ביאור אגדות ברוח עצכח

לגבי "הנך שוכב עם אבותיך וקם" -
אני תמיד פירשתי זאת כסוג של הומור עצמי חז"לי, מעין הודאה עם קריצה בכך שאין באמת תחית המתים בתורה. גם שאלת המינים עצמה יכולה להתפרש כקושיה פנים-חז"לית, שמובעת בפיהם של "אחרים" כדרך הרחקה או אפילו הדגשה (כפי שנהוג פעמים רבות בעניין שאלותיה של המטרוניתא וכו').

אמשלום,
נו באמת, לא הופכים בן אדם לכופר עם כל המשתמע מכך עם קריצה.
הרצינות בסוגיות שם אינה צריכה לפנים.

רש"י דף צ ד"ה האומר אין תחיית המתים מן התורה:
<שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא לקמן מניין לתחיית המתים מן התורה ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר הוא, הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה מה לנו ולאמונתו, וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא, הילכך כופר גמור הוא.>

האם שיטת רש"י שהתורה היא מקור יחידי לאמת או שרק בתחית המתים אמר את דבריו?



תוקן על ידי - בעלבעמיו - 23/04/2006 21:45:47 תוקן על ידי - בעלבעמיו - 23/04/2006 22:11:08

בע"ב,

הומור הוא כלי. באמצעותו אפשר לומר דברים רציניים ביותר.

סנהדרין דף צג:
<ודניאל להיכן אזל (אחרי שניצול מכבשן האש) אמר רב למיכרא נהרא רבא בטבריא ושמואל אמר לאתויי ביזרא דאספסתא ור' יוחנן אמר לאתויי חזירי דאלכסנדריא של מצרים איני והתניא תודוס הרופא אמר אין פרה וחזירה יוצא מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד זוטרי אייתי בלא דעתייהו >
מה זה חשוב להיכן הלך?
כל המקומות שהוזכרו כאן הם מאד פרוזאיים, האם הוא הלך להיות סוחר חזירים?

מאיר רק עתה ראיתי את שאלתך המעניינת. אנסה את כוחי. ואני משבץ את ההערות בתוך תירגומך לעברית. חולין קה ב מעשה בסבלים שנשאו חבית יין. בקשו לפוש. הניחוה תחת מרזב – ונפקעה. עתה מתעוררת בעיה משפטית. מי אמור לשלם? באו לפני מר בר רב אשי. הוציא שופרות ונידהו (את המזיק). בין אם האמין מר בר רב אשי בקיומם של מזיקים או לא, נראה שבכך הסב את תשומת הלב מן הסבלים אל המזיק. וכיון שהוא אמור לשלם, מעתה הסבלים פטורים. האם היה כאן נסיון מצידו לפטור את הסבלים העניים מתשלום? הדבר קשה מאד. אין הדיין רשאי לפטור את החייב מחובו מפני שהוא עני ואין לו מה לשלם. ובפירוש למדנו שהדיין העוסק כן עושה איסור חמור. ובכל זאת, מצאנו סיפור דומה על אחד האמוראים שפטר סבלים שנשאו משא עבור אמורא אחר מלשלם, ואף חייב את חברו לתת להם את שכרם. ולא מעיקר הדין אלא מגדר של חסידות. אך אם כן, האם לא היה למר בר רב אשי או לגמרא לציין זאת? אשר על כן, אני סבור שהסבלים לא פשעו. שהרי מותר להניח חבית תחת מרזב. אמנם, כדי להפיס את דעתו של בעל החבית, עשה מר בר רב אשי מה שעשה. בא לפניו (המזיק). אמר לו (מר): מדוע ככה עשית? ענה לו: ומה אעשה שהניחוה באוזני? הרעיון של מזיקים כגון ג'ינים הפוגעים במי שפגע בהם בטעות כי לא הבחין בהם הוא מוטיב מפורסם בספרות מסוג אחר, ב"סיפורי אלף לילה ולילה". לא זכרתי כלל שהוא מופיע בגמרא שלנו, והדבר צריך עיון מקיף. אך ראו את תשובתו של מר בר רב אשי! אמר לו: ומה מעשיך במקום שהרבים מצויין? אתה הוא ששינית! והרי הלכה היא שהמשנה חייב. המשיך מר בר רב אשי ואמר: לך שלם (את הנזק) אמר (המזיק): תן לי מועד לפרעון. כלומר, המזיק קיבל את הדין. אבל - כיצד יכול מזיק דמיוני לשלם? קבע לו זמן. הגיע הזמן ולא בא. וכי למה ציפינו? כשבא שאלו: מדוע איחרת ענה לו חפשתי אחר דבר הפקר כדי לפרוע ממנו, שאין לנו רשות ליטול מן הצרור החתום המדוד והמנוי. כלומר, מר בר רב אשי השלים לעצמו – או לסביבתו שציפתה שהמזיק יציית לפסק הדין - הסבר מדוע לא פרע המזיק. לא בגלל שאין מזיקים והכל מעשה דמיון, אלא בגלל שיש בעיה טכנית למזיקים לגייס כסף לתשלום... שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

