מדובר במקרה נדיר של אירוע מוחי קשה, שאירע לאישה הרה בת 42. האישה הגיעה מחוסרת הכרה למרכז הרפואי תל-אביב (איכילוב) ביום ב' בצהריים, בשל אירוע מוחי נרחב כתוצאה מחסימת עורק מרכזי במוח, שהביא לנזק בלתי הפיך בגזע המוח. שלשום בצהריים נקבע שגזע המוח שלה פגוע ושהיא מתה מוות מוחי.
האישה היתה חתומה על כרטיס אדי המאפשר תרומת איברים, והמשפחה ביקשה לכבד את רצונה ולתרום את איבריה להצלת חייהם של אחרים.
בפני הרופאים המטפלים עמדה השאלה הקשה - האם ליילד את העובר במקביל לניתוח להוצאת האיברים מגופה של אמו או לבצע הפסקת היריון.
הרופאים העריכו שסיכוייו של הפג לשרוד קטנים מאד. מדובר בעובר בשבוע ה-25 להיריון (בחודש השישי), במשקל נמוך מאד ושמערכות גופו עדיין אינן בשלות. מחצית מהפגים הנולדים בגיל זה אינם שורדים וגם אם היה חי, סיכוייו לסבול מנכות מוחית קשה עמדו על 80 אחוז.
בנוסף לנתונים הקשים הללו היה ברור לרופאים שבגלל הפגיעה המוחית של אמו והטיפול התרופתי שקיבלה, גם העובר סבל משינויים בלחץ הדם וברמת המלחים בדם.
השאלות ההלכתיות הם כדלהלן.
1. האם רגע המות נחשב מרגע שהמוח כולל הגזע מפסיק לפעול או מהרגע שהלב מפסיק לפעום.
2. בהנחה שרגע המות נחשב רק מתי שהלב מפסיק לפעום, האם יש חיוב להחזיק את החולה בחיים באופן מלאכותי?
3. בהנחה שבכה"ג אין חיוב להחזיק את החולה בחיים, האם בכה"ג מ"מ יש חיוב להאריך את חייה כיון שהאשה בהריון? הצדדים שכן, משום חיי הולד, הצדדים שלא, משום ניוול החי וכעין הא דאיתא באשה הרה שחייבת מיתה.
4. בהנחה שרגע המות נחשב מהרגע שגזע המות מפסיק לפעול, האם האם מ"מ יש חיוב להאריך את חייה כיון שהאשה בהריון? הצדדים שכן, משום חיי הולד, הצדדים שלא, משום ניוול המת.
5. האם דין שני הסעיפים הנ"ל משתנה, אם הרופאים סבורים שהעובר אינו בריא? כמה חולה צריך העובר להיות בכדי שההלכה בשני הסעיפים הנ"ל תשתנה?
6. במקרה שהאשה נחשבת כמתה, וגם תרמה את האברים והיא גם בהריון, מה קודם, החזקת עובר בחיים או תרומת האברים בכדי להציל חולה שיש בו סכנה?
7. שאלה אחרת לגמרי. שאלה זו היא שאלה מוסרית ממדרגה ראשונה. האם הרופאים שפנו לבתי משפט בשאלה זו סבורים שהשופטים מוכשרים לתת חות דעת מוסרית ערכית או שפשוט דאגו שלא יעברו על החוק ועל כן העבירו את השאלה לשופטים? ומה עם בני המשפחה, למה הם סמכו בשאלה כגון זו על השופטים?
נשלח ב-19/1/2006 08:00
השאלה קשה ואני לאו בר הכי.
כהערה לסעיף 7, בג"ץ בראשות אהרן ברק החשיר לתודעה שהכל שפיט ובפרט הם קובעים ערכים - בהקבלה לדעת תורה.
נשלח ב-19/1/2006 08:30
צ'אוט,
מבחינה הלכתית, האם אין עובר ירך אימו? כפי שציינת, במקרה של אשה הרה שיש לה דין מוות, אין מחכים ללידה (אלא במקרה שזו כבר החלה).
