|
|
| נשלח ב-29/1/2006 12:24 |
 |
| |
יעבץ
ברוח דברי רי"ל:
בעניין השמיטה קשור גם המאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון", ויש המבינים פסוק זה כעין הבטחה, וכאילו נאמר כי תמורת שמירת מצוות השמיטה, מבטיחתינו התורה כי לא יהיו בקירבינו עניים ואביונים
אם אמנם זוהי כוונת הכתוב, הרי שהיה עומד בסתירה עם מה שנאמר בהמשך: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" , המצוות מוצגות לאדם כתביעות ודרישות, ולפיכך "כי לא יהיה בך אביון" משמעו, אנו מצווים לדאוג לכך, ועלינו מוטלת החובה שלא ימצא אביון בקרב הארץ, ולשם כך נועדה מיצוות שמיטת כספים בשנת השמיטה, ולזה נועדו כל 'דיני צדקה' ומתנות לעניים, ואם לא נקיים את הנדרש מאיתנו, יקויים בנו - "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"
המקבלים עליהם מרצון עול תורה ומצוות, אינם רשאים לפטור עצמם ולהסיר מעליהם חובות אלה ולגוללם על הפותח ידיו ומשביע לכל חי רצון, אלא המשימה מוטלת עלינו להתאמץ ולחתור תמיד לקראת מציאות, בה לא יימצאו אביונים ועניים בקרב הארץ והעולם.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2006 12:33 |
|
| |
מואדיב,
דומני שיצאה שגגה תחת ידך, שהרי שטחה של המדינה הוא כעשרים מיליון דונם. אמנם, בשיטה של "שלושה דונם לכל יהודי" נכלה גם את השטח הזה מהר מאד (ועוד שאלה: מי יקבע מי יקבל שלושה דונם בכיכר המדינה בתל אביב, ומי יקבל שלושה דונם בלב ים המלח?).
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2006 12:41 |
|
| |
דונם = 1,000 מ"ר
ק"מ מרובע = אלף דונם
שטח היבשה במדינת ישראל 20,330 sq km
(CIA world fact book)
כלומר: למעלה מ-20 מליון דונם.
משקי הבית יהודיים בישראל בשנת 2004 (לא בהכרח הגורם הקובע בחלוקה): 1,621,800 (למ"ס).
וזה ללא יו"ש.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2006 13:04 |
|
| |
.
ראשית, תודה למתקני הטעות, ולמביאי הנתונים המדוייקים.
אלא שיעבץ, אתה עדיין מותיר אותנו עם תוכנית בלתי ישימה, שטח מדינת ישראל הרי כולל גם כבישים, בתי חולים וכו'.
ובכל מקרה, בעוד כמה שנים, בהם לכל אזרח חדש תצטרך למצוא ולהמציא את שלושת הדונמים שלו, תאלץ לעבור לתוכנית קבורה בקומות.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2006 16:21 |
|
| |
נדב, כתבת:
התעלמת בחן מעיקר הטיעון שלי: האם אתה, יבוסי נכדו, מוכן לחזור לתוניס? (לא לתוניס
הגיאוגרפית, לתוניס הכלכלית-חברתית של לפני ששים שנה). האם אתה מוכן לחזור ולהיות שוכן מערות
עם תוחלת חיים של 30 שנה?
ובכן, לא התעלמות הייתה פה, אלא נדיבות לב שהעדיפה לא להתייחס לדמהשכניה הזו כאל חלק מהותי
בעמדה שלך.
