| נשלח ב-23/1/2006 09:55 |
 |
| |
התנ"ך והזהות הישראלית
.
לציונות החילונית המתחדשת, התנ"ך היה אבן מסד. מי שקבע כי יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים, פעמים רבות קידש
מלחמה על היהדות הגלותית, באמצעות דילוג על היצירה היהודית שנעשתה לאחר חתימת התנ"ך. התלמוד וכל מה שבא אחריו סומן כ"גלותי", ועל הנס הונף התנ"ך.
השיבה אל הארץ חייבה – לדעת אותם הוגי דעות – חזרה אל הערכים היהודיים הזקופים המגולמים בספר הספרים הנצחי.
דומני כי המייצג הבולט ביותר של גישה זו היה הראש והראשון לאבות המדינה, דוד בן גוריון, והדברים ידועים (1) .
במקביל לתופעות אלו, לימוד התנ"ך בציבור האורתודוכסי לא היה נפוץ במיוחד, ונראה לענ"ד כי יש רגליים לדבר כי בשל הדגשת לימוד התנ"ך על ידי
המשכילים, קרנו של לימוד זה ירדה.
סיבה נוספת לכך שאולי העיסוק בתנ"ך לא היה נפוץ, קשורה לעיסוק האינטנסיבי בו במדינות אירופה הנוצרית, ביחוד במדינות הלא-קתוליות (2).
כד הוינא טליא, אבי מורי זצ"ל מתח ביקורת על אותם מוסדות לימוד ישיבתיים המוציאים תלמידים בקיאים להפליא בהוויות אביי ורבא, אך אינם מסוגלים
לקרוא בתוך התלמוד פסוק כהלכה בלי לסרסו, אלא אם נכלל פסוק זה באחת מן ההפטרות (שפר חלקם של יושבי חו"ל בכך, שזכו בכמה הפטרות יתרות).
ההיסטוריונית אניטה שפירא הוציאה לאחרונה ספר בשם "התנ"ך והזהות הישראלית". מהביקורות והסקירות שאני רואה בעתונות, עולה כי שפירא סוקרת את התהליך
של עליית קרנו של התנ"ך, וירידתה, בקרב הציבור הישראלי החילוני (3).
מעניין כי במקביל לירידת קרן לימוד התנ"ך בקרב הציבור החילוני (האם כחלק מירידת קרנו של האתוס הציוני, או שמא מהסיבות אותן מתארת שפירא המפורטות
במאמרים בהמשך?), עבר לימוד זה מהפכה של ממש בקרב הציבור "הסרוג". קבוצת מורים ורבנים הוליכה מהלך באורך עשרות שנים, מהרב בן נון בצד אחד, ועד
לפרופסור אוריאל סימון מהצד השני. מהפך זה, שדומני כי ידידנו אראל סגל ייטיב לתאר ממני, עמד גם ברקעו של הויכוח אודות "לימוד תנ"ך בגובה העיניים"
(4).
ותוהה אנוכי הקטן:
האם באמת לימוד התנ"ך נעלם מפני ש"נוכס" על ידי ציבור מסויים לעצמו?
היתכן כי קרנו של לימוד התנ"ך ירדה יחד עם ירידת ההתעניינות בתרבות מקומית, כמו גם דעיכת הלהט האידאולוגי הציוני בקרב שכבות הציבור אודותיו כותבת
שפירא?
ואולי, אולי הכל חלק מתופעה נרחבת בהרבה, של השתלטות זוחלת אך עקשת של הבורות, על כל חלקה טובה?
הערות
(1)על דוד בן גוריון בויקיפדיה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%93_%D7%91%D7%9F_%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%9F
(2) מבט מעניין על השפעתו של מעמד התנ"ך על מדיניות החוץ של בריטניה הגדולה נדון בהרחבה בספרה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן The Bible And The Sword .
(3) זאב גלילי סוקר את ספרה החדש של אניטה שפירא בעתון מקור ראשון. הכתבה תועתק בהמשך. ביקורת שונה נמתחת בעתון הארץ על ידי יצחק לאור, גם ביקורת
זו תועתק בהמשך.