נשלח ב-19/1/2006 15:28
1 מה עוד לא נכתב על זה ואיך אפשר להכריע בזה ודאי לא על ידי מקורות מזמן שעוד לא חילקו בהגדרות אלו.
2 לכאורה אין חיוב כזה,
3 4 יש תחילה לברר האם יש כזה מצב שעל ידי הארכת חיי האם יחיה העובר, (לא כ"כ מסתבר)
ניוול החי אינו איסור אלא סיבלו והאם הוא חייב לסבול כדי שמישהו יחיה, לכאורה אם הוא היה ודאי רוצה אין מניעה.
אם אפשר על ידי ניוול המת להציל נפש מה יעמוד מול הצלת נפש ועובר דינו כנפש אם אינו רודף.
באשה היוצאת ליהרג יש ריבוי שמלמד שלא לדחות את קיום העונש שזוהי חובה.
5 האם השאלה היא גם על אדם חולה שאם נציל אותו יהיה נכה?
6 לכאורה אם אחד מהם בשב ואל תעשה-ברירת מחדל אין דוחין נפש מפני נפש, וזה נאמר על עובר,
כלומר אם בהוצאת האברים גורמים באופן ישיר להריגת העובר אסור.
אם לפנינו אדם ועובר ויש זמן להציל רק אחד, שבזה הרי יש סדר עדיפויות (הוריות) למה לא נעדיף את האדם השלם
7 הם לא רק דאגו שלא לעבור על החוק, הם גם רצו לישון בלילה ללא יסורי מצפון.
נשלח ב-19/1/2006 16:57
ימי,
אם הבנתי נכון את דבריך, דומני שיש בהם כמה אי דיוקים -
"מה יעמוד מול הצלת נפש ועובר דינו כנפש אם אינו רודף." -
בדיוק הפוך. במקרה בו העובר בדרכו להיוולד, ומשום כך נגרמת סכנת חיים לאם, רק אז הוא נידון כנפש, ורק אז אפשר להחיל עליו דין רודף. כל המשמעות של החלת דין רודף, היא במקרה בו יש לכאורה "לבחור" בין קיום של שתי נפשות (זו של הרודף וזו של הנרדף). אם אחד מן השנים אינו נפש, אין כאן בעיה ואין צורך בדין רודף. בנוסף, עובר בהיותו ברחם, לפני רגע הלידה (ואולי רק בשלבים מסויימים בלידה, נניח החל ב"יצא ראשו") אינו נחשב כנפש כלל.
"באשה היוצאת ליהרג יש ריבוי שמלמד שלא לדחות את קיום העונש שזוהי חובה." -
לענ"ד, העניין תלוי בגמרא, לא רק בעניין חובת העונש (לכאורה, גם אם הוא חובה חמורה ביותר, ניתן לדחותו בזמן מה ולהמתין ללידה), אלא בכך שעובר ירך אימו.
"אין דוחין נפש מפני נפש, וזה נאמר על עובר" -
אני לא בטוחה בכלל שזה נאמר על עובר. לענ"ד זה נאמר על תינוק שיצא ראשו.
נשלח ב-19/1/2006 19:19
לא היה סיפק בידי לעבור על הדברים ועל השאלה המעניינת. על כן אעיר כעת רק הערה על הויכוח האחרון של אמשלום:
הגמרא אומרת שעובר שמסכן את חיי האדם ממיתים אותו. ואילו כשהוציא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש (צודקת אמשלום שכלל זה נאמר רק כשהוציא ראשו).
הגמרא העלתה הו"א שמה שהורגים את העובר הוא מני דין רודף, אך בפשט מסקנת הגמרא זה נדחה. הורגים אותו כי הוא אינו 'נפש' במובן המלא.
אולם הרמב"ם, כדרכו, פוסק נגד הפשט שנראה מהגמרא. הוא סובר שהריגת העובר, גם לפני שהוציא ראשו, כרוכה בהפעלת דין רודף. כך הבינו חלק מהמפרשים ונותרו בקושיא עליו מהגמ' (וגם מיניה וביה על שני פסקיו, שרק משהוציא ראשו הוא נקרא נפש, אז למה צריך להגיע לדין רודף).
