talmid: מיסים - חלוקה צודקת

השכן, אני מסכימה, כמובן, שאין קשר בין מוסר לבין שיטה כלכלית או חברתית, ושטבע לב האדם רע מנעוריו. בכוונה נמנעתי מלהכנס לשיטה הרצויה, האם קומוניסטית (זו היתה השיטה ברוסיה), סוציאליסטית כזו או אחרת, או שיטה קפיטליסטית. זה נושא לדיון ארוך, ואיני משוכנעת שפורום זה הוא המקום ההולם לו. גם עיתותי אינם בידי להרצאה מפורטת. אבל אם כבר נגענו, הרי שאני מאמינה בזכויותיהם של החלשים בחברה כעניין פוליטי, וכזכות קנויה, ולא כעניין שבנדיבות לבם של החזקים (זה מושך לכיוון הסוציאליסטי, אבל לא זה העניין כאן).

"הכביש אינו נסלל בכסף ציבורי - כי אין דבר כזה. בשדות ארצנו לא צומח כסף, וההכנסה העיקרית וכמעט יחידה של הממשלה היא ממסים. את המסים, כידוע, משלמים העשירים. פעם היה כתוב על המעטפות של מס הכנסה המשפט :"המעגל תמיד שלם, המס חוזר למשלם". ובכן, זה אינו מדויק. במס שמשלם העשיר - אותו כסף שקרוי בפיך כסף ציבורי - במס הזה סוללים כביש גם לעשיר וגם לעני. עשר המשאיות של העשיר מיצרות עבודה, ומהעבודה נהנה העני - יש לו פרנסה. לומר שהעשיר נהנה מהשכלתו של העני הוא משפט שוה-ערך לאמירה, שהעני, שעובד אצל העשיר, נהנה מהשכלתו של העשיר. בל נשכח, שהעשיר שילם עליה מכיסו".

אם כן, הטענה המרכזית היא שאת המס משלמים העשירים, ולא העניים.  האמנם?  טרחתי ובדקתי את הצעת האוצר לתקציב המדינה לשנה הקרובה, ומצאתי כך: המדינה מתכוונת להוציא 231.8 מיליארד ₪.  מתוך סכום זה, ימומנו 14.6 מיליארד מגרעון (הלוואות).  מימונו של היתר – 217.2 מיליארד ₪ - מגיע מהכנסות של 169.2 מיליארד ממסים, 36.4 מיליארד מ-"הכנסות אחרות", ו-11.6 מיליארד מסיוע חוץ.  מתוך 169.2 מיליארד הכנסות ממסים, ההכנסות ממסים ישירים הן 88.6 מיליארד, ואילו ממסים עקיפים – 80.6 מיליארד.  מסים ישירים הם המסים שהעשירים משלמים אותם באופן מובהק, והם כוללים מסי הכנסה (ובכלל זה מס חברות), מסי נדל"ן ומסי הון, כאשר המרכזי בין אלה הוא מס ההכנסה לשכירים (ממנו מגיעים כשלושים ושמונה אחוזים מההכנסות ממסים ישירים).  סכומים אלה אינם כוללים, למיטב הבנתי, את מס הבריאות ואת הביטוח הלאומי, שהסכום שהם גובים יחד שקול לשלושה רבעים, בערך, ממס ההכנסה הכולל על שכירים (או לשלושים אחוז בערך מכל שאר המסים הישירים.  יתכן שהם מתחבאים תחת הסעיף "הכנסות אחרות".

מה, אם כן, אנו למדים מכאן? מה שניתן לקרוא "מסי העשירים" הוא בסך הכל 88.6/231.8, או 38.2% מכלל התקציב (40.8% מהתקציב ללא גרעון).  מתוך זה, הנתח העיקרי (33.6 מיליארד) משולם על ידי השכירים.  כידוע, מס הכנסה מתחילים לשלם בישראל בערך משכר של כאלפיים ₪ בחודש ומעלה; יוצא מכאן שגם המשתכר שכר מינימום (כ-3450 ₪ לפי העדכון האחרון) משלם מס – אמנם בשעור נמוך – על כ-1450 ₪, כך שגם מס זה אינו רק "מס של עשירים".  המסים שהם באמת יחודיים לעשירים, או לפחות למבוססים – מסי נדל"ן והון – מכניסים למדינה בסה"כ כשבעה מיליארד ₪ בשנה.