סבא שלי הובא כאן לא כהוכחה אנקדוטלית לאיזו משנה חברתית, אלא כדוגמא לכך שאושר וסיפוק אינם
תלויים ברווחה כלכלית או בתוחלת חיים. לעומת זאת, השאלה שלך על נכונותי לחזור לתוניס, אינה
מייצגת דבר ואינה מובילה לשום מסקנה. אני, במקרה ו/או תודה לאל, מאושר בתוך חברת השפע
המערבית. אי לכך, אני לא מייצג את האנשים שלטענתי, סובלים בתוך או בגלל החברה הזו. אלא שמעבר
לכך שזו שאלה דמהשכנית חסרת ערך לדיון, היא מייצגת גם חוסר הבנה של הנושא שביקשתי להעלות ביחד
עם סיפור הסבא שכה התחבב עליך: השאלה היא לא אם פלוני היה רוצה להיות שוכן מערות עם תוחלת
חיים של 30 שנים, אלא אם פלוני רוצה להיות מאושר כמו אותו שוכן מערות. בוודאי שבעיניים
מודרניות, יש חסרונות עצומים לאותם חיים ויש קושי גדול להנות מהם. עד כמה שידוע לי, לשוכן
המערות לא היו אותן עיניים מודרניות. גם הסבא שלי ז"ל לא ידע עד כמה אומלל מי שאין לו ADSL.
משל למה הדבר דומה? אם תשאל גבר שמבלה את חייו בתוך נישואים כושלים, אם היה רוצה להיות נשוי
באושר, הוא בוודאי יסכים. אילו תציע לו את חייו של גבר נשוי שחי באושר, מבלי לדעת שאשתו בוגדת
בו, אזי יש סיכוי טוב שהוא יסרב, משום שלתוך השאלה נגררת נקודת מבט חיצונית שאינה רלוונטית.
לגבי ההשאלה של מרובקה, לדעתי היא מחדדת את חוסר המיקוד של הדיון הזה. להתפלגות מסויימת של
עושר בחברה יכולות להיות השלכות בתחום של מה שהוגדר בדיון הזה כ"יעילות". אלא שהיעילות
כשלעצמה, וזה כבר נאמר ע"י מיכי, גו"ג, מציץ ואחרים, היא חסרת משמעות. השאלה היא מה רוצים
להשיג. מעבר לכך, כל משנה כלכלית שמכוונת לנקודת איזון קבועה של חלוקת העושר בחברה, צריכה
לכלול גם מרכיב חינוכי משמעותי, עם מינון משתנה של אלימות ממסדית. אלמלא כן, פעולות בני האדם
מהרגע שבו הושג האיזון הזה, יפרו אותו כמעט בוודאות. זה מחזיר אותי לביקורת שהייתה לי על
טענותיו של נדב בתחילת הדיון הזה. לא הצעתי שום משנה כלכלית במקום הקפיטליזם, שכן מלכתחילה
הבעיה שלי הייתה רק עם הטענה שקפיטליזם כשלעצמו הוא מוסרי או מעצים מוסריות.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2006 17:25 |
|
| |
יבוסי.
אני חייב להודות שלא קראתי לעומק את כל מה שנכתב פה בדיון. ואיני יודע אם מישהו טען שקפיטליזים הוא התגלמות המוסר עלי אדמות או לא.
מה אני כן טוען הוא שהכלי שנקרא קפיטליזים, הרבה יותר יעיל מכלים אחרים.
וכן אודה ולא אבוש שאני שואף להגיע לחברה טובה יותר שבה תולת החיים גבוהה יותר, ולאנשים יותר חם בחורף ופחות חם בקייץ יש להם כמה שיותר תרופות יעילות למחלותיהם, ונשאר להם זמן פנוי רב ככל הניתן ללימוד תורה. כאשר ברור שזה תוצאה די ישירה של עלייה בתוחלת החיים, אדם שיותא לפנסיה בגיל 65 יכול ללמוד כיום בערך עוד 15 שנים תורה לפני שהוא מפסיק להיות צלול. וכמו כן בזכות חברת השפע הוא יכול ללמוד כ10 שנים לחות לפני שהוא מתחיל לעבוד.
בקיצור אני חושב שדברים אלו הינם ערכים אמיתים שיש לשאוף אליהם, ולא הלספתק שמצבו הפסיכולוגי של אדם כמאושר, נכון יהיו כאלו שיחלקו עלי, אבל להערכתי זה כמו לטעון שעדיף להיות טיפש כיון שאין שכל אין דאגות. בהחלט יתכן שהטיפש חש מאושר יותר, אבל בעיני תחושת האושר לבדה אינה מטרה, תחושה זו ניתן גם להשיג באמצעות כימקלים פשוטים שלא כל כך קשה לסנתז לבד בבית...