(4)ריכוז המאמרים והויכוח על תנ"ך בגובה העיניים בעתון הצופה:
http://hazofe.co.il/web/mador.asp?Modul=24&kod=132&kod_gilon=1130
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2006 09:55 |
|
| |
.
מתוך "מקור ראשון"
http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=9869
המתנחלים גנבו לנו גם את התנ"ך
זו
המסקנה העולה מספרה של ההיסטוריונית אניטה שפירא ´התנ"ך והזהות הישראלית´
זאב גלילי
פרופסור אניטה שפירא היא אולי
החוקרת החשובה ביותר של הציונות, היישוב והמדינה. מחקריה חושפים את הזרמים התת-קרקעיים ואת השורשים הרוחניים שהניעו
את המפעל הציוני. זאת, תוך
חדירה לפרטי הפרטים של העובדות ההיסטוריות, ניתוח פסיכולוגי מעמיק של הדמויות המובילות והסתמכות על קשת רחבה של
מקורות, בהם יצירות ספרות
ושירה, סרטי קולנוע ועוד, המשקפים את רוח התקופה.
והחשוב ביותר: אניטה שפירא היא ציונית המתארת את ההיסטוריה הציונית ללא כחל וסרק, אך גם
לא כ'אחד הנראטיבים'. הנראטיב שלה הוא הנראטיב הציוני
כנראטיב הבלעדי. מבחינה זו מהווים מחקריה שובר גלים יציב אל מול ההיסטוריונים החדשים,
המערערים על צדקתה של הציונות.
ספרה החדש, 'התנ"ך והזהות היהודית', מהווה חידוש בנושאי הטיפול שלה. וייאמר כבר עכשיו שמצאתי בספר הזה כמה
צלילים צורמים, המעוררים חשש שגלי
התפיסות הפוסט-מודרניות והפוסט-ציוניות מכרסמים בשובר הגלים של החוקרת המהוללת.
לא מדובר במחקר
רב-היקף. הספר כולל מסה מפרי עטה, המחזיקה 33 עמודים בלבד. רובו נספחים הכוללים מאמרים מתקופות שונות על לימודי התנ"ך בארץ ישראל
ובמדינת
ישראל.
סיפורו של ידין
כאילוסטרציה לדיון במסה של פרופסור שפירא, אביא שני סיפורים קטנים.
הראשון סופר על ידי פרופסור ייגאל
ידין בספרו 'החיפושים אחר בר כוכבא', המדווח על הגילויים המסעירים שנעשו בשנת 1960 בחפירות במדבר יהודה.
ידין מספר כי עם אנשי המשלחת נמנה
בחור צעיר, שלמה בקרי שמו, עולה חדש מצפון אפריקה, שכונה "הג'ינג'י". באחד הימים נתגלה בחפירות קטע של מגילה
שבו ניתן היה להבחין מיד בצמד
המלים "יגור באהליך". עוד בטרם פתח ידין את הקונקורדנציה הכבדה שנשא עמו, אמר הג'ינג'י: זה מתהלים. הוא ידע את
התנ"ך בעל פה.
סיפורו של
גורי
את הסיפור השני סיפר המשורר חיים גורי. בשנות החמישים נשלח גורי על ידי בן-גוריון לברית המועצות, כדי לעמוד על הלכי הרוח של היהודים
שם. השליחות
היתה סודית ביותר.
כשהוזמן לאחד הקיבוצים להרצאה בנושא, הוא הקדים ואמר שיש לשמור את הדברים בסוד והוסיף את הביטוי מקינת
דוד "אל תגידו בגת" (שמואל ב א).
בתום ההרצאה ניגש אל גורי מרכז התרבות של המשק, ואמר לגורי: "למה דווקא בגת?"
חלפו חמישים שנה.