ומה לגבי שאר המסים?  מס בריאות וביטוח לאומי משולמים על ידי כלל האוכלוסיה בשעור קבוע (למעשה, העשירים שהכנסתם מעל פי ארבעה מהשכר הממוצע משלמים שעור נמוך יותר).  מע"מ (שהוא המס העקיף המרכזי) משולם בשעור קבוע, וכבר הראה כאן מואדיב שהעובדה ששעורו קבוע הופכת אותו, בעצם, למס כבד יותר על העניים כחלק מהכנסתם.  מסי קניה למיניהם משולמים בשעור קבוע.  אגרות שונות משולמות במחיר קבוע, מה שהופך אותן לכבדות הרבה יותר לעניים (מאתיים שקל להנפקת תעודת זהות, נניח, הם יקרים לעני וזולים לעשיר).  אם נסכם את כל אלה, המס שמשלמים עניים יחסית להכנסתם יהיה הרבה יותר קרוב לזה שמשלמים עשירים.

ומה לגבי הכנסות נוספות של הממשלה?  הכנסות אלה שייכות לעניים ולעשירים ללא הבדל.  אם ממשלת ארה"ב נותנת סיוע של שלושה מיליארד דולר, כל אזרח מקבל כארבע מאות וחמישים דולר; הכנסות מדיבידנדים של חברות ממשלתיות, מהפרטה, משילומים, תרומות, בונדס, נכסי האפוטרופוס הכללי וכו' – כל אלה מתחלקים באופן שוה בין האזרחים.

בסיכום כל האמור לעיל, דומני שדעת לנבון נקל שהתשלום העודף של העשירים, יחסית להכנסתם, הוא קטן למדי (אם בכלל); אינני יודע אם נעשתה עבודה יסודית שניסתה לאמוד זאת, אולם נראה לי שלכך מצביעים הנתונים.

אגב, בהתבוננות במגמות ארוכות-טווח במערכת המס, המגמה המובהקת ביותר היא זו: בשנת 1986 (שנה לאחר תחילת השינוי המבני המקיף בכלכלת ישראל, עם תכנית הייצוב של 1985) שילמו השכירים 23% מכלל המסים, חברות ועצמאים שילמו 31% ומסים עקיפים היו 46%; בשנת 2004 היו מסיהם של השכירים 30% מכלל המס, מסים עקיפים היו 50%, ואילו מסי החברות והעצמאים ירדו ל-20% בלבד.  זוהי תוצאתם של הורדת מסי החברות משעור של 52-61% ל-35% (עד 2007 יירד ל-30%), הורדת מס המעסיקים וביטול תשלומי המעסיקים לביטוח לאומי (התשלומים עדיין קיימים, על פי חוק; משרד האוצר מתנדב מדי שנה לקחת אותם על עצמו).  אם כן, הורדת נטל המס היתה כולה לטובת המעסיקים; העובדים לא שותפו בחגיגה (ואני מדבר על עובדים משלמי מסים, לא על העניים הבטלנים שרואה נדב בחזונו).  עוד יש לציין שמי שיבדוק את השעור הממוצע של עליית התוצר לנפש בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה, תחת משטר סוציאליסטי-למחצה ומסוי מעסיקים גבוה, לעומת שעור הצמיחה בעשרים שנות הליברליזציה, יגלה תוצאה מעניינת (וראו מאמריהם של ביכלר וניצן בנושא זה).