ולגבי מה היא התפלגות העושר הרצויה.
הכייצד נדע אם מצבינו כיום טוב או רע אם איננו יודעים למה להשוות זאת?
ואכן חלק גדול מהדו שיח של חרשים שיש כאן בדיון הוא האם לחפש יעילות בתור שאיפה, כאשר הגדרת היעלות היא שכמה שיותר טוב לכמה שיותר אנשים, או לחפש מערכת שתהיה כמה שיותר מוסרית לפי מערך עקרונות אפריורי כלשהו.
מתנצל אבל אני לא מנסה לכפות את תפיסתי הוסרית על המציאות אלא בונה את תפיסתי המוסרית לפי מה שמתאים למציאות היינו לצגורתהתנהגותם של בני האדם, ואם אי אפשר לעקור מהם את יצר התחרותיות אני אנסה לבנות מערכת שבה התחרותיות הזו תתועל לאפיקים חיובים.
כששאלתי מהי התפלגות העושר הראויה בעיני הקהל היושב פה, התכוונתי להתפלגות יציבה, היינו בניית משטר חוקתי וכלכלי שיתאים להווצרות התפלגות כזו. כמובן שחלק מבנית משטר חוקתי כזה זה חינוך, אולם שוב לא חינוך שחושב שיוכל להפוך את כולם למלאכים אלא חינוך שיתעל את הכוחות הקיימים בבני אדם.
תוקן על ידי - מרובקה - 29/01/2006 17:30:18
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2006 18:56 |
|
| |
לגבי חלוקת הקרקעות שהזכיר יעבץ - כתבתי פעם מאמר בנושא זה:
http://www.tora.us.fm/tokxot/klkla/qrqa.html
ומכיוון שכבר שמתי קישור למאמר זה באשכולות אחרים, לא רציתי "לשוב על קיאי"; אך מכיוון שהנושא
עלה, לא יכולתי להתאפק...
אשמח לקבל תגובות.
תוקן על ידי - אראלסגל - 29/01/2006 18:58:23
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2006 19:06 |
|
| |
נדב
א. בעיקרון כן וכבר כתבתי כן למעלה. אמנם אתה מבין בעצמך שדוגמה בודדת אינה מוכיחה זאת, לכל הפחות ללא בחינה מעמיקה יותר של כלל הנסיבות הכלכליות , שהרי יכולים להיות סיבות נוספות לגודל התל"ג (אולי לארה"ב יש יותר אוצרות טבע וכדו'), אבל קודם כל אשמח אם אכן תובא לכאן השוואה כזאת (האם ניתן להשתמש במידע על התל"ג לנפש ועל מקדם גיני , כדי להעריך כמה יש בידי כל אחוזון? אם כן האינפורמציה נמצאת באינטרנט) . ועדיין יש להיות זהירים בהשוואות , כי יש לקחת בחשבון את ההבדלים ביוקר המחיה עבור העשירונים התחתונים , כמו גם הבדלים במספר השעות שאנשים עובדים ועוד דברים מן הסוג הזה. אני חושב שבכגון דא , יש מקום לומר שהניסיון הבלתי אמצעי של אנשים בודדים יכול ללמד יותר מאשר נתונים סטטיסטיים.
הסתייגות נוספת הוא , מה שכתבתי מקודם, שלא כל הבדל בכמות הטובין שאדם מחזיק בידיו מבטא הבדל אמיתי ברמת החיים. די ברור שעלייה בכמות העושר הכללית מביאה לכך שאדם , מהיותו חלק מחברה ומהיותו בעל משפחה, נאלץ לקיים עצמו לפי סטנדרטים יקרים יותר, שהחברה קובעת למרות שהוא עצמו מרוצה בפחות מכך. הוא לא יכול לשלוח את הבת שלו לבי"ס בביגוד זול , למרות שבביגוד היקר יותר אין שום תועלת אמיתית. וכן יש דברים נוספים מהסוג הזה. מאד קשה לקבוע מה מבטא הבדל אמיתי ברמת החיים ומה לא .