אבל כוונת הרמב"ם היא אחרת, וביארתי אותה אל נכון באשכול על תאומי סיאם. לשונו היא שהורגים את העובר מפני שהוא 'כרודף', ולא 'רודף'. וכוונת הרמב"ם היא שהאפשרות להרוג אותו כדי להציל את האם מבוססת על הצירוף של העובדה שהוא אינו נפש מלאה, יחד עם דין 'כרודף' (=רודף בלי כוונה, שהוא קל מרודף רגיל). רק הצירוף מאפשר המתה. הסברתי שם מדוע זה הפשט הכי נכון בגמרא, בניגוד למה שרגילים לקרוא בה בעקבות שאר המפרשים (פעמים רבות זוהי הבעיה כשרואים שהרמב"ם נגד הגמרא. אנו קוראים את הגמרא ואטומטית עם רש"י ותוס', וחושבים שזוהי הגמרא. אבל הרמב"ם קורא אותה אחרת. זכורני שרבנו המיימוני העיר פעם את ההערה הזו) ולכן גם הרמב"ם בחר בו.
אם כן, לפי הרמב"ם אכן יש בחינה של 'אין דוחין נפש מפני נפש' גם לגבי עובר. לשיטתו גם נדרש כאן דין 'כרודף' (אם כי לא רודף ממש, ומספיקה רדיפה בלי כוונה, מה שלא נכון לגבי מצב בו הוא כבר הוציא ראשו, שם צריך רדיפה ממש כדי להרגו).
כעת ניתן להמשיך בדיון המעניין, ובעז"ה אצטרף לכשירווח.
מיכי
עוד הערה לימי בקשר לניוול החי.
לענ"ד זהו איסור ממש, ולא כמו שכתבת שאין איסור. הרי אפילו לגבי מת קי"ל 'ואהבת לרעך כמוך' - ברור לו מיתה יפה. כלומר אי ניוול המת הוא חובה מצד 'ואהבת לרעך כמוך', אם כן קו"ח בן בנו של קו"ח לגבי החי. ופשוט.
תוקן על ידי - mdabraham - 19/01/2006 19:21:02
נשלח ב-19/1/2006 19:38
אמר רב יהודה אמר שמואל: האשה היוצאה ליהרג, מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הוולד תחילה, כדי שלא תבא לידי ניוול .
(ערכין דף ז ע"א)
אנו רואים מכאן שחז"ל התירו להרוג את הוולד מחמת סיבה די שולית לכאורה, ולא זו בלבד שאין ממתינים עד שתלד כנאמר במשנה שם , אלא אף הורגים את העובר בידים.
נשלח ב-19/1/2006 19:43
ובכ"ז אינני מצליח להתאפק לגבי נושא הדיון עצמו.
אתעלם לצורך הדיון מהשאלה בה עסקו רבים האם מוות מוחי נחשב מוות. נניח לצורך הדיון כי הוא נחשב מוות, שאל"כ אסור לקחת איברים כלל, בלי קשר לדילמה הנוכחית.
אם כן, יש בפנינו שתי אפשרויות: 1. לקחת איברים מהאם על מנת להציל את החולים האחרים, ובכך להמית את העובר. 2. לא לקחת איברים מהאם, ולנסות להציל בכך את העובר.
עלינו לזכור שמותר להרוג עובר כדי להציל את חיי האם. לשיטת רוב הראשונים זה מותר לא בגלל שהעובר עצמו מסכן אותה, אלא בגלל שהוא אינו ממש 'נפש'. אם כן, מאי שנא מהמקרה שלנו. גם אצלנו ניתן לא להציל את העובר (ואפילו לא להרוג אותו בידיים), בכדי להציל נפשות מלאות של אנשים חיים.
