"באבוד רשעים רינה"?

א. נראה שיש סתירה בדבריך. שהרי הקב"ה אינו שש, ומדוע לא, והלוא נעשה דין צדק ברשעים? אלא שהוא אינו שש משום שיצוריו אובדים. אם כן חוזרת השאלה - מדוע על הצדיקים לשמוח במקרים אלו, אם הם הולכים בדרכיו?

ולגבי עניין השאיפות - יש שאיפה אפשרית ויש שאיפה קשה מאוד להשגה. העניין הוא שלפעמים הדרך לשאיפה היא בקו ישר - אפשר יותר ויותר להידמות, וכל המרבה הרי זה משובח - ולפעמים יש נסיגה באמצע (אם בכלל אפשר להגיע לסוף). במקרה דנן, נטילת השם בטרם עת (התיימרות לצער על מות ברואיו של ה' בטרם הגעת לצער אמיתי על היותם פועלים ברשע) היא חסרון ולא יתרון.
ולכן, כל מי שאינו "צדיק האמת" (וכאמור, צ"ע ממשה רבנו, ולא ברור אם בכלל אפשר להגיע למדרגה הזו), עליו לשמוח על אובדן הרשעים.

ב. 'משנאיך' על דרך הפשט הם אויבים, ולא משניאים. כך פירש למשל דעת מקרא, וכך מתאים לפי התקבולת 'ובתקוממיך' (אלה הקמים נגדך). והשווה, אגב, פירושו להמשך הפסוק, 'לאויבים היו לי' - "ואפשר ש'היו' משמעו: הפכו להיות, והוא עבר ממש. והכוונה: תחילה היו הרשעים האלה אויביך, ה', בלבד, כלומר: חולקים על תורתך ומצוותיך, ולא היה להם דבר כנגדי, ומתוך קנאה לך באתי לידי שנאתם, והפכו להיות אויבַי שלי".

ד. ה. איני יודע אם באותו דור היית מגדיר את מות המלך המהולל, שבנה ערים רבות בישראל ודאג לצרכיהם, ואת תבוסת ישראל כ'קידוש השם'.

ו. מה תאמר על תפילותיהם של דוד ושל ירמיהו ל'חיסול חשבון'
עם אויביהם האישיים? האם במקרה שהתקיימו תפילותיהם, היו הללו מתאבלים?

א. כשה' עושה דין צדק ברשעים, הרי שמעשיו מעידים על רצונו, ואין לנו צורך לחקור מעבר לכך. אבל כשהרשע מת בדרך הטבע, מעשי ה' אינם גלויים וברורים, ולכן במקרה זה אין מקום לשמוח.

קשה לי להאמין שאותם רבנים שהרב צוריאל כנראה יוצא נגדם "טרם הגיעו לצער אמיתי על היותו [של הרשע] פועל ברשע". והרי רבים מהם, אם לא כולם, נאבקו בו בתקיפות, וחלק מהם גם הפסידו את ביתם בגללו. אני גם די בטוח שהרבנים מהצד השני כבר הגיעו למדרגה זו. אז אפשר להתקדם ולעלות למדרגה הבאה של "ׂעשה רצונך כרצונו".

ב. ייתכן, אבל בכל מקרה מדובר באנשים שעיקר המלחמה שלהם היא נגד ה', אנשים שיוצאים בפירוש נגד ה'. לגבי אנשים כאלה גם אני אומר כדבריך, שראוי לשנוא אותם כדי לכוף את היצר, וכפי שהבאת בשם דעת מקרא.

ד. ה. "איני יודע אם באותו דור היית מגדיר את מות המלך המהולל, שבנה ערים רבות בישראל ודאג לצרכיהם, ואת תבוסת ישראל כ'קידוש השם'. " - אני דווקא כן. אבל האם לדעתך הרב צוריאל היה מגדיר זאת כ'קידוש השם'? הרי אחאב יצא למלחמה כדי לכבוש שטחים - "לנו רמות גלעד"! (אולי צריך להציג לו שאלה היפותטית - נניח שראש-ממשלה חילוני יוצא למלחמה כדי לכבוש את סוריה ונהרג בקרב - האם ראוי לשמוח?)

ו. לגבי דוד וירמיהו - הם התפללו שה' יעשה דין צדק ברשעים, וכפי שכתבתי, מותר וראוי לשמוח כאשר ה' עושה דין צדק ברשעים.