אני חושב שמדד של רווחה צריך להיות מבוסס על ידע ספציפי יותר מאשר תל"ג. צריך למדוד את איכות הטיפול הרפואי שיש לאדם נגישות אליו , את הנגישות להשכלה גבוהה , הנגישות לתפריט תזונתי מספק וכן הלאה , דברים שמבטאים הבדלים ממשיים ברמת החיים ושקשה להסיק עליהם רק מתוך האינפורמציה על תל"ג.
דרך אגב , מענין שמבחינת תוחלת חיים אין הבדלים משמעותיים בתוך העולם המערבי , ולכאורה ממבט שטחי נראה גם שלא קיים מתאם חזק בין הבדלים בתל"ג לנפש להבדלים בתוחלת החיים , בתוך העולם המערבי.
ב. וג. השאלות האלה במקומם , אבל ברמה הכוללנית הזאת של הדיון כאן , הדבר המשמעותי היחיד שאני יכול לומר הוא שקיים אחוזון מסויים שלו אני קורא האחוזון החלש ביותר. בתוך האחוזון הזה אני מודד את המצב (עד כמה המצב "טוב") לפי שקלול שלוקח בחשבון את מומנטי ההתפלגות בדרך כלשהי. כל מילה מעבר לזה (מה גודל האחוזון החלש ביותר, איזה משקל לתת למומנטים השונים ) תהיה שרירותית ואני חושש שגם כניסה מעמיקה יותר לפרטים לא תסלק מכל וכל את השרירותיות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2006 19:30 |
|
| |
ועוד בעניין פערים. בקהילות יהודיות בעבר היה נהוג לתקן תקנות כדי להגביל את צריכת המתורות וגם כיום קיימים דברים מעין אלה בחסידויות שונות (כמו בחסידות שאסור להזכיר את שמה שתיקנה תקנות בעניין הוצאות על חתונה) . אני לא יודע עד כמה אפשר להכליל ממציאות הגיטו אבל נראה לי שהדבר מצביע על נטייה שקיימת בחברות אנושיות , שכופה על אנשים תחרות בבזבוז על מותרות ומביאה לכך שרמת חיים נאותה תיחשב זו של העשירים יותר. זה לא נכון שהאדם היחיד בן חורין להשתחרר מהתחרות הזאת , כי גדול כוחה של לחץ חברתי. אז גם אלמנט זה צריך להילקח בחשבון כאשר מדברים על עלייה ברמת החיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2006 19:45 |
|
| |
ההבחנה שמציץ עושה כאן, כמדומני, היא בין רמת חיים לאיכות חיים; רמת חיים נמדדת בעושר חומרי, ואילו איכות חיים אינה מדידה, שכן למרכיביה הרבים והשונים יש ערך אחר בעיני כל אדם ואדם. איכות חיים כוללת, בין היתר, מרכיבים כגון זמן פנוי, בטחון תעסוקתי וכן הלאה - מרכיבים שאין דרך להעריך אותם באופן כמותי, אולם ברור שהשפעתם על תחושת הרווחה של הפרט גדולה לא פחות מרכישה של עוד חפיץ (גאדג'ט בלעז) וכיוצא בזה. טענתו של היבוסי, אם הבנתיה נכון, היא שהקפיטליזם נתן לאדם עליה מרשימה ברמת החיים, אולם עדיין מוטלת עליו חובת ההוכחה שהוא יודע לתת גם עליה באיכות החיים - ולא נראה שהוא עומד במבחן הזה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2006 21:33 |
|
| |
יבוסי,
האם תסכים למדוד את הנחת של הנשים בתנאים שהיו להן בעבר כשלא היתה להן מודעות לכך שיכול גם להיות אחרת? דומני שהמבחן הזה שאתה מציע אינו נכון (לפחות לא לגמרי נכון).
שנית, עוד נקודה כללית:
דומני כי לא הושם לב מספיק להערתו המשעשעת של מרובקה לעיל. הוא שואל מה ייחשב כפתרון לבעיית העוני (ולא מה עושים עם כסף בלתי מוגבל, כפי שמייציץ שם בפיו)?
הרי אם מדברים על בעייה יש להגדיר אותה, וממילא להגדיר מה ייחשב כפתרון עבורה.
