משהו קצר בענין ביסום בפורים שהתחדש לי השנה -
(כמובן שהכל בדרך אפשר ולא לדינא והדברים צריכים עיון (:)), ולפחות יהיה בגדר הגיץ הכי קטן של 'הלא כל דברי כאש נאום ה'' שדברי תורה מתחלקים לכמה טעמים).
חייב איניש לבסומי בפוריא
*:namespace prefix = o />*:namespace prefix = o />
הגמרא במגילה ז: אומרת "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
הענין מובא בהקשר של הלכות סעודת פורים.
מהו לבסומי? בש"ס מופיע כמה פעמים ( ע"ז מז. ערכין יא.) שקולו של כלי שיר מבסם את הקול של השר מהפה.
וכמו כן הגמרא במגילה לב. אומרת שלקרוא בנעימה וזמרה זה נקרא שהקורא יודע לבסם את הקול.
נראה שלבסם הוא לשבח ולהנעים.וזה מה שעושה הכלי נגינה לקול של השר בפה.וזה נקרא לקורא בנעימה.
וכן משמע בגמרא באותו עמוד – ז: - "אמר אביי כי נפקי מבי מר הוה שבענא כי מטאי להתם קריבו לי שיתין צעי דשיתין מיני קדירה ואכלי בהו שיתין פלוגי ,ובישולא בתרייתא הוו קרו ליה צלי קדר ובעאי למיכס צעא אבתרה .אמר אביי היינו דאמרי אינשי כפין עניא ולא ידע .אי נמי רווחא לבסימא שכיח "
בגמרא מדובר שלאוכל טוב תמיד יש מקום בבטן – ורש"י (ד"ה רווחא לבסומי שכיחא)מבאר שם שמדובר באוכל מתוק. ואמנם לא מוכרח שם שמדובר באוכל מתוק כי הגמרא אומרת שם שאכל כל מיני קדירה וצלי.אבל יתכן שהמשמעות של הפתגם ('דאמרי אינשי')היא דוקא במתיקות.אך נראה שהוא ענין של דבר משובח בכלל.ושאול מהמילה בוסם.
אך קשה מה ענין הביטוי הזה לכאן ?
והאם ענינו שכרות?
בתרגום פשוט משמעות המשפט לפי הנ"ל הוא שאדם חייב להתבסם – להתמתק ולהשתבח (כנראה משמעותו להכנס למצב כזה ) בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – כלומר לא יקפיד בין סוגי האנשים.יחוש טוב עם עצמו שלא יתפנה להבחנות אלו.לא יהיה אכפת לו.'יזרום' עם כולם מתוך האוירה הטובה שנכנס אליה.
הבחנה זו מתחזקת במיוחד לאור השימוש של הגמרא במושג ביסום למאכל טוב ומשובח ממש כמה משפטים לפני כן.
והוא גדר בשמחת הפורים.
אמנם כעת מובנת מאוד משמעות הסיפור שמובא אחרי כן בגמרא –
"רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא"
ששם קרה דבר מענין – הם התבסמו עד כדי כך שהרג אותו רבה .והוא קשור לגדר הביסום שמגיעים לחוסר הבחנה בענינים אלו.
יתכן שהחידוש שרבה "שחטו" לר' זירא ולא הבחין שהוא "ברוך מרדכי" ושר' זירא לא הבחין שרבה היה כאן בבחינת "ארור המן" כלפיו (רק כלפיו כמובן ) .
בכל אופן הגמרא מדגישה את זה כקיום דינו של רבא אך מעירה שצריך לזכור שלכל פורים יש מוצאי פורים ולפעמים נצרך 'נס' להחזיר את המצב לקדמותו ולהתיחס אחד לשני כראוי ולא כל שעתא ושעתא אתרחש ניסא.ובאמת שם הגיעו ביניהם למצב שהיה צריך נס לחזור למצב הקודם ולכן לא התאים ששנה הבאה יעשו סעודה 'בהדי הדדי' אלא כל אחד לבדו.
ולפי זה יתכן שאין קשר כלל לחיוב שתיה בפורים דוקא אלא להנהגת השמחה וחוסר ההבחנה והדקדוק ביחסים בין איש לרעהו.
תוקן על ידי - מזמור - 17/03/2006 11:40:34
תוקן על ידי - מזמור - 17/03/2006 11:44:39
.
__________________________
"תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה ישפוך שיחו" 
