| נשלח ב-20/1/2006 07:42 |
 |
| |
'עילוי נשמה' והרמב"ם
לרגל יום היארצייט של הרמב"ם, רציתי לשאול את חברינו הבקיאים בכתביו (בבחינת אין עושין נפשות לצדיקים - דבריהם הם זכרונם) -
ככל הידוע לי (כך לפחות שמעתי לא אחת) מיוחסת לרמב"ם עמדה לפיה אין אפשרות 'להשפיע' על נשמת המת לאחר מותו, וזאת, בניגוד לגישת המקובלים שהחי יכול להשפיע על גורל נשמת המת באמצעים שונים (קדיש, לימוד לעילוי נשמה, הדלקת נר וכיו"ב).
ברור לי שהרמב"ם לא צידד במפורש בגישה כזו ו/או במנהגים המשתלשלים ממנה, ושמעתי פעם שרמבמיסטים לא נוהגים ציין ימי זיכרון.
שאלתי: האם הרמב"ם דחה במפורש אפשרות של השפעת החי על המת (האם בכלל היתה בימיו כבר גישה כזו והיה לו למה להתנגד?) או שהעמדה הזו מיוחסת לו מכוח אי ההתייחסות שלו אליה?
באם הוא אכן התייחס לכך במפורשות, אשמח למקור.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2006 08:30 |
|
| |
באשר לעניין עצמו, אם כבר נישט העלה את העניין באוב. תחושתי שביסוד שאלתו של ממללא והעיון בסוגיא זו מונח ספק שנוצר מכך שלא ניחא לנו בסברא שניתן למישהו להשפיע לאחר מותו של אחר על גורלו. אעלה טיעון קצר למען סבירותה של סברא זו. מהיסק לוגי פשוט ניתן לראות שאין כל מניעה לתפיסה זו (אף כי אולי אין בה הכרח):
1. נישט הראה באשכולו המלונקק כי אדם חי יכול להתפלל עבור חברו החי. כלומר אחד משפיע על השני, זאת גם אם אינם קרובים.
2. כן הראה שם שאם אדם יכול במעשיו בחיים להועיל למה שיקרה לו עצמו לאחר מותו. כלומר ניתן לחי להשפיע על הגורל שלאחר המוות.
3. מסקנה: אדם חי אחד יכול להשפיע על מה שיקרה לאדם אחר לאחר מותו. יתר על כן, נראה כי אין הכרח להבחין בין השפעה בעוד המושפע בחיים לבין מצב שהוא כבר מת.
אמנם יבואו חכמי הלוגיקה ויאמרו שאמנם הראיתי את כל אחד משני העקרונות בנפרד (1. שניתן להשפיע מאחד לשני. 2. שניתן להשפיע מהחיים על מה שלאחר המוות), אך מנין לנו שהצירוף ביניהם גם הוא אפשרי?
על כך אענה שזה אמנם לא הכרחי, אולם בהחלט סביר. מדוע לא לצרף שני עקרונות קיימים בכדי ליצור עיקרון שלישי, הרי זו דרכו של היסק (לא דדוקטיבי).
אוסיף כי מצינו בהלכה לפעמים היסק מסוג כזה, שהוא מעט דומה ל'מה הצד', שמרכיב שני מושגים או עקרונות ויוצר מהם מושג/עיקרון שלישי (הוא לא מוצא צד שווה של שני המלמדים ולומד מהם כמו 'מה הצד', אלא מרכיב את שני המלמדים כדי ליצור למד מחודש). לכך קראתי במאמרי ב'מישרים' (בטאון הישיבה בירוחם) 'הבנייה מושגית', כאמור, יש לכך כמה דוגמאות בהלכה.
מיכי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2006 08:34 |
|
| |
השנה לא ראיתי, אבל בשנים קודמות ראיתי מודעות בירושלים על ליל תיקונים שיערך על קברן של הרמב"ם בכ' טבת.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2006 11:12 |
|
| |
שובקש
לא זכור לי אם הרמב"ם דן בנושא, אבל הגמרא אומרת כי "אין כפרה למתים" וכי כאשר דוד התפלל בעד אבשלום (והוציאו מהגהנום) היה זה נס מיוחד לדוד.