מכיון שהגדרת העוני כיום היא הגדרה יחסית, כלומר נסמכת על פערים לעומת הממוצע, אזי ישנה כאן הנחה סמויה, שהיא מאד מעניינת. לפי הגדרת העוני הזו, הפתרון לבעיית העוני יתקבל כאשר פונציית ההתפלגות של העושר (=משאבי הקנייה והיצור) תהיה פונציית דלתא (כלומר שלכולם יש אותו דבר) סביב הממוצע לנפש. אולם זוהי פונקציה קומוניסטית ממש (אפילו לא סוציאליסטית). במילים אחרות: מדדי העוני ה'ניטרליים' שמוצגים בפנינו, מכניסים לנו בדלת האחורית הנחות קומוניסטיות.
אם אנו לא מקבלים אותן (לאחר שסו"ס הבחנו בקיומן), עלינו להגדיר מחדש את ה'עוני', ואח"כ גם את המצב שייחשב כפתרון לבעיית העוני. רק לבסוף, לאחר שתי ההגדרות הללו, נוכל לחשוב על הדרך כיצד להגיע לאותו מצב אוטופי (או לא אוטופי).
אני מציע שכל אחד מהמתדיינים יציע בפנינו את הגדרתו לעוני, את ההתפלגות האידיאלית (בהינתן תל"ג נתון), ואח"כ את הצעותיו לדרך להגיע לאותו מצב.
כמובן שהתל"ג עצמו גם הוא אינו נתון קבוע, והוא פונקציה של המדיניות הכלכלית-חברתית. אני מציע שנניח שהוא בוע לשם הדיון, ואח"כ נבצע עוד איטרציה, בכדי להביא את התל"ג עצמו לאופטימום. לאחר מכן, נבדוק שוב את ההגדרות ואת המדיניות הנובעת מהן. עד שנגיע למצב יציב (=נקודת השבת של התהליך, בהנחה שיש כזו).
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2006 23:18 |
|
| |
מיכי
אני לא מבין מה השאלה הגדולה ולמה אתה חושב שהיא לא נענתה , אבל אציג תשובה מסודרת.
1. צרכי בני אדם יכולים להיחשב מבחינה מעשית כאינסופיים ועל כל פנים , אנו רחוקים מאד מהנקודה שבה ניתן לספק את צרכי כולם בשלמות.
2.לצרכים הלאה יש דרגות משתנות של דחיפות . כאשר מדברים על חלוקה מתוכננת של העושר, מדברים על החלטה אלו צרכים יסופקו יותר ואלו יסופקו פחות.
3. אין זה נכון שעוני הוא מושג יחסי . כאשר העושר עולה ניתן פשוט לספק יותר צרכים שנחשבים באופן יחסי לפחות דחופים.
4. אין בני אדם שבאופן אינהרנטי "מגיע" להם שצרכיהם יסופקו יותר מאשר אלה של אחרים . אמנם אפשר לטעון שאדם שהתאמץ יותר "מגיע" לו תגמול יותר גדול , אבל מוסכם על הכל שזה לא בדיוק הפרמטר הקובע את חלוקת העושר במערכת הכלכלית שלנו. מה שיש לנו זו מערכת שמחלקת את העושר באופן שרירותי לפי חוקים משלה .
5. אילו כמות העושר לא היתה תלויה בשיטה הכלכלית והיה צריך לחלק את העושר באופן מתוכנן , לדוגמה , נניח שבני אדם נחתו על המאדים ומצאו שם כמות של עושר מוכנה ,אין ספק שהדרך הצודקת היחידה היא חלוקה שווה (ואם העושר נוצר גם כתוצאה ממאמץ, אלא שאין דינמיקה שמעבירה את העושר מיד ליד ללא החלטה מודעת, יש לתגמל בני אדם באופן פרופורציונלי למאמציהם). זה עדיין היה משאיר פתוח את השאלה הקשה כיצד להעריך צרכים מסוגים שונים , אלו בהחלט דילמות מאד קשות (האם להכניס לסל הבריאות תרופה שתעזור לחולים במחלה X או במחלה Y) , אבל כדבריו של ישעיהו ברלין , אפשר לקבוע מה לא טוב , גם אם אין תשובה חד משמעית למה כן טוב. להעדיף אדם זה או אחר על חשבו חבירו "סתם כך", אינו צודק.