גורי הופיע בפני תלמידי תיכון וקרא באוזניהם את השיר 'מנגד' של רחל. בבית האחרון של השיר נאמר:
פרש כפים ראה מנגד
שמה - אין
בא
איש ונבו לו
על ארץ רבה
גורי הביע את הזדעזעותו מכך שהתלמידים פשוט לא הבינו את השיר. רק תלמיד אחד הצביע בהיסוס ואמר כי
הוא חושב שזה נוגע למשה רבנו (שנקבר על הר נבו
ומנגד ראה את הארץ אשר אליה לא בא).
שני הסיפורים הללו חשובים לענייננו, הואיל והנושא
המרכזי של המסה הוא התפקיד המרכזי שמילא התנ"ך במפעל התחייה הציוני, ומה קרה שהיום הוא כבר לא
רלבנטי.
"חזרה למקורות"
החלק
הראשון של המסה נפתח בהנחה בעייתית: "במסורת היהודית נחשב התנ"ך נחות לעומת התלמוד". תנועת ההשכלה העלתה את מעמדו של התנ"ך כחלק מן
החזרה
למקורות הקדומים. חידוש השפה העברית, הדקדוק העברי ולימוד התנ"ך היו מרכיבים שנבחרו מתוך התרבות המסורתית ונועדו לטיפוח על ידי התנועה
הלאומית
המתגבשת. זה היה, אומרת פרופסור שפירא, חלק מתהליך החילון של המסורת. מה שבעבר נחשב לעולם רוחני דתי שלם, בעל כוח מחייב שנובע מסמכות
אלוהית,
פורק למרכיביו. חלקם נמצאו ראויים להשתלב בתרבות הלאומית המתחדשת וחלקם נמצאו מיותרים.
התנ"ך כמתווך
אנשי העלייה
השנייה, אומרת שפירא, גדלו רובם ככולם בתוך הוויה יהודית דתית. התנ"ך היה להם למתווך בין הארץ שהיתה בדמיונם לבין הארץ שאותה פגשו
בבואם.
בחדרו של כל פועל באותה תקופה היה ספר תנ"ך. המקרא כאילו גישר על פני מאות שנים ויצר את ההרגשה של המשכיות בין אבות האומה לניניהם,
המנסים
לחזור ולהיאחז בארץ. בתנועות הנוער השתמשו בציטוטים מן המקרא כדי "להעניק עומק היסטורי לתחושת האדנות שהיתה לצעירים על הארץ". הספרות
והשירה של
התקופה ינקו את השראתם מן התנ"ך: שירת רחל הרכה ושירתו הסוערת של טשרניחובסקי, שירת "כובשי כנען בסערה". וכך שירי ביאליק, 'שמשון'
של ז'בוטינסקי
ושורה של רומנים היסטוריים.
תרומת בן-גוריון
היחס לתנ"ך התחזק עם הקמת המדינה, מלחמת השחרור, כיבוש שטחי ארץ
נרחבים והעלייה ההמונית. העבר נעשה גורם פעיל בהווה. בן-גוריון תרם לכך תרומה
מכרעת בכך שהעלה את היחס למקרא כניגוד לחיי הגולה. לא בגולה
עוצבה דמותו של העם, אמר בן-גוריון, אלא כאן "גדלה ונתגבשה האומה העברית וכאן העמידה
את נכס הנצחים שלה - הארץ והספר...".
בן-גוריון
הפך את התנ"ך לאבן התשתית בתפישת עולמו. הוא ביטל את חשיבות ההיסטוריה היהודית (בגולה) את הדת וגם את התרבות החילונית והמשנה הציונית.
הוא
הקים בביתו את חוג התנ"ך אשר שימש זירה להצגת רעיונותיו, ואל החוג באו מיטב חוקרי המקרא. בהשראת בן-גוריון החלו בשנת 1958 לקיים את
חידון
התנ"ך הארצי. משנת 1963, מדי יום העצמאות, התקיים חידון התנ"ך העולמי לנוער שזכה לרייטינג אדיר.
השאלה העולה מאליה היא מה קרה
לחברה הישראלית שפתאום זנחה את התנ"ך. מה קרה שתרבותניק בקיבוץ לא יודע מה זה "אל תגידו בגת" ונערים בימינו לא
יכולים להבין שיר של רחל,
המבוסס על פסוק בתורה.
