ביאור אגדות ברוח עצכח

אכן לא צריך להטות.

לא דיברתי על "החירות הפנימית והרוחנית" אלא על החירות בכך שאנו עבדי השם גם כשמעשית אנו משועבדים בגלות, זה מוטיב שקיים בחז"ל לא אחת גם באופן מפורש.

אמשלום,

זה נחמד שאת מזדהה עם העבד , אבל לא ממש קשור למדרש ההלכתי.

אינני חושב שבקריאה שהציעה אמשלום יש איזשהו דבר חריג, ואינני מבין על מה יוצא פה הקצף וההטפות. כל שנדרש הוא פשוט לקרוא את הגמרא לא רק באגודל מתנפנפת המצפה לנפקא מינה הלכתית או ל'ווארט' דרשני, אלא גם עם העיניים והלב.

הגמרא מספרת לנו סיפור. בסיפור הזה יש אדון, רב נחמן, ויש עבד, דרו. האדון פונה אל העבד ושואל אותו שאלה רטורית. השאלה היא, "כיצד עבד אמור להגיב על שחרורו". הוא לא שואל אותו את זה סתם כך כי הוא במקרה זה שיושב לידו. הוא שואל אותו כעבד. זה ברור, לא כן? למעשה הוא בעצם שואל אותו, כיצד אתה תרגיש אם אני אשחרר אותך. שהרי כאמור, ברור לגמרי בסיפור הזה, מי הוא העבד ומי הוא האדון. על כך עונה לו העבד, הוא צריך לשבח ולהודות. במלים פשוטות יותר הוא בעצם אומר: אני אשמח מאד להשתחרר. אני אהיה אסיר תודה לך.

זהו לא שיח הלכתי מנותק ותיאורטי. הם לא עוסקים כאן בפלפול בהלכות 'מה נשתנה'. זהו שיח חי וממשי מאד, בין עבד לאדונו. מתחת לרובד הגלוי של המילים, האדון והעבד רב נחמן ודרו, בעצם בודקים גבולות, מסמנים אפשרויות, מזהים תקוות.

 בכדי להמחיש את הסיטואציה, אציע את הדימוי הבא: נחשוב על אבא שפונה לבנו הקטן ושואל אותו, ילדי, מה תגיד אם אקנה לך מתנה גדולה. הילד מגיב בספונטניות, הו אבא, אני אשמח מאד, אני אגיד לך תודה רבה. האם לא ברור שהילד מצפה להמשך המתבקש, ובכן, הנה ילדי היקר, קניתי לך מתנה. כיצד נתייחס לאבא שיגיד לילדו, לא, סתם רציתי לעשות תרגיל. האם ראוי לעשות כך? האם זוהי לא יצירת ציפיית שוא?

דומני שיש כאן 'משחק' נוסף בסיפור. העבד מצפה שהרב יפטור אותו, אך מתברר שהעבד הוא זה שפוטר את האדון. 'פטרתן מלומר מה נשתנה'. האדון משתמש אפוא בציפייתו התמימה של העבד להיפטר, בכדי לפטור את עצמו.

קשה לי לומר לאן הסיפור הזה מוביל, ומה המסר שלו. אבל קשה גם שלא לראות את הסיטואציה האנושית והפסיכולוגית שמאחורי הסיפורון המיניאטורי הזה.

אולי אכן הסיפור הזה אומר לנו בדרכו שלו, עבדים ואדונים היו לא רק במצרים, אלא גם היום, (וכידוע, גם בחברה המודרנית שלנו, יחסי מרות שיש בהם לעתים התעמרות וניצול לא פסו עדיין מן העולם). שמחת החירות שלנו אסור לה שתעוור את עינינו מלראות את העבד שיושב בשולחננו, ובוודאי שאין לנו להופכו לניצב בהצגה החגיגית שלנו, תוך משחק ברגשותיו ובציפיותיו. גם הוא נברא בצלם, וגם הוא מצפה לחירות.

אמשלום,

 פסחים דף מב. אמר רב יהודה: אשה לא תלוש  אלא במים שלנו. דרשה רב מתנה בפפוניא   . למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו ואתו לגביה, ואמרו ליה: הב לן  מיא! אמר להו: אנא  במיא   דביתו אמרי.   

תרגום חופשי- רב מתנא בא לפפוניא לארגן להם את אפית המצות, ואמר שאת המצות אפשר ללוש במים שלנו, למחרת הגיעו ובקשו ממנו את המים שלו, הוא הסביר להם כמובן כי  לנו הכוונה שעבר עליהם הלילה

ונשאלת השאלה מדוע מספרת הגמרא לנו את הסיפור? לספר כי אנשי פפוניא היו עמי הארץ כה גדולים?