6. מכיוון שכמות העושר כן תלויה בשיטה הכלכלית , אי אפשר לחלק את העושר בצורה שווה . הנקודה כאן היא ששויון איננו מטרה בפני עצמו , אלא סיפוק מה שיותר צרכים בסיסיים. עקרון השוויון אומר רק שאין להעדיף את צרכיו של X על פני צרכיו של Y.
7. אם בכל זאת אנו יכולים לבחור בין חלוקות שונות , תוך ידיעה מושלמת של כל האפקטים המאקרו כלכליים , עלינו לבחור את אותה שיטה שבה המכנה המשותף הנמוך ביותר מבחינת סיפוק צרכים בסיסיים, הוא הגבוה ביותר. דבר זה נובע מהעקרון שאין להעדיף את X על פני Y בהחלטה מודעת. אתה תמיד צריך לחשוב על המכנה המשותף הנמוך ביותר , כי אם אינך עושה כן אתה למעשה מזניח את צרכיו היותר דחופים של X לטובת צרכיו הפחות דחופים של Y.
8. כמו שנדב העיר, העניין הזה סבוך יותר , לדוגמה, ניתן לחשוב על מצבים שבהם הזנחת צרכיו היותר דחופים של אדם אחד היא לטובת צרכים פחות דחופים , אבל של הרבה יותר אנשים . אבל אני עדיין חושב שמה שכתבתי הוא טוב בתור "קירוב ראשון" .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2006 00:49 |
|
| |
מייציץ,
ראשית לא טענתי שיש כאן שאלה שלא נענתה. לדעתי יש הערה של מרובקה שלא הושם אליה די לב, ועל כך חידדתי.
שנית, הקריטריון שאתה מציע של מכנה משותף גבוה ביותר של המינימום, מוביל לקומוניזם של פונקציית דלתא. הרי אם הכל מחולק בשווה, אין ספ שהעשירון הנמוך מרוויח הכי גבוה שאפשר, פר הגדרה.
כמובן תוכל לחלק בין צרכים בסיסיים לשאינם כאלו, אבל אז לא התקדמנו עם ההגדרה שלך במאומה. השאלה היא מהם אותם צרכים בסיסיים, והאם הם יחסיים או מוחלטים. ומה נקרא סיפוק של צרכים אלו בצורה טובה או גרועה.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2006 01:28 |
|
| |
אני לא מבין מה העניין פה להתעקש על זה שזה "קומוניזם של פונקצית דלתא", כלום חסרים לנו מונחים?
לפי מה שהבנתי, מרובקה שואל על מצב שבו מחלקים את העושר באופן ידני , אני רוצה שמישהו יסביר לי כיצד ולמה הוא היה מחלק אחרת, במציאות כזאת. האם היית מחליט לתת לביל גייטס 40 מליארד דולר במקום לתת תרופות לחולים שזקוקים להם נואשות?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2006 10:11 |
|
| |
אוסיף כאן עוד כמה הערות על הבוקר.