קו פרשת המים
לאניטה שפירא יש תשובה מקוממת. מלחמת ששת הימים היתה לדעתה קו פרשת המים. דווקא המפגש עם ארץ
התנ"ך הממשית "הרס את הרומנטיקה של המקרא. זו היתה
ארץ זרה ששכן בה עם אחר... הקונקרטיזציה של התנ"ך נעצרה אל מול המציאות הדרמטית של הגילוי
מחדש של הבעיה הפלשתינית... אל מול המבוכה של הציבור
החילוני, שהתלבט בין זיקתו לתנ"ך והסתייגותו מארץ התנ"ך, עתה הופיעה קבוצה חברתית חדשה
שניכסה לעצמה את המקרא... אנשי הציונות הדתית...".
"קנאות לאומנית"
בהמשך טוענת שפירא כי בצד "הניכוס של המקרא על ידי הלאומנות
הדתית" חלה תמורה בדרך לימוד התנ"ך. זו עברה מפרשנות ביקורתית לפרשנות מסורתית (ובכך
מאשימה שפירא את פרופסור נחמה ליבוביץ'). שינוי זה גרם
ל"התרחקות של מורים ותלמידים ממנו. הוא הפך לנושא משמים, המקושר לקנאות לאומנית ודתית חסרת
משמעות לצעיר הישראלי החילוני".
ההסבר הזה
מקומם ויש בו אי-יושר אינטלקטואלי. ההתנתקות מן התנ"ך היא אחד הביטויים לפשיטת הרגל של הציונות החילונית - כמו ההתנתקות מן הארץ
ומכל
האידיאלים של הציונות. חשבון נפש אמיתי היה מביא למסקנה שעצם הרעיון של חזרה למקורות, תוך דילוג על אלפיים שנות יצירה יהודית בגולה, הוא
מעשה נואל.
תוקן על ידי - מואדיב - 23/01/2006 9:56:03
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2006 09:56 |
|
| |
.
מתוך עתון הארץ:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=672025&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0
"שמשון חיגר בשתי רגליו היה"
מאת יצחק לאור
בתיאור של אניטה שפירא מתהפך היחס אל התנ"ך. אם יחס זה נתפש קודם רק כחצי-דתי, דת של חילונים, הנה עכשיו דורשת שפירא לקבל אותו בלי ויכוח, כאמונה
לצורך אמונה, כטקסט מקודש בשם הקיום
התנ"ך והזהות היהודית, מאת אניטה שפירא, הוצאת מאגנס, 2005, 174 עמודים
בבית הספר התיכון ע"ש דוד קלעי בגבעתיים, באמצע שנות השישים, שימש התנ"ך את המורה להיסטוריה, אניטה שפירא, כמקור לעונשי העתקה. בעיקר חביבים היו
עליה פרק קי"ט
הרמטכ"ל יגאל ידין, ראש הממשלה בן גוריון ושר החינוך בן ציון דינור מחפשים מונחים צבאיים בתנ"ך
בתהילים (זה המתחיל ב"אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" ומסתיים 176 פסוקים אחר כך ב"תעיתי כשה האובד, בקש כבדך כי מצוותיך לא שכחתי"), ופרק ז'
בדברים (זה הנפתח בחזון "כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גויים רבים מפניך, החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיווי
והיבוסי, שבעה גויים רבים ועצומים ממך" וגו').
בשנים ההן היה התנ"ך לא רק שוט להצלפה אלא גם במרום תפארתו, לפי עדותה. רק בעשור הבא החלה הירידה: "מאז שנות השבעים של המאה העשרים חל פיחות
במעמדו הנישא של התנ"ך בתרבות העברית". את עלייתו וירידתו של התנ"ך היא סוקרת בחיבור, המתפרסם בלוויית שורה של טקסטים, חלקם מעניינים, ונוגעים
למה שקרוי "תכנון תרבות", כלומר לאופן שבו נטלו על עצמם אנשי חינוך, בשליחות התנועה הציונית, להפוך את מה שב"אלפיים שנות גלות", כלומר בשנים שהדת
היהודית צמחה מתוך התלמוד, השולחן ערוך, ותרבות השאלות ותשובות, לא נקרא בדרך כלל בשם "תנ"ך", ועד ראשית הציונות לא נכרך בספר אחד, אלא אצל הנוצרים.