אמנם לפי שיטת הרמב"ם שהזכרתי לעיל, כדי להרוג את העובר, על אף שהוא אינו 'נפש' מלאה, נדרש דין של 'כרודף'. במקרה דידן זה אינו המצב, שהרי לגבי החולים האחרים הוא אינו רודף כלל. לגביהם יש כאן שאלה שונה: מציל עצמו בנפש חברו, וזה אסור באיסור חמור, שכן יש דין ייהרג ואל יעבור על רציחה (=כשמאיימים עליי כדי שאהרוג את חברי, אסור לי להרוג אותו ובכך להינצל בעצמי).
אולם לענ" גם לשיטת הרמב"ם יש לדון טובא, וזה יהיה תלוי במחלוקת מפרשיו. שכן כבר דנו הפוסקים (ועסקנו בזה באשכול על הסיאמיים), האם הסברא של 'מי יימר דדמא דידך סומק טפי', שבגללה אסור להציל את עצמי בנפש חברי, נאמרה גם כאשר יש קריטריונים שלפיהם אכן דמי סומק טפי. במקרה שלנו, אמנם הרמב"ם סובר כי נפש של עובר אינה פחות סומקא מנפש של גדול (שהרי הוא אוסר להרוג עובר ללא דין 'כרודף', כלומר אם העובר אינו מסכן בעצמו את חיי הגדול, שרק אז מותר להרגו לפי הרמב"ם). אולם הרי הסיכוי של העובר לחיות הוא קטן מאד, ובכה"ג יש לדון שדמו סומק פחות. אפילו לגבי גדולים יש פוסקים שדנו האם ניתן לומר שדמו של מי שאין לו סיכוי גדול לחיות סומק פחות לעניין זה, וקו"ח לעובר.
ובודאי שאם השאלה נוגעת לרופא, שהוא אישיות שלישית, יש לחלק. דבשלמא אם המאויים עצמו רוצה להרוג את זולתו כדי להינצל, עליו לעשות מעשה אקטיבי, ולכן אנו טוענים כנגדו 'מי יימר דדמא דידך סומק טפי'. אולם בנדון דידן הרופא צריך לעשות מעשה להציל את העובר או לא להציל אותו אלא להשתמש באיברים כדי להציל את החולים האחרים. אם כן, זוהי סטואציה סימטרית לגמרי, וכאן יש סברא גדולה לומר שהרופא יעדיף את מי שדמו סומק טפי (=שיש לו סיכוי רב יותר לחיות).
אולי יש מקום לומר שהאם 'שייכת' במובן כלשהו לעובר, ולכן זכותו גוברת, וצריך לנסוות להציל אותו לפני האחרים. כמו שעובר ירך אמו, כך גם האם היא התשתית של העובר. אולם זוהי סברא מחודשת ואיני יודע לה מקור, וקשה להסתמך עליה כדי לא להציל את החולים המחכים.
סוף דבר, נלענ"ד שמותר לרופא להציל את החולים האחרים, ובכך לא להציל את העובר (ייתכן שרצוי לא להרוג אותו בידיים, אלא שדווקא זה עלול לגרום לעובר סבל גדול יותר).
תמצית הנימוק: לפי שיטת רוב הראשונים זה מותר שכן נפשו מותרת להצלת גדולים. ולפי הרמב"ם יש בזה ספק, האם הוא נכלל בגדר העובר הרגיל שאם אין דין 'כרודף' אסור להרגו, או שמא דמו סומק פחות מדם החולים החיים.
זהו חובת ודאי של הצלה, כנגד ספק ספיקא של איסור.
ומעבר לכל זה, הרופא כאיש שלישי (הוא אינו המאויים, כמו במקרה הרגיל של הצלת עצמו בנפש חברו) דינו שונה מדינו של הנרדף, ולכן יש מקום נוסף להתיר.
מיכי
נשלח ב-19/1/2006 20:41
אמשלום
צודקת, מודה ועוזב.
מסוגית הגמרא עולה כדברייך, אלא שאני זכרתי את ההלכה גם מהרמב"ם ובלבלתי, בא מיכי ועשה סדר, ישר כח.
מיכי
הטענה שאדם שלישי שיכול להציל רק אחד יכול להעדיף מי שדמו סומק טפי נכונה אך ורק כשאינו עושה פעולה המקצרת את חיי אותו שדמו סומק בציר.