1. האם הדעה שמה שצריך להצדיק היא הסטייה מהשוויון , היא דעה קומוניסטית? ובכן , אני חושב שככל שמדובר בקומוניזם ההיסטורי , זה לא נכון . קומוניזם, מארכסיזם ,זו תיאוריה שלמה על החברה , היחסים בין מעמדות וכו' . אבל הרעיון שנקודת המוצא בדיון על צדק , הוא שוויון , הוא משהו הרבה יותר אוניברסלי. למעשה יהיה מאד קשה לדעתי לגונן על עמדה אחרת (כנקודת מוצא ולא כעמדה סופית שלוקחת בחשבון את כל המורכבות של החברה האנושית), אלא אם כן אתה מכניס רעיונות קאלויניסטיים או ניטשיאניים . אדם יכול להביע דעה שהצודק הוא שאנשים יוכלו להתחרות על נתח גדול יותר (כבמשנה פאה פ"ד א) , שהסיכוי לקבל נתח גדול יותר יש לה ערך גדול יותר מאשר הידיעה מראש כמה אדם מקבל , יתכן שיש בכך אמת עד גבול מסויים , אבל גם אז נקודת המוצא היא שוויון , שוויון הזדמנויות . באותה דרך לומר שאדם צריך לקבל גמול על המאמץ שלו , נחשב להצדקה לאי שוויון , אם ורק אם כל אחד יכול לזכות לאותו נתח עם אותו מאמץ. גם רעיונות כמו העדפת קרובים , עניי עירך קודמים וכו', מבוססים על הרעיון שהעולם מאורגן במשפחות ובקהילות ולכן ההתחרות השוויונית (באין מערכת שמחלקת ללא התחרות כזאת) היא זו שבה יחידות משפחתיות ,או קהילתיות , דואגות לעצמן באופן מאורגן ולא זו שבה כל יחיד לעצמו , בעולם שמאורגן כך יתכן שזו תהיה הפליה גדולה לרעה שלא לדאוג לקרוביך. אני חושב שברור לחלוטין , שאם ננתח את הדיון הרגיל על מה שנתפס כאי צדק בחיי המעשה, נמצא שכאשר אנו רואים הפליה בוטה , איננו זקוקים לטיעונים נוספים לגבי אי הצדק שבדבר, חוץ מאשר זה שמדובר בהפליה . לדוגמה, אף דובר חרדי לא יעז לטעון שהפטור משירות הניתן לחרדים , הוא פשוט בגלל שיש שני סוגי בני אדם , בני אדם שצריכים לשרת ובני אדם שלא צריכים. האמת היא שהדבר נראה כל כך טריוויאלי שאני חושש שיאמרו לי שמה שאני אומר מרוקן מכל תוכן ממשי . ועם זאת אני רואה שהעיקרון הזה הוא לא מוסכם כאן ומכונה בשם רעיון קומוניסטי (וממילא חסר רלוונטיות) .
2. גם אם מקבלים את רעיון השוויון כנקודת מוצא , מתברר שתמיד עלולים להיות הכרעות שבהם אנשים מסויימים יוצאים נפסדים מכל הצדדים. יצחק יונתן פעם טען בדיון כמו זה , שכאשר כולאים משוגע במוסד סגור , עושים לו עוול נורא שבשום אופן אינו לטובתו , אלא לטובת אנשים אחרים. למה אנו מעדיפים את טובת אחרים על טובתו? באותה דרך , גם כאשר מחלקים משאבים מוגבלים באופן שוויוני יש צורך בהכרעות נוספות , ברור לחלוטין שכאשר אנו מקצים משאבים לטובת חינוך , אנו גם נוטלים משאבים שהיו יכולים לעזור לחולים מסויימים לחיות. כמו כן , אף אחד לא יסכים לנטילת רווחה גדולה מדי מהכלל , כדי להרים במעט את רמתם של החלשים ביותר ממש. כל אחד מסכים שטיפול רפואי זה משהו דחוף יותר מהשכלה , אבל אף אחד לא יסכים להקצות את כל המשאבים לרפואה היקרה ביותר למחלות הנדירות ביותר על חשבון הצורך הכללי יותר בהשכלה.
אני חושב שהתשובה לשאלה הזאת טמונה ברעיון ששמעתי פעם בשם הפילוסוף ראולס. ראולס טוען שכדי להחליט מהו הסדר החברתי הצודק , איננו יכולים לשאול לדעתם של אנשים שיודעים היכן הם נמצאים בחברה , מאחר וכל אחד בוחן את המציאות לאור המצב שלו. העשיר רוצה לשלם כמה שפחות מסים , העני רוצה שהעשיר ישלם כמה שיותר ,החולה רוצה שיכניסו יותר תרופות לסל הבריאות והסטודנט מעדיף שהכסף ילך להורדת שכר הלימוד. כדי לענות על השאלה מהו הסדר החברתי הצודק עלינו לדמיין מצב שבו לפני שאנו נולדים ולפני שאנו יודעים מה יהיה המעמד שלנו בחברה , אנו צריכים להחליט באיזה חברה אנו רוצים להיוולד.
