ביאור אגדות ברוח עצכח

אמש, במ

(אמנם במ קדם, אך אם אקדימנו אולי אחשב, בטעות, כשוביניסט)

 אמש טוענת ששמי שיכול לחוש תחושת חירות ולשמוח בה, כאשר יש לו עבד ממש לצידו (והוא ספק מתגרה בו ומנכיח בכך את אדנותו), מפספס משהו מהותי בחג.

בסה"כ כתבתי שזה אינו קשור לחג בכלל. החג הוא בעל משמעות יהודית – לאומית – דתית וככזה "אינו סופר" את העמים האחרים. לכן ר"נ לא פספס מאומה ממשמעות החג. ולגבי היחס לעבד – התורה סברה כי הסדירה את זכויותיו די והותר (במסגרת המאמר שנתפס כצווי בגמ' "לעולם בהם תעבודו"), אך אין צורך לשחררו. אם עולמו המוסרי של ר"נ היה מעוגן בהלכה מדוע עליו להרגיש גרוע בגלל נוכחות העבד? ולעניין המוסר בכללי – כבר אש"צ העיר כי זה היה במסגרת הנתפס אז כמוסרי.

יוער כי ר"נ לא "שוחח" עם עבדו. עבד, כאשה (ותסלח לי אמשל, גם לי קשה לקבל את ההשוואה, אך זהו החוק במקומותינו) , מחוייב ע"פ ההלכה  במצוות החג ולכן השתתף, לא כ"שיחה" אלא כקיום מצווה שהוטלה גם עליו, עם כל האירוניה שבדבר.

אמש

אמשלום,

אש"צ

מימי לא הבנתי את הנטיה להטות כל עניין פיזי/לאומי לכוון הרוחני.

מדוע דחוף כ"כ להטות את החרות לחרות רוחנית.

מה רע בחג שנחוג לציון קץ שעבוד מצרים ולידת העם? אמנם בגלות עדיין עבדי אחשוורש היינו אבל נוצרנו אז כעם ותקוותנו לחדש לשוב ולהיות עם חפשי.

אמנם מוזכר במקורות (למשל בהגדה) גם חרות רוחנית, אך חושבני שזה כבדרך אגב. חג החרות הרוחנית הוא בשבועות.

כך גם לגבי ט' באב. נהוג לומר שהאבלות רוחנית. ואני לא ידעתי למה יש להתאבל על מת אבל לא על חורבן פיזי? מחבר איכה לפחות לא טרח להכניס במגילה עניינים רוחניים (למעט הבטוי "אין תורה").