|
|
| נשלח ב-28/4/2014 13:17 |
 |
| |
ליום השואה. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סו עמוד ב ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה. ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה? והתניא: אמרו עליו על נקדימון בן גוריון, כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת היו יושב לו נשיא הסנהדרין על החמור לפניו עומדת ריבה בלי בגדים- מחוסר בגדים- רעבה ביותר כי הוא אוכלת מהגללים של בהמתן של ערבים- כנראה מתה מרעב. יושב גדול הדור ובמקום לצוות להלבישה- ולאכילה, הוא מדבר איתה פילוסופיה ותולדות עם ישראל, אולי קודם תן לה לאכול? אולי הצלתה הגופנית -חשובה יותר מההגיגים ? מעניינת ההשואה לסיפור דומה של נחום איש גמזו- ואיך נענש בגין כך.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2014 13:59 |
|
| |
| ירוחםשמ כתב: |  |
יושב גדול הדור ובמקום לצוות להלבישה- ולאכילה, הוא מדבר איתה פילוסופיה ותולדות עם ישראל, אולי קודם תן לה לאכול? |
|
נוו באמת ? ממתי סיפור אגדה צריך להיות כפי שהיה ? הוא בוודאי נתן לה הכל והסיפור נכתב בשביל המסר המסויים שרצה להעביר.
אבל בימינו אין בעיה להרעיב בכוונה תחילה אנשים נשים וטף העיקר לחנך אותם מחדש. לא מדובר על דיבורים פילוסופים גרידא רק לייסם פילוסופיות בורגניות הלכה למעשה.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2014 14:56 |
|
| |
אגדה מוסרת מסר- וזה המסר שהאגדה הזו מסרה.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2014 18:11 |
|
| |
אי שם בראשית האשכול הזה הובא שבירושלמי לא מוזכרים שדים. אם זה נכון, זוהי עובדה חשובה מאד כיון שאמונת השדים היתה נפוצה מאד בבבל העתיקה. נמצאו המוני לחשים שונים (המזכירים מאד את סגנון הלחשים בגמרא) שמשמשים לגירוש שדים, ליליות, רוחות חסרות פנים הנוצרות מזרע, ושאר יצורים. לעומת זאת, בארץ ישראל היתה האמונה הרבה פחות נפוצה. אשמח אם מישהו יוכל לאשר או להכחיש את המידע הזה. (בבבלי מוזכרים שדים ארץ ישראליים) ויש לבדוק גם בזוהר.
תוקן על ידי אריאל73 ב- 28/04/2014 18:20:47
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2014 18:22 |
|
| |
| ירוחםשמ כתב: | | אגדה מוסרת מסר- וזה המסר שהאגדה הזו מסרה. |
|
האדם מפרש מהרהורי ליבו ואין זה אומר כלום מה עשה ר' י'
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2014 19:45 |
|
| |
מה שעשה ר.י הגמרא מספרת ולא הרהורי ליבי.
אריאל
האם האסמכתא מהירושלמי לא מספיקה לך?
אסמכתא מהזהר לשדים? אתה לא מגזים?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2014 23:16 |
|
| |
כוונתי לאסמכתא לכך שהירושלמי אינו מזכיר שדים. אם הזוהר חובר בארץ ישראל יהיה זה מעניין לבדוק אם מוזכרים בו שדים.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2014 23:22 |
|
| |
כרגע נזכרתי שבבראשית רבה (חובר בא״י, המאה החמישית לערך) מוזכרים שדים. להלן הלשון: א״ר לוי (לגבי דור המבול)וילדיהן ירקדון כאלין שדיא. היך מה דאת אמר (ישעיה יד) ושעירים ירקדו שם, כשהיתה אחת מהם יולדת ביום, היתה אומרת לבנה: צא והבא לי צור לחתוך טבורא. בלילה היתה אומרת לבנה: צא הדליק לי נר לחתוך טיבורא דילך.
עובדא הוה בחדא איתתא דילידת בלילה, אמרה לברא: זיל אדליק בוצינא דנקטע שורך!
נפק ופגע ביה שידא שמדון.
אמר לו: זיל גלוג לאימך דקרא תרנגולא, ואלמלא דקרא תרנגולא הוינא מחייתך וקטליתך! אמר לו: זיל את גלוג לאימך דלא קטעת אמא שורי, דאילמלא דקטעתיה, הוינא מחי יתך וקטיל יתיך, הה"ד: (איוב כא) בתיהם שלום מפחד, מן המזיקין. (לו, א)
תוקן על ידי אריאל73 ב- 28/04/2014 23:22:56
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2014 23:53 |
|
| |
יש גם בתוספתא שבת ובכמה וכמה מקורות תנאיים שבתלמוד
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2014 23:59 |
|
| |
גם במשנה בגיטין: מי שאחזו שד או קורדייקוס.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2014 08:50 |
|
| |
בפרשת השבוע שעבר, "קדושים", במדרש רבה, מופיע סיפור מזעזע לטעמי.