עדיין קשה להשתמש בקריטריון הזה כדי להכריע בשאלות מעשיות , כי ברור, וכבר עמדו על כך חוקרי הרציונליות, שהיחס לאי וודאות הוא מאד אינדיבידואלי , ישנם אנשים שמעדיפים סיכוי של אחד לאלף לזכות במליון דולר על פני אלף דולר ביד ויש אחרים שלא (וכהנמן וטברסקי גילו עוד שלאנשים אין יחס חד משמעי לשאלות האלה ותשובתם תלויה בדרך שבה השאלה מוצגת בפניהם) . מה שראולס אומר בעצם הוא שעלינו להסתכל על השאלה מהו הסדר החברתי הצודק , כעל שאלה של הכרעה בתנאי אי וודאות , איזה חברה היית מעדיף כאשר אתה יודע מה הם הסיכונים ומה הם הסיכויים שיש לכל אחד שנולד לתוך החברה, ללא אינפורמציה נוספת על מעמדו בחברה. אז לפי האמור , קשה לומר שיש תשובה אחידה לשאלה הזאת (אמנם יתכן ואף סביר שגם היחס לאי וודאות הוא משהו שנגזר איכשהו מההתנסות הממשית בחיים, אבל בכל מקרה לא נראה שיש דרך אחת אובייקטיבית) . אבל עדיין מסתבר שיש כל מיני דברים איכותיים שניתן לומר בכגון דא. אנו עדיין מרשים לעצמנו לשפוט את החכמה שבהחלטה זו או אחרת שיש בה סיכויים וסיכונים גם אם אינה סותרת את האקסיומת של פון נוימן.
בחזרה לענייננו , זה בהחלט סביר לומר שאם לפני שאנו נולדים אנחנו יכולים להחליט בין חברה שבה יש לנו סיכוי למות ממחלה נדירה הפוגעת במשך החיים באחד ממאה אלף אבל יש לנו סיכוי פי עשרת אלפים ליהנות מהטבה ניכרת בשכר לימוד , לבין חברה שבה אין לנו אותה הטבה , אבל נוכל להיות בטוחים בעוד כמה שנות חיים במקרה שנחלה במחלה הזאת,שנחליט לטובת ההטבה ולא לטובת הביטחון הזה. אותו דבר לגבי המשוגע , אם אנו נדרשים להחליט בין האפשרות להסתובב חופשי גם אם נותקף שיגעון בהינתן הסיכוי להתקף כזה , לבין האפשרות בעלת הסיכויים הרבים יותר שנעמוד בצד ה"נורמלי" הסובל מהחופש הזה , יתכן שנוותר על ביטחון בחופש.
בדרך מסוימת זה גם יכול לשמש כהצדקה לקפיטליזם , כי יתכן שנעדיף אפשרות לקבל נתח גדול יותר על פני ביטחון בנתח קטן יותר. אבל ברור שזה יכול להיות נכון רק עד גבול מסוים. (ראולס עצמו משוכנע ש"כל אחד" יעדיף ביטחון סוציאלי גדול יותר).
אני יודע שאני נכנס כעת לשדה המוקשים הסובייקטיבי של "ההגיון הבריא והפשוט" . כמו גם לעובדה שניתן להעלות הסתייגויות פילוסופיות שונות מעצם הרעיון. אבל נקודה העיקרית שלי כאן , הוא שהעובדה שקיימים ערכים אינקומנסורבליים שלכאורה אין דרך להעריכם זה כנגד זה (ובשביל כל אדם , טובת עצמו הוא ערך מוחלט) , איננה סוף פסוק. עדיין יש באופן תיאורטי דרך להשוות בין הטובה הכללית לטובת הפרט וכו' . זה לא מספק לנו כלי להכרעה בשאלות מעשיות , אנו עדיין עומדים מול דילמות ערכיות , אבל בצורה גסה ומקורבת , אנו עדיין יכולים לעתים לקבוע שמשהו אינו סביר.
תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 30/01/2006 10:16:20
|
|
|
|
|
|