ואז כמו שציינתי למשנה בהוריות יש אף דם סומק בין שני גדולים.
אך אם הוא עושה פעולה בידיים לא צריך להגיע לסברת מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דאין דוחין נפש מפני נפש.(ולעובר כבר התייחסת)
ואדרבה רק באדם שרוצה להציל את עצמו היה צריך רבא לנמק מאי חזית...
כתבת שעדיף לא לקצר את חיי העובר בידיים והוספת שהעובר יסבול יותר,
אם התכוונת שזו סיבה שכן יתערב הרופא, במה זה שונה מכל המתת חסד?
נשלח ב-19/1/2006 20:55
ימי,
ראשית, אכן כתבתי שרצוי לא לעשות פעולה שמקצרת את חיי העובר (לולא ההסתייגות של הסבל).
אולם גם אם נעשית פעולה כזו, הרי זה כמו דילול עוברים, שם יש רבים המתירים אפילו כשעושה פעולה שמקצרת את חיי העובר למען הצלת עובר אחר. הסיבה היא שמדובר בחיי שעה, שהרי סיכוי סביר הוא שהעובר הזה בין כה וכה עומד למות. קיצור חיי שעה כדי להציל חיי עולם הוא מעשה שהתירו כמה וכמה פוסקים (לדוגמא, שנים הולכים במדבר עם חמת מים אחת שאינה מספיקה לשניהם, והאחד רוצה לתת לחבירו את חלקו. אמנם שם הוא מקצר את חיי שעה של עצמו ולא של אחר, ויש לפלפל).
באשר לסבל של העובר, היתה לי אינטואיציה שזה שונה מהמתת חסד רגילה, ואז אולי ניתן להביא למוות בידיים (אולי בגרמא), ולא רק על ידי מחדל (=אי עשייה). הרי הסבל שלו הוא תוצאה של ההחלטה שלנו לתת את האיברים של האם לחולה החי. אם כן, לפחות 'זכותו' של העובר לדרוש מאיתנו להפחית את סבלו כ'תמורה', או תנאי ל'הסכמתו'. שאם לא כן הוא יכול 'לדרוש' מאיתנו לנסות ולהציל אותו עצמו.
אגב, ככל הזכור לי, יש דעות (הגרש"ז?) שבמקרים של סבל קשה (גם בלא סברתי שבכאן) מותר לעשות המתת חסד, לפחות בגרמא. אינני בטוח בזה, וגם לא זוכר מקור. אני נזכר כעת בדיונים בשאלות האם מותר להתאבד לפני נפילה בשבי, מחשש להתעללויות (כמו לוחמי מצדה, וחיילי יוספוס בגליל). לכאורה זה נוגע לנדוון דידן.
וכל זה טעון בדיקה כמובן, רק הרהרתי בקול רם.
מיכי
נשלח ב-19/1/2006 21:09
מיכי
בדילול עוברים דומני שדנים בסוגיא של 'אם לאו ימותו כולם' שאמנם בגדולים אין היתר למסור אחד אם לא שהוא גורם -באשמתו או שלא באשמתו,שיטות בראשונים- מ"מ בעוברים יש לצרף את זה,
משא"כ עובר זה יכול לחיות מצד עצמו.
אם אינטואיציה איני מתווכח כמובן.
הנידון שהזכרת לקוח מהמעשה של שאול בהר הגילבוע.
נשלח ב-19/1/2006 21:24
מיכי,
תודה רבה לך על ההסבר של הרמב"ם בסוגיה זו. מעולם לא הצלחתי להבינו ממש, ותמיד ראיתי בניסוחו כאן ערפול מכוון, המבטא נסיון להחזיק בחבל בשני קצותיו. פירושך נראה סביר בהחלט ואני מקבלת אותו, אם כי אני חולקת עליך בעניין פשט הגמרא. להבנתי, הוא לא כרמב"ם, גם לא ע"פ פירושך, וההבנה הראויה שם היא שעובר אינו נפש כלל עד שיצא ראשו (וזה מסתדר היטב גם עם תפיסת העולם העולה מן המקרא וכו').