ויקרא רבה (וילנא) פרשת קדושים פרשה כד סימן ג
ג ד"א קדושים תהיו הה"ד (תהלים כ) ישלח עזרך מקדש רבי ברכיה בשם רבי סימון אמר מעשה בקרתני באבא יוסי איש ציתור שהיה יושב ושונה על פתח מעין אתגלי עלוי ההוא רוחא דהוה שרי תמן א"ל אתון ידעין כמה שנין אנא שרי הכא ואתין ונפקין אתון ונשיכון ברמשא ובטיהרא ולית אתון מתנזקין וכדון תהון ידעין דהא רוח ביש בעי מישרא הכא והא מזיק ברייתא א"ל ומה נעביד א"ל אזיל ואסהיד בבני מתא ואמור להון מאן דאית ליה מכוש מאן דאית ליה פס מאן דאית ליה מגרופי יפקון הכא למחר עם מצמחיה דיומא ויהון מסתכלין על אפי מיא וכד אינון חמיין ערבוביא דמיא יהון מקשיין בפריזלא ואמרין דידן נצח ולא יפקון מן הכא עד זמן דיחמון חרדה דדמא על אפי מיא אזל ואסהיד בבני קרת' ואמר להון מאן דהוה ליה מכוש מאן דהוה ליה פס מאן דהוה ליה מגרופי נפקון למחר לתמן עם מצמחיה דיומא ויהון מסתכלין כלפי מיא כיון דחמו ערבוביא במיא הוון מקשיין בפרזלא ואמרו דידן נצח דידן נצח ולא עלון מן תמן עד זמן דחמון כמין חרדא דדמא על אפי מיא, והרי דברים ק"ו ומה אם הרוחות שלא נבראו לשום סיוע צריכין סיוע אנו שנבראנו לסיוע עאכ"ו הוי ישלח עזרך מקדש.
אמנם מדובר כאן על "רוחא".
לא חיפשתי בינתים מקבילות בירושלמי.
הסיפור עצמו יכול לעבור עיבוד לזמן הזה אם נחליף את "רוחא" ב"ההוא איש מאפיה"...
האם מספר הסיפור האמין שהוא אמיתי, או שחשב שזה יכול להיות משל למשהו?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2014 11:55 |
|
| |
ניסיון ניתוח ראשוני: (1) המדרש מנסה להוכיח שהרעיון המופיע בפסוק ׳ישלח עזרך מקודש׳ נכלל גם בפסוק ׳קדושים תהיו׳ לכאורה אין שום קשר בין שני הפסוקים. כאן מדובר על ציווי להיות קדוש - פרוש, נעלה וכדו׳. וכאן מדובר על ברכה שתזכה לסיוע שמימי. מה הקשר? (2) כדי להסביר זאת מביא המדרש סיפור על מאבק בין הרוחות. רוח טובה שגרה על המעיין עומדת לאבד את ביתה לרוח רעה. היא מבקשת מבני האדם שיסייעו לה והללו עושים זאת. (3) שימו לב שמוקד הסיפור במדרש אינו, כפי שהצגתי זאת וכפי שאמור להיות, המאבק בין הרוחות, שהוא בעצם האירוע העיקרי. אלא ההשלכות שלו לבני האדם. מכאן אני מסיק שמטרתה של הרוח הטובה היא למנוע היזק מבני האדם. (היא עצמה אינה רואה זאת כך, המדרש יודע את האמת.) היא נאבקת ברוח הרעה כדי למנוע זאת. אולם אין לה יכולת לנצח אותה. הדרך היחידה להשמיד את הרוח הרעה היא שבני האדם יעזרו לה. (4) הדרך שבה האנשים נלחמים במזיק היא מטאפורית. הם ׳מכים את המים׳ כאלו רוח יכולה להיפגע ממעבר עצם דחוס מסה בתוכה. ואומרים ׳ניצחנו׳ כדי להבהיר את העובדה שההכאה סימלה קרב ובו הם ניצחו. (5) המדרש מניח שרוחות אמורות לנהל את ענייניהן לבדן. ללא צורך בסיוע אנושי, למרות זאת הן נזקקות לסיוע. (יש כאן סתירה פנימית) בני האדם נבראו כך לא יוכלו לנהל את ענייניהם בלי סיוע שמימי מתמיד, לפיכך ודאי שהם חייבים סיוע שמימי.
תוקן על ידי אריאל73 ב- 30/04/2014 12:00:49
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2014 13:38 |
|
| |
להבנת סיפור מהגמרא לפי רוח עצכ"ח גיטין דף לא : רב הונא ורב חסדא הוו יתבי, חליף ואזיל גניבא עלייהו, אמר חד לחבריה: ניקום מקמיה, דבר אוריין הוא, א"ל אידך: מקמי פלגאה ניקום? אדהכי אתא איהו לגבייהו, אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: ברוחות.
מדוע הגמרא מספרת לנו את הסיפור הזה?, שנדע כי ר' הונא ור' חסדא שקרו!?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2014 16:35 |
|
| |
.
למה שיקרו? הרי הם באמת עסקו בענייני רוחות, כפי שכתוב שם במפורש.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2014 16:52 |
|
| |
מואדיב
אולי בטובך תוכל להגיד לי. איפה בדבריהם הם עסקו ברוחות. גניבא הוסיף מדעתו להכנס איתם בדברים, פסוק על רוחות. אבל לא הם.
שים לב כי נזהרתי לא לסתור את דבריך חלילה, כי כך הזהיר כאן מישהו.(-:
|
|
|
|
|