את העניין הזה, הרצון להידמות ללא-יהודים באספקטים רבים של החיים, מתוך אי ויתור על הדת, כמובן, לא בדקו ההיסטוריונים שלנו די הצורך. אפילו קבלת
התנ"ך כעניין חדש לחלוטין בתרבות היהודית לא נבדק דיו. אחרי הכל, התנ"ך בתרבות הפרוטסטנטית הוא כל כך משמעותי, כל כך קשור ל"הגשמה" של עיר
האלוהים על פני האדמה, עד כי מי שאינו מבין את הקשר בין התנ"ך להולדת הפרוטסטנטיזם וגם לראשית הקולוניאליזם, אינו מבין באמת את תפקידו בתוך
המהפיכה הפרוטסטנטית, או השתלטות המערב על העולם, ובניגוד למה שהדת היהודית הקפידה לסלק מקרבה. לשון אחר: אי אפשר להבין את הממד המשיחי של
הציונות בלי להבין שאת הממד הזה ירשה מתרבות הביבליה של הפרוטסטנטים, לא במישור של אירוע הטפה בודד, אלא של תיאולוגיה שלמה, שבה יש לשמות על פני
האדמה משמעות אנגוגית, כלומר משמעות "שמימית". העם היהודי לא עשה זאת אף פעם קודם לכן.
בקצרה, התנ"ך לא היה חלק מהתרבות היהודית, אלא כאשר נעשה מאמץ להידמות ללא-יהודים, כלומר ב"השכלה". אז נולדה גם השניות של "היות אדם בצאתך"
ו"היות יהודי בביתך", שניות שלא נדרשה אף פעם מהנוצרים: "היות אדם" ו"היות נוצרי" היה אצלם היינו הך. להיות "אדם בצאתך" של ההשכלה היהודית משמעה
היה "היות נוצרי". הנה בהקשר הזה נהפך התנ"ך למקור השראה חילוני דווקא, כלומר "אדם בצאתך", ועד היום, אף שהכוונות הטובות לייצר דווקא באמצעותו
תרבות חילונית התבדו, לומדים אותו יותר מכל מקצוע אחר בבית הספר, 11 שנים תמימות.
בין היתר מביאה שפירא רשימה שראתה אור ב"הפועל הצעיר" בתרע"ג ובה מברך מורה אחד את הוצאת "מרכז" מוורשה: "סוף סוף נמצאה הוצאת ספרים עברית שתבעה
את עלבון כתבי הקודש הנוצרים למיניהם וזיכתה אותנו בתנ"ך עברי יפה משלנו. סוף סוף! היה בתנ"ך שכזה צורך נפשי לכל עברי בכל מקום שהוא... הנה הוא
התנ"ך המקווה בידי. יפה. נקי ומשובח באמת". כאן מדובר בהופעתו הראשונה של מה שקראנו לו בבית הספר היסודי "תנ"ך מלא בלי פירוש", מוצר מו"לי שהעם
היהודי לא הכיר כלל בתוך "ארון הספרים היהודי".
שפירא כותבת: "תנועת ההשכלה העלתה את מעמדו של התנ"ך כחלק מן החזרה למקורות הקדומים". ובהמשך: "חידוש השפה העברית, הדקדוק העברי, לימוד התנ"ך, כל
אלה היו מרכיבים שנבררו מתוך התרבות המסורתית ונבחרו לטיפוח על ידי התנועה הלאומית המתגבשת". הנה כאן מופיע השימוש של שפירא בבניין סביל ("נבררו"
ו"נבחרו") ומנבא את הבאות. מי בירר? מי בחר? עניינים מכריעים כאלו נשארים חיוורים ושטוחים בחיבור הזה. שוב ושוב חוזר הנשוא הסביל ("נברר",
"נבחר"), או הנושא הסתמי ("נתפרשו"), כדי לעקוף את כל מה שדורש תיאור של פעולה. למשל: "תהליך הקונקרטיזציה של המקרא קיבל חיזוק ניכר לאחר קום
המדינה". במקום בירור היסטוריוני מקבל הקורא שוב נשוא סביל: "השגת העצמאות המדינית, מלחמת העצמאות וכיבוש חבלי ארץ נרחבים, העלייה ההמונית, כל
אלה נתפרשו כאילו הם התגשמות הלכה למעשה של פרקים במקרא".