נשלח ב-20/1/2006 00:35
אמשלום,
ככל הזכור לי, באשכול על תאומי סיאם ביארתי היטב מדוע זהו פשט טוב יותר גם בפשט הגמרא, מאשר האלטרנטיבה המקובלת על רוב הראשונים. זה נכון גם מבחינת מהלך הגמרא, וגם בפירוש הביטוי 'מן שמיא קא רדפו לה'. לפני שהגענו לבירור על הוציא ראשו, כשעסקנו בעובר, ההבנה היתה שיש כאן דין רודף. לכן מקשים על מי שהוציא ראשו שאין להרגו מדוע אסור אם הוא רודף. על כך עונים 'מן שמיא קא רדפו לה'. לא נראה שיש חזרה מההבנה לגבי הדין הראשון של עובר, שאם לא כן היה על הגמרא לחזור לשם אחרי מסקנתה זו, ולדון כיצד בכל זאת הורגים אותו אם אין כאן רדיפה. הגמרא לא עושה זאת, שכן גם למסקנה יש כאן דין 'כרודף', ולא די בכך שהעובר אינו 'נפש' באופן מלא כדי להתיר את המתתו. זה מה שיצא לי מהזיכרון, אך יש עוד טיעונים לטובת הפשט של הרמב"ם.
ולו רק תהיה הסברא, לפיה ברור שיש כאן רדיפה, אלא שהיא נעשית באונס. הגיעי בנפשך, מה יקרה אם אדם אחוז אמוק יתחיל לירות על כל מי שמסתובב סביבו. הוא משוגע מאובחן, ולכן דינו כקטן שאינו אחראי למעשיו. האם מותר להרוג אותו כדי להציל את סביבתו? לכאורה גם כאן ניתן לומר 'מן שמיא קא רדפו לנו' ולאסור להרוג אותו (שהרי הוא 'נפש' שלימה).
כמובן שכעת עלינו למצוא חילוק בין מקרה זה לתינוק שהוציא ראשו, ואכ"מ.
מיכי
נשלח ב-20/1/2006 02:34
אמשלום:
אפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו, עדיין הורגין את העובר לפני שאמה יוצאת ליהרג. עוד יש לציין שהסברא נותנת, שאיסור הריגת עוברין קיימת אפילו אם אין האם חיה.
ymy33655:
כבר העירו על דבריך, ואוסיף בדברי רק מה שיש בו מן החידוש.
2. שאלתי אם אנחנו סוברים שאדם שעבר מות מוחי עדיין נחשב כחי בגלל שהלב פועם, האם יש חיוב להאריך חייו, כמו כל בן אדם אחר? אני לא בטוח שאין חיוב כזה. למשל, אדם החולה באלצהיימר, והפסיק לתפקד לחלוטין, האם נשאיר אותו ללא טיפול כדי שימות מאליו?
5. אדם חולה הוא קודם כל אדם, ועל כן הדין שונה מעובר. אבל גם אצל אדם יש לבדוק, אם ניתוח תשאיר אותו משותק לחלוטין האם הוא חייב לעבור ניתוח או שיכול לבחור למות?
6. הכא איירי בשמא ושמא, שאינו דומה לבריא ושמא או אפילו לבריא ובריא.
mdabraham:
האם אתה יכול להסביר בבקשה את המונח, "אינו נפש מלאה". או שהוא נפש, או שהוא אינו נפש. מה יש באמצע?
בענין אם עובר ירך אמו, האם אמרינן גם להיפך, כמדומני שבחידושי רעק"א איתא להיפך, והוא בקושייתו המפורסם, איך אפשר לאב לבוא על אשתו כשהיא בהריון הרי בא על בתו.
יש לדון, האם העובר שייך לאב, וא"כ עדיין האשה משועבדת לאב להוליד ילד זה אפילו שהיא מתה, כי בעל יורש את אשתו. ואם נימא שכן, האם יש לאב זכות למחול שעבודו, או דהוי כעין חיובי האב על הבן, שהאב חייב בזה.
