובר הגבול בין היסטוריה לספרות ובין מעשים שהיו לעיבודם היצירתי. (יותר נכון יהיה לומר, תמיד לא ברור). במקרים רבים ישנו גרעין עובדתי, וסביבו תוספת של עיצוב ספרותי.

ניתן לראות זאת בכך שיש סיפורים רבים הנמצאים בכמה מקורות מקבילים, ובכל מקור עיצוב שונה ופרטים והדגשים שונים. בדרך כלל ניתן להראות בעליל איזה חלקים היה חשוב לכל מקור להדגיש, ואיך כל מקור עיצב והרחיב את הסיפור כרצונו, ובהתאם לראיית עולמו.

האם תטען את טענתך גם על הסיפור המופלא שהובא בעמודים קודמים של האשכול, על חומא אשת אביי, סיפור שה'ספרותיות' שלו זועקת לשמים. גם שם 'הדמויות מזוהות'. ושוב, גם שם אפשר לצאת מתוך הנחה שהסיפור אולי היה, ועדיין זה לא שולל 'קריאה ספרותית'.

אגב, לא הבינותי מה מיוחד בסדר נזיקין.

בענין רב אדא בר אהבה - כפי שכתבתי, ישנם בש"ס עוד מקומות שמופיע בהם 'רב אדא בר אהבה' שהוא תלמיד רבא, וכפי שהדגשתי בהודעתי השלישית, זהו אכן איננו רב אדא בר אהבה הרגיל שהוא תלמיד רב, ואשר משתייך לדור הראשון והשני של אמוראי בבל, אלא זוהי דמות אחרת שאף היא נקראת 'רב אדא בר אהבה'.

יתכן שאתה צודק בהנחתך שהגירסא המקורית היא 'רב אדא בר אבא', למרות שאציין שוב שבכתבי היד מופיע בעקביות 'רב אדא בר אהבה',  בכל מקרה לא נראה לי שיש דרך להכריע בדבר כזה, וזה גם לא כל כך משנה. מה שבכל מקרה ניתן לקבוע בודאות, ובזה תיקנתי מה שכתבתי בהתחלה, שזהו אכן איננו 'רב אדא בר אהבה' הרגיל והנפוץ בש"ס, שהוא תלמיד רב.    

'לגבי מערכת הסיבות למותו של רב אדא, ברור כי אין כאן תחרות "השווצות" מצד החכמים'.

על כך יֵאָמַר, מאי דפשיטא וברירא ליה למר, פשיטא לי לדידי איפכא.

המלים 'תחרות השווצות' קצת מגחיכות את הענין, וזאת לא ההגדרה.

זאת יש לדעת: אנחנו לא יכולים לבוא אל סיפורי חז"ל עם עולם ההנחות שלנו, ולהתאים אותם לאופן שבו מתארים היום 'גדולים'. עלינו לקרוא את חז"ל מתוך ענווה והקשבה למה שהם מספרים וברגישות לטקסט, ולא להלביש עליהם את עולם הערכים שלנו, ואת האופן שבו אנחנו מצפים לראות אותם.

חז"ל מלאים בסיפורים מהסוג הזה, ו'כל תלמיד חכם שאיננו נוקם ונוטר כנחש איננו תלמיד חכם'.

לגבי השאלה שהצבת בסוף דבריך: זאת יכולה להיות שאלה טובה, אבל בכל מקרה זוהי שאלה חיצונית שנשאלת על הסיפור, כמו על סיפורים דומים אחרים, שאלה שהיא אמונית ותיאולוגית. זוהי לא שאלה שעולה מתוך הסיפור, כלומר לא בזה הסיפור עוסק, וזה לא הנושא שלו. הסיפור עוסק במצבים אנושיים וביחסים בין חכמים, וכאמור הוא בא להציב  דוגמא שלילית באמצעות תאור התנהגות רב אדא.

לסיכום אומר: דברים מהסוג הזה אין בהם הכרע ופירכא, וכל אחד הולך לפי נטיית ליבו והלך נפשו.