הבאבא_תור: אכן בני ישראל שמחו כשהורדוס מת. אבל האם היתה חכמה כלשהי בשמחה הזאת? והרי אחרי הורדוס המצב רק נעשה גרוע יותר?! לדעתי זו דווקא הוכחה שאין טעם לשמוח כאשר הרשע מת בדרך הטבע, כל עוד לא נעשה בו דין צדק.


תוקן על ידי - אראלסגל - 22/01/2006 0:22:03

אראל, הערה לדבריך האחרונים - זהו יום טוב שנקבע לדורות (ואמנם התבטל כשבטלה מגילת תענית). זה בכל מקרה מראה ששמחה על כך היא נכונה.

אראל

מדובר שם על ינאי.

ולגבי עצם הטיעון שלך, עיין פה:"מברך על הרעה כו': היכי דמי כגון דשקל בדקא בארעיה אף על גב דטבא היא לדידיה דמסקא ארעא שירטון ושבחא השתא מיהא רעה היא: ועל הטובה כו': היכי דמי כגון דאשכח מציאה אף על גב דרעה היא לדידיה דאי שמע בה מלכא שקיל לה מיניה השתא מיהא טובה היא" (בבלי ברכות ס ע"א)

יש סיפור דומה על הורדוס. בכל מקרה, היה אפשר לפרש שהיו"ט נקבע על הצלתם של 70 הזקנים מגזירתו של ינאי/הורדוס. אלא שבמגילת תענית כתוב בפירוש ש"שמחה היא לפני הקב"ה כשהרשעים מסתלקים", וזה לא מסתדר עם "החפץ אחפץ מות רשע?!", וגם לא עם מה שנאמר בגמרא "הוא אינו שש".

תוקן על ידי - אראלסגל - 22/01/2006 1:33:58

יש כאן אכן סתירה מסויימית עם "הוא אינו שש אבל אחרים משיש".

עם זאת, אין לכך קשר ל"החפוץ אחפוץ מות רשע". הפסוק הזה רק אומר שהקב"ה מעדיף שרשע יחזור בתשובה, על פני שהוא ימות. אבל אין זה אומר שאין שמחה לפניו כשרשעים מסתלקים מן העולם, בדרך כלשהי.

"היה אפשר לפרש שהיו"ט נקבע על הצלתם של 70 הזקנים מגזירתו של ינאי/הורדוס".

יש לי הרושם שאתה [ולא רק אתה...] מנסה [שלא כהרגלך ממה שהתרשמתי ממך] ל"סדר" את המקורות ככה שיתאימו לדעתך, ולא מנסה לכוון לאמיתה של תורה.

בכל אופן, יש מהמקור במגילת תענית תשובה ניצחת לכל מיני טענות של הבל שכביכול בגלל שרשע מסויים היה ראש שלטון / בעל שררה בכיר, הגישה שלנו לרשעותו צריכה להיות שונה.

הפרעתוני: אם נאמר שה' לא חפץ שהרשע ימות, ברור שיש צער לפניו כשהרשע בכל-זאת מת לפני שהספיק לחזור בתשובה, שהרי קרה דבר שהוא לא חפץ בו!

אמנם בראיה עמוקה יותר, כל מה שקורה בעולם הזה משקף באופן כלשהו את רצונו של ה', ולכן "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", אבל זו מדרגה שאנחנו עדיין מאד רחוקים ממנה. לא ראיתי אף אדם ששמח על כך שקרובו נהרג, רק משום ש"כך רצה ה'"... דיינו אם נתאים את רצוננו לדברים שהם רצון ה' באופן גלוי ומפורש.

הבאבא_תור: למה ציטטת רק חלק מדבריי? הרי הודיתי בפירוש בהמשך המשפט שההצעה שלי לא מסתדרת עם הכתוב במגילת תענית.

אני אכן מנסה "לסדר" את המקורות, אבל לא כדי שיתאימו לדעתי, אלא כדי שיתאימו למקורות אחרים, וכפי שכתבתי למעלה.

"בכל אופן, יש מהמקור במגילת תענית תשובה ניצחת לכל מיני טענות של הבל שכביכול בגלל שרשע מסויים היה ראש שלטון / בעל שררה בכיר, הגישה שלנו לרשעותו צריכה להיות שונה" - זה ברור. "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך". אבל עדיין יש שאלה לגבי רשע באופן כללי, בלי קשר למעמדו.