עד כאן לגבי המס "אותו משלמים העשירים כדי לממן את הכביש לעניים".  וכעת ליתר ההערות: המשאיות של העשיר אינן מייצרות עבודה לפועליו; היחיד שמייצר עבודה הוא – כמה מוזר – העובד.  בעל המפעל (להבדיל ממנהל המפעל, שהוא עובד ככל העובדים) אינו מייצר פרור אחד של עבודה.  שרי אריסון אינה תורמת לבנק הפועלים פרומיל אחד ממה שתורם לו אחרון הטלרים, אחרון המאבטחים בכניסה לסניף ואחרונת המנקות.  היא רק הבעלים.  העובדים מאפשרים לה להתרווח על סיפון היאכטה הנאה שלה וליהנות מתזרים נאה של מזומנים.  כל אותם אנשי עסקים מופלאים שאנו שומעים עליהם חדשות לבקרים בעתון כשהם קונים ומוכרים, ממזגים ומפצלים, משתלטים ומתמנפים, פושטים עור ופושטים רגל – אני שומע עליהם מבצעים פעולות פיננסיות, אבל כמעט לעולם איני שומע עליהם משקיעים בהקמת מפעל חדש שיתן פרנסה אפילו לאדם אחד נוסף (למעשה, בדרך כלל ההשתלטויות שלהם מלוות בפיטורים).  אתה מאיים בכך ששרי אריסון תיקח את כספה ותלך?  בבקשה.  כדי לעשות את זה היא תצטרך למכור את הבנק למישהו אחר – ומה זה אכפת לי?  את הכסף היא עושה מאנשים החיים כאן, וכל עוד הם מוכנים לפרנס את הבנק (ואת השגיאות היקרות של מנהליו חסרי האחריות) הוא ימשיך להתקיים כאן.  כך הדבר לגבי רוב העסקים במשק.  העסקים היחידים שניתן להעביר לחו"ל בקלות הם אלה המעסיקים כוח עבודה לא מיומן בשכר נמוך.  לא נשארו רבים כאלה, וגם איתם אפשר להתמודד (וגם לא הפסד גדול, בטווח הארוך, אם הם ילכו).  האיומים של אותם "אנשי עסקים" בנוסח "תחזיקו אותי" לא עושים עלי שום רושם.   רובם לא היו מסוגלים להגיע במדינה אחרת לרבע ממה שהגיעו כאן.  בעלי עסקים כאן צריכים לחשוש מכך שהעובדים הטובים שלהם ינטשו אותם לחו"ל, לא להפך.  שאל חברה כמו אינטל, שבוחרת להקים מפעל כאן ולא במדינה כמו הודו שהשכר בה נמוך עשרת מונים.

אמרת שהעשיר שילם מכיסו על השכלתו?  האמנם?  למיטב ידיעתי, איש במדינת ישראל לא שילם מכיסו על חינוכו היסודי, מעטים שילמו על חינוכם התיכוני, וכל מי שלמד באוניברסיטה מומן ע"י המדינה (גם אם שילם שכר לימוד).