מצד שני, כיון שמה שקובע לעולם הבא הוא המצוות, ויש מצוות שהשפעתן הולכת ומשתלשלת גם מעבר למעשה הפרטי, והקב"ה רב חסד ומצרף את כל ההשלכות של מעשה טוב, אין זה מן הנמנע - לפי מהלך זה - שאדם יעשה מצוה, והשפעתה תימשך גם לאחר מותו. ונמצא שהוא מזכה עצמו ממה שיקרה לאחר שהגיע בעצמו לעולם הבא.
וכן, אם אדם מתעורר מחמת מה שנודע לו שפלוני נפטר, והוא מתאמץ להתחזק מחמת אותו פלוני, ייראה לי שיש בדבר זכות לנפטר.
אך יש לשים לב שאין זה דומה למה שמוסיפים, למשל, לימוד משניות אוטומטית עבור נפטר. אם הלומד מבטל לימוד אחר לשם אותה מטרה, ואין הלימוד החדש משובח מהראשון, אין כאן מצוה, ולפעמים יש כאן אפילו עבירה (למשל, אם מפסיקים מהלימוד הסדיר בכולל כדי לגרוס משניות ל"עילוי נשמת").
והנראה לעניות דעתי כתבתי.
אמנם, יש לעיין גם מהי תפיסת הרמב"ם בעולם הבא בכלל. דברי לעיל, בזכות האפשרות להועיל לנפטר, אינם מחוייבים לגישה מסויימת לשאלה "מהו עולם הבא". אך יש שיטות שלפיהן אין זה אפשרי.
לפי שיטה אחת המיוחסת לרמב"ם, לפיה כל עולם הבא אינו אלא ההשגות השכליות מסוג מסויים (מטפיזי) שהאדם רכש לו, ברור שאין שום אפשרות שאדם יועיל לחברו לאחר מותו. הרי אין מלמדים את האדם לאחר פטירתו מאומה מבחינה מטפיזית. אולי מכאן נתמכת הדעה שלפי הרמב"ם בוודאי שאין מקום ל"עילוי נשמת".
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2006 12:03 |
|
| |
מיימוני
ואלו השגות מטפיזיות ישיג עזריה אחיו של שמעון שהרמב"ם מביאו כדוגמא לדרך הנכונה של תמכין דאורייתא?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2006 13:39 |
|
| |
כתב הרמב"ם בפירוש לאבות פ"ד הל' כב :
כבר בארנו בעשירי דסנהדרין שאין אחר המות שלמות ולא תוספת, ולא יקנה האדם שלמות ויוסיף מעלה אלא בעולם הזה, ועל זה רמז שלמה באמרו כי אין מעשה ודעת וחשבון רחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, אלא באותו מצב שאדם הולך בו הוא נשאר לעולם, ע"ש עוד.
וכן היא גם שיטת רס"ג כמ"ש באמו"ד המאמר התשיעי פרקים ז-ח. מהדורתי עמו' רעז-רפ. והרי קטע קטן מדבריו :
כשם שגמול אלף זכיות אין לו הפסק, כך זכות אחת אין הפסק לגמולה, וכשם שאין הפסק לעונש אלף עברה כך עברה אחת אין הפסק לעונשה. אלא שהגמול והעונש אע"פ שהם תמידיים למעשה אחד ולאלף מעשים, הרי מצב כל אחד יהיה לפי ערך מעשיו, מי שעשה טובה אחת או עשר או מאה או אלף יהיה מצבו בגמול כפי ערך מה שעשה, אלא שהוא תמידי . . . וכן מי שעשה עברה אחת או עשר או מאה או אלף יהיה מצבו בעונש כשעור מה שעשה אלא שהוא תמידי . ...