עוד יש לדון, שאה"נ שבשני המקרים צריכים הרופאים לעשות מעשה, אבל לפני שמצילים את האנשים האחרים צריכים להרוג העובר, ואינו בבת אחת, האם בכה"ג אפשר להרוג את העובר קודם.
עוד יש לדון, הרי מעשה החזקת העובר מחיים קטן בהרבה ממעשה של השתלת האברים, וא"כ עדיין יש לצדד ששב ואל תעשה עדיף.
נשלח ב-20/1/2006 07:17
צ'אוט,
לא הבנתי את דבריך, ואת הקשר שלהם לדברי שלי.
איזו סברא בדיוק נותנת שאיסור הריגת עוברים קיים גם לאחר שהאם נפטרה? אותה הסברה שנותנת שקיים איסור הריגת עוברים?
מיכי,
תודה. החכמתני.
נשלח ב-20/1/2006 08:41
שוטנג,
קשה מאד להציע הסבר מפורט יותר למושג 'נפש לא מלאה'. זה משהו בין 'נפש' לבין 'לא נפש'. האם תוכל להסביר לי מהי 'נפש'? כשאבין את זה אוכל לנסות ולמצוא מינון פחות יותר של האיכות הזו ששמה 'נפש'.
האינטואיציה מורה לנו שערכו של אדם חי הוא מלא, וזהו הנקרא 'נפש'. ערכה של טיפה סרוחה שממנה הוא בא הוא 0, שכן זו אינה 'נפש'. ההנחה הפיסיקלית המקובלת היא שאין מעבר פאזה בחיים (פרט למערכות מיוחדות), ולכן המעבר מאחד לשני הוא רציף. מדוע להניח אחרת? כל שלב משלבי המעבר הוא 'נפש לא מלאה'.
אוסיף מה שכבר כתבתי בעבר, שבין המושגים היומיומיים אין כמעט בכלל שהוא בינארי (כלומר שניתן לשפוט אותו בכן/לא).
בפילוסופיה מציגים זאת דרך פרדוכס הערימה:
1. שני אבני חצץ אינפ ערימה.
2. הוספת אבן חצץ אחת לא משנה את הסטטוס של צבר אבנים מ'לא ערימה' ל'ערימה'.
3. מיליון אבני חחצץ הן ערימה.
כנ"ל לגבי מספר השערות של 'קרח', או 'צבע אדום', או 'אחרי הצהרים' (ממתי זה 'אחרי הצהרים'? ב-12 זה לא. ב-16 זה כן. והוספת שנייה אחת לא משנה לעניין זה).
המסקנה היא שהמושג 'ערימה' אינו בינארי. צברי אבנים אינם נחשביים כערימה או לא ערימה בלבד, אלא נכון יותר להתייחס אליהם כאל 'מאד ערימה', 'די ערימה', כמעט בכלל לא ערימה' וכדו'. זוהי לוגיקה רציפה (שמקבלת ערכי אמת בין 0 ל-1, כמו סטטיסטיקה, אבל זו אינה סטטיסטיקה שכן אין כאן שום ספק. יש שהציגו את הפתרון לפרדוכס ממש בלוגיקה 'סטטיסטית', אך אני לא מסכים לגישה זו).
גם המושג 'נפש' אינו בינארי. הרי בעלי חיים יש בהם יותר מאיכות זו מאשר בדוממים. באמבות יש משהו בין בעלי חיים לצמחים. וכן הלאה. כלומר יש כאן לוגיקה רציפה לגבי רמת האיכות של 'נפש' או של 'חיים' בכל סוגי היצורים.
בבני אדם זה נמצא 'מאד' (לא לגמרי), והשלם ביותר הוא: 'אלוקים חיים' שהוא 'חי העולמים', הוא החיים האמיתיים והמלאים, או 'נפש העולם'.
אם כן, בדרגת הביניים בין הטיפה לבין האדם החי יש רמת ביניים של 'נפש'. דיון דוה מתנהל על הוצאת זרע לבטלה, שיש הרואים בכך מעין 'רציחה', וגם שם זהו ביטוי לראיה רציפה (=לא בינארית) של המושג 'חיים'.