ואם כתב כך הרמב"ן לגבי עניני הלכה, ('יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור, כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה'), על אחת כמה וכמה בעניני אגדה.

וכי מה אכפת לריש גלותא שחכם חדש בא לעיר? אכפת לו, משום שמלכות נוגעת בחברתה. משום שלפי החוק, תופסים את השוק לחכם שהוא גם סוחר, כדי שלא ישחית את זנו בשוק, ויוכל לשבת וללמוד. ריש גלותא אינו מכיר את האיש הזה, החדש שהגיע מנהרדעא. ההכרעה אם נהרדעי זה חכם או לא, לא מסורה בידיו של ריש גלותא, או שהוא מעדיף ליתר בטחון שהחכמים עצמם יקבעו מה שיקבעו. הוא שולח ומבקש מרבא שיכריע בדבר. אין צורך לומר שהכל צריך להתבצע במהירות, שכן אם יתמהמה רבא - כבר לא תהיה משמעות לתפיסת השוק - שאר הסוחרים כבר יציעו את מרכולתם. יש מגבלה כמה זמן יכול ריש גלותא למנוע מהם מלמכור סחורה שעלולה להתקלקל בשמש.

תחילת הסיפור אינה בכך שרב דימי מייצג את הזר, או מייצג בית מדרש אחר. הוא זר, פשוטו כמשמעו. אין אנשי מחוזא מכירים אותו.

(2)
בדבריך אלו, לעניות דעתי, יש טעות בסיסית. רב דימי אינו מאיים, ופסיקותיו כלל אינן מוכרות. לו היה רב דימי - ופסיקותיו החולקות - מוכרים במחוזא, לא היה צורך לשלוח מישהו לתהות על קנקנו. המחלוקות הללו, שהוזכרו לעיל בדברי במ, מאוחרות למעשה המסופר. המעשה כולו מתבסס על כך שרב דימי הוא דמות אנונימית. למותר לציין שדעותיהם של אנשי נהרדעא היו מוכרות במחוזא גם בטרם בא רב דימי למכור תאנים.


(3)
לעניות דעתי, אין הסיפור הזה יוצא מידי פשוטו כאן. רבא אכן שולח את תלמידו לתהות על קנקנו של אותו אחד הנחזה להיות חכם שמגיעות לו זכויות תפיסת השוק. הקריאה שהציג במ לעיל, למעשה קובעת את אשמתו של רבא בכך שתלמידו שאל שאלה מוזרה כל כך. לפי קריאתי שלי, כאן כשל התלמיד בהבנת המשימה שהוטלה עליו על ידי רבו. 
לכך אוסיף שכאשר רבא מאשים את עצמו במות התלמיד, אין הוא נתלה בשאלה זו - שלפי דברי במ הוא-הוא שהכין אותה, אלא במעשה אחר. מעשה המראה כי התנהלותו של התלמיד כשליחו של רבא, באופן כללי ולא רק במקרה זה, לא היתה כראוי.
דומני שמהסיפור ברור כי היוזמה לשאול שאלה כה מוזרה היא לגמרי של רב אדא בר אבא, ולא של רבו. הוא המחליט לנסות את החכם/הסוחר בשאלה מוזרה, ותגובתו אחר כך, מעידה יותר מכל על התנשאותו. מעמדו כשליחו של רבא "עלה לו לראש".


רב דימי, מצידו, רואה בשאלה זו פגיעה לו רק של השואל, אלא גם של כל המערכת בה צמח, ולכן כשהוא קובל בפני רב יוסף, בלשון רבים הוא קובל; "מאי עבדו" ולא "מאי עבד".

ואכן, שאר החכמים אינם מתחמקים מאחריות, אלא כל אחד מהם רוצה ללמדנו לקח אחר, באמצעות אמירתו כי הוא האשם במות התלמיד.

כך נראה לענ"ד.

_________________