הערת הרב קאפח הלכות תשובה א,יב הע' כד.
מעבר לכך שאני כהן, ואם אלך לבית הקברות אלקה מלקות ארבעים, כך שחבל שמנע ממני רבש"ע את ההטהרות והקדושה שאשיג בבית הקברות עם ההתחברות לנשמות הצדיקים.
תוקן על ידי - דרום_חוקר - 20/01/2006 13:37:53
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2006 13:41 |
|
| |
אימי
איני יודע.
ראשית, יש השגות כלליות המשותפות לכל יהודי, המתמצות באמירה "ה' אחד".
שנית, אולי קרבתו לאחיו מבטיחה שהוא יקבל ממנו אמיתות שהלה השיג בדרך לימודו.
אך, בעצם, יכול אתה לשאול על שמעון עצמו (התומך כמדומה היה עזריה, כי רבי אלעזר בן עזריה הוא בנו של התומך, אם איני טועה, מה שעשוי להראות כי דווקא התמיכה בתורה מזכה בבנים תלמידי חכמים..).
הלא לפי הרמב"ם תלמידי חכמים העוסקים בהויות אביי ורבא - חקירות התלמוד - אינן זוכים בהכרח ל"דבר גדול" הוא ההשגה המטפיזית, ורק זו האחרונה מעניקה חיי העולם הבא.
וכמובן כל השאלות האלו כבר נידונו בעבר בידי מפרשי הרמב"ם.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2006 14:05 |
|
| |
לפני שמבררים אם לפי הרמב"ם החי יכול להשפיע על המת בתפילה, צריך גם לבדוק אם לפי הרמב"ם תפילה יכולה בכלל להשפיע על מהלך המציאות. כמדומני שהמקור היחיד שיכול לרמז שדבר כזה הוא אפשרי הוא בהלכות תעניות, אך נראה ברור שהמניע שם היה לעורר לתשובה בלי להכנס לפילוסופיה, כי אם נאמר שהרמב"ם סבר שאדם יכול להשפיע על האל ע"י זריקת מילים כלפי מעלה הדבר מעורר קשיים עצומים בהגותו.
לגבי האפשרות להשפיע על המת - מעניין לראות את התרגום לפסוק "מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות":
"גבר די סריכן אורחותיה בעלמא הדין ומת בהין ולא הדר בתיובתא לית ליה רשו לאיתקנא בתר מותיה וגבר חסר מן אוריתא ופקודא בתר מותיה לית ליה רשו לאיתמנא עם צדיקא בגנתא דעדן" [אדם שהשחית דרכיו בעוה"ז ומת בהן ולא חזר בתשובה, לא יוכל להתקן אחר מותו ואדם שחסר מן התורה ומצוותיה, לאחר מותו לא יוכל להמנות עם הצדיקים בגן עדן]
מיימוני, דבריך שהקב"ה לוקח בחשבון את הסיבה למעשה הטוב של האדם נראים בעייתיים. אם נניח אדם שמחליט לשמור תורה ומצוות בגלל שהוא חווה יחס אנטישמי וזה עורר אצלו את זהותו היהודית, האם נאמר שלאותו אנטישמי זה יחשב כזכות?
וגם דבריך "הקב"ה רב חסד ומצרף את כל ההשלכות של מעשה טוב" בעייתיים - הרי האדם אינו יכול לקחת בחשבון את ההשלכות הנובעות מפעולתו, דבר כזה אינו בגדר יכולתו בכלל.
האם ניתן להעלות על הדעת שאדם יבוא בדין על תוצאות מעשיו אותן הוא לא יכל כלל לשער?
אלא ברור שכל הדיבורים מהסוג הזה הם משאלות לב שבהן אנו משליכים את מה שהיינו רוצים שיקרה או מה שאנו חושבים שראוי היה שיהיה על הקב"ה, והרמב"ם כמובן היה נקי ממהלכים כאלה והתאמץ ליחס לקב"ה רק את אשר מתחייב מן המושכל לחייב לו.