עוד הערה לנדב.  אמרת כך: "אם נניח שכמות השרותים שמקבל אדם מהמדינה פרופורציונלית לכמות הכסף שלו, אז לכל היותר הטיעון ה"מוסרי" שלך צריך לחייב מס אחיד (נאמר, 30 אחוז) על כל האזרחים, ואז העשירים ישלמו יותר והעניים פחות".  אז קודם כל – אני לגמרי לא משוכנע שכמות השרותים היא פרופורציונית; לא צריך שום סיוע כדי ליצור עוני, אבל נראה לי שככל שהעושר גדל התלות שלו בשרותי המדינה גדלה – לא לינארית אלא יותר מכך.  אבל בכל אופן, נענה לך בטיעון מתחום היעילות הכלכלית האהובה עליך.  הבה נניח משק שבו יש מאה אלף עניים, שהכנסתם החודשית היא אלפיים שקל; מאתיים אלף עובדים פשוטים, שהכנסתם חמשת אלפים שקל; עוד מאתיים אלף עובדים מיומנים, שהכנסתם עשרת אלפים שקל; וחמישים אלף מנהלים, שהכנסתם עשרים וחמישה אלף שקל.  כעת, נניח מס של אפס על העניים, עשרים אחוז על הפשוטים, שלושים אחוז על המיומנים, וארבעים אחוז על העשירים.  נקבל תשלום כולל של מאתיים מיליון מהפשוטים, שש מאות מיליון מהמיומנים, ועוד חמש מאות מיליון מהעשירים – סה"כ מיליארד ושלוש מאות מיליון.  לחילופין, ניתן להמיר מס כזה במס אחיד בשעור 29%.  מה נקבל?  העניים ישלמו 580, הפשוטים – 1450, המיומנים – 2900, והעשירים – 7250.  אולם נשאלת השאלה מה יקרה לצריכה במשק כזה.  קודם לכן, ניתן להניח שהעניים הוציאו את כל כספם, הפשוטים הוציאו כמעט את כולו (אולי חסכו מאתיים שקל כל חודש), המיומנים הוציאו את הרוב וחסכו, נגיד, 1500 שקל בחודש, והעשירים הוציאו עשרת אלפים מן ה-12,500 שלהם וחסכו אלפיים וחמש מאות ₪ בחודש.  כעת, ברור שבחלוקה החדשה ישאר לעניים ולפשטוים הרבה פחות להוציא, ומיומנים לא יהיה כמעט שינוי, ולעשירים יהיה הרבה יותר; אולם, תוספת הכסף של העשירים תנוצל רק במיעוטה להוצאה, ורובה לחיסכון, השקעות בחו"ל או יבוא מוצרי מותרות.  בקיצור: הצריכה במשק תרד, ומכאן – צמצום בפעילות העסקית, יש פחות לכולם וכן הלאה.  לכן, מס פרוגרסיבי הוא מועיל מבחינת הצריכה – והצמיחה, והוא מבטיח שבסופו של דבר גם לעשירים המסכנים יהיה יותר.

וכעת להערה כללית לגבי השיטה הקפיטליסטית (זה כבר נהיה ממש ממש ארוך, אז נסיים בזה אף שיש עוד מה לומר).  מצדדי השיטה הזו נוטים להציגה כפתרון המושלם והיחיד לכל מקום וזמן, תנאי ומצב.  הם מתעלמים מהעובדה שלקפיטליזם, כמו לדמוקרטיה ולכל שיטה חברתית אחרת, יש תנאי פתיחה והנחות יסוד מסוימות, וכשאלה אינן מתקיימות הקפיטליזם אינו מתפקד נכון והופך לבלתי יעיל.  כך, למשל, בחברה שהשחיתות מקובלת בה הקפיטליזם לא יתפקד (ע"ע רוסיה); בחברה שבה אין הזדהות עם המערכת השלטונית לא יהיה תשלום מס נכון, מה שיגרום לעיוות של המערכת כולה (ראה למשל המצב בחברה החרדית והערבית בארץ), בחברה שבטית הקפיטליזם לא יתפקד וכן הלאה.  באותה מידה, משטרים טוטליטריים הצליחו לא פעם להרים את מדינותיהם משפל להצלחה כלכלית ללא מחויבות לקפיטליזם, משטרים סוציאליסטיים הצליחו להביא ארצות נחשלות לרמה גבוהה יותר, ומשטרים דמוקרטיים שחרגו מעקרונות הקפיטליזם השיגו לא פעם הצלחה כלכלית (ע"ע רוזבלט והניו-דיל).  בקיצור, יתכן שבתנאים רגילים הקפיטליזם הוא השיטה היעילה ביותר להשגת רווחה כלכלית במדינות-לאום הומוגניות בעלות משטר יציב, שלטון חוק והעדר שחיתות, אך אין להסיק מכאן שזהו פתרון הקסם לכל עת ומצב.