תיקון לתגובתי הקודמת (אודה למנהלים אם ימחקוה):

לבעל בעמיו -
ראשית, ברשותך אתקן את דבריך - דניאל לא היה בכבשן האש, אלא חנניה מישאל ועזריה. הגמרא שואלת בדיוק את זה - היכן הוא היה בזמן אותו מעמד. ועונה את התשובות הללו.
ולגבי אמירתך שאלו דברים לא מכובדים - נראה להציע שזה בדיוק מה שרוצים לומר, שהוא העדיף לעסוק בדברים מאד לא מכובדים, ובלבד שיינצל מן הנסיון של השתחואה לפסל.

מיימוני,
כל הפרושים הרציונליים על אגדות חז"ל העוסקים בשדים מאולצים עד למאד. הלכות שלמות נפסקו עד כדי איסור אשת איש ובניית גדר. הנסיון להגיד שהכל היה להפיס את דעת ההמון אינו משכנע במיוחד.
ועוד, אם אתה מוציא הלכות אלו מפשוטם, היכן תיעצר?
אולי עדיףלהשאר בקושיה מאשר לכפות את חשיבתינו על חז"ל? תוקן על ידי - בעלבעמיו - 24/04/2006 9:05:34

מימוני

ברוח דברייך אציע פירושים שונים  לסיום הדו שיח עם המזיק.

לענ"ד הבעיה שברקע היא המשמעות של הפסיקה לאי תשלום הסבלים נוכח נזק שנגרם שלא באשמתם הישירה, והרי אולי היה לתלות רשלנות שישבו שם, אך למסקנה פורמלית אי אפשר לחייבם.

א. הצדקה
הואיל וההנחה שאין ההפקר =שד יכול לשלם והרי גם אם תיקבע לו זמן לא יגיע לפרוע (=אירוניה חדה), נמצאו נזקים רבים שברשות הרבים לא משתלמים.
הצרור החתום הוא משל -
נחזי אנן מה שהניחו הסבלים היה צרור חתום, או לא?
אם הוא כצרור חתום מדוע הזיקו השד? אם לא הרי מסתבר שזה סוג של גביה כדי לשלם על חוב אחר וניתן לו רשות לעשות זאת.
לשון אחר:  שד שהזיק הוא כנסתחפה שדך,

ב. אירוניה ביקורתית:
אם נפטור על נזקים כאלו הרי למען האמת השדים לא ישלמו שהרי הם ממתינים למצוא מקרה שמותר להם להזיק והוא הוא המקרה שלנו שבו נזקיהם מוצדקים כביכול ע"י החכם, ונמצא בוקה ומבולקה.

ג. הפירוש הנאיבי:
למרות שהחכם פטר סוף סוף גם הבעלים יפוצו ע"י שמיא ואפילו כביכול ע"י המזיק עצמו רק צריך להמתין לזמן אחרשבו יגולגל רווח למזיק כשם שהם ניזוקו מן ההפקר סוף סוף יזכו לפיצוי כלשהו.


בעל בעמיו
אכן גישתנו חלוקות, אך גם לשיטתך ניתן להבחין בין סיפורי בדים ושדים. לענ"ד זה כבר לא נשמע רציני שחכם יחייב שד לשלם וינהל איתו דו שיח על פיצוי.
מה יש מדוע לא לחשוב שלפחות בחלק מהמקרים חכמים השתמשו במשלים.

אגב אציין:
דומני שבירושלמי לא מוזכרים שדים כלל.