והבטחות שמבטיחים בעניינים כאלו אין בהן לדעתי כדי לגרום לאנשים להתנהג בצורה טובה יותר אלא יש בהן רק כדי לגרום לאנשים להכנס לאובססיה וגם איזשהי הכחשה סביב יקירהם-מתיהם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2006 14:19 |
|
| |
רוח דרומית
א. מה שכתבתי אינו לשיטת הרמב"ם עד כמה שאני מכיר את הרמב"ם.
ב. אבחנת יפה: זה מה שאנו חושבים שהיה ראוי שהקב"ה יעשה.
ג. מרובה מידה טובה על מידת פורענות. אדם זוכה על השלכות של מעשה שלו שיצאו לטובה גם אם לא היה מודע להן. אבל לא להפך. על עבירה אין נושאים אלא רק בעונש על ההשלכה המיידית.
(כמדומה שמה שכתבתי כאן הוא שיטת הרב דסלר, אבל כן מסתבר לדעתי).
ד. אכן לפי הרמב"ם צריך אדם להיזהר מאשליות מתוקות או מפחידות בקשר להשם ולהנהגתו. אבל, מצד שני, האם עלינו למהר ולפסול מה שלא נכנס במסגרת צרה למדי של ארסיטוטליזם?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2006 14:35 |
|
| |
מיימוני,
איזה אריסטוטליזם? אין יהדות בכל הדברים הללו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2006 16:10 |
|
| |
רוח
יש שתי סיבות מדוע אין גישה איזוטרית של הרמב"ם יכולה להכיר בקיומה של נשמה לעתיד לבוא.
א. הקיום תלוי ברכישת ידיעות. וידיעות דהיינו בתחום המטפיזיקה. "דבר גדול". וזה לא פתוח בפני רוב הבריות.
וזו כמובן, למשל, קושית המהר"ל על הרמב"ם (ומי ימצא לי מקומו של המהר"ל הזה שנעלם ממני?).
ב. האלוהים האריסטוטלי משולל כל תנועה וענין. המטפיזיקה האריסטוטלית שוללת כל התערבות בעולם, וממילא אין האלוהים שלו מחלק הטבות לעולם הבא.
זה עדיין לא אומר שמי שדוחה את הגישה האריסטוטלית בשתי נקודות אלו צריך לאמץ מניה וביה את התקוות שלנו לעולם שכולו טוב. אבל שתי הנקודות האלו כן עומדות כמחסום.
ולתקוות שלנו אולי כן יש איזו שהיא יומרה להיות אמת. אחרי הכל, האם לא ה' ברא אותנו עם התקווה והצורך הזה?
אם אנו מתבוננים בתרבות הגויים, צא וראה כי קאנט, שלא חשש לנפץ כל תקווה לידיעה מטפיזית, טען במקביל כי זו דרישה (פוסטולט) מוסרי שלאדם יהיה קיום גם לאחר המוות ואם איני טועה גם שכר ועונש.
והוא לא ייחס זאת לדמיון, אלא לאחד מחלקי התבונה. (אם גם יש לברר היטב את מעמדו של החלק הזה באדם).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2006 16:21 |
|
| |
דרום חוקר,
תודה רבה! ישר כוח.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2006 18:38 |
|
| |
מימוני
לעניין ראב"ע זו גמרא ערוכה
מאן דרחים ת"ח הווין ליה בנים ת"ח.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2006 18:58 |
|
| |
מיימוני
<ראשית, יש השגות כלליות המשותפות לכל יהודי, המתמצות באמירה "ה' אחד".>
אז במה הועילה לו שותפותו עם אחיו, ה' אחד אומר כל יהודי.
<שנית, אולי קרבתו לאחיו מבטיחה שהוא יקבל ממנו אמיתות שהלה השיג בדרך לימודו>
זה מה שרציתי להוכיח שאפשר לקבל השגות שלא השיג בחייו, ומעתה גם אחר יכול אולי להועיל.
|
|
|
|
|