"נתפרשו"? מי פירש? למי פירשו? מי חוו את חוויית הפרשנות הזאת? הרי בכך כל העניין. ואיך זה ש-11 שנות לימוד, מקצוע שאין כדוגמתו ללימוד בבתי
הספר, מבחינת כמות השנים והשעות, מניב כל כך מעט תוצאות? ומצד שני, הרי כאן מצוי חלק מן ההסבר לטירוף שאנחנו חיים עכשיו, שבו מותר במאה העשרים
ואחת להשמיד כרמי זית ולערוך פוגרומים בחברון, כאילו כרגע מתרחשת מלחמת העברים בגירגשים. ואילו שפירא חותמת את ההסבר ההיסטורי שלה במשפט הבא:
"העבר נעשה מרכיב פעיל בהווה". באמת? איך נעשה? ובכל זאת, באמצעות ההיגד התמוה הזה אנחנו מגיעים לגיבור אחד, דוד בן גוריון. שפירא מקדישה לו כמה
עמודים, בעיקר לרוח המשיחית שדבקה בו אחרי קום המדינה. היא מציינת (בעקבות אחרים) שבן גוריון מיעט לעסוק בתנ"ך לפני קום המדינה והירבה לצטט ממנו
אחרי הקמתה. מכאן מגיעה גם הירידה.
"הניכוס של המקרא על ידי הלאומנות הדתית התחולל בד בבד עם שני תהליכים נוספים: החדירה האטית אך המתמדת של הפרשנות המסורתית להוראת המקרא בבית
הספר, ושקיעת העידן האידיאולוגי... בעוד שבמישור הציבורי היה למקרא מעמד של טקסט חילוני, במישור של בית הספר הממלכתי גברה הנטייה לקרוא את התנ"ך
כטקסט מקודש, להחזיר את אלוהים אל הטקסט". זהו כמובן הסבר יפה מאוד, אבל הוא א-היסטורי כמו הרבה ספקולציות של היסטוריונים, הפועלים בהשראת
ההיסטוריה של הרעיונות ועוד יותר מכך בהשראת העיתון. לטעמי, אחד הקשיים בלימוד התנ"ך אינו מצוי בסתירה בין דת לחילוניות, אלא באי-יכולת להכיר בכך
שהתנ"ך כתוב בלשון זרה. אין לבוגר תיכון ישראלי היכולת לגשת לפרק שלא למד, בלי פירוש צמוד, בלי מילון מקראי-עברי. האי-הכרה הזאת היא חלק מן
ההכחשה הקרוי "נצח ישראל".
אבל התנ"ך לא ירד. מטרות החינוך התנ"כי הושגו במלואן. הזיהוי ההזוי, מהרבה נקודות ראות שפויות, בין התנ"ך ל"אנחנו" היה לחלק מהמדומיין הקיבוצי
שלנו. כולנו היינו כאן לא רק במתן תורה, אלא גם כנתיני מלכות דוד האגדית. הממד האידיאולוגי הזה של "המקרא הוא אודותינו וארצנו", היה לחלק מהתודעה
היומיומית של הישראלי. יתר על כן, מי שזוכר את ההלם שעורר המחקר של ישראל פינקלשטיין, יכול להיווכח כי שפירא מתפרצת לדלת פתוחה. המקרא הוא המצע
הבסיסי של החיים בארץ. עדיין אין לנו חיים קונקרטיים. אנחנו חיים עדיין בעזרת משמעויות של טקסט. אבל שפירא צודקת כאשר היא מציעה את הכיבוש בתור
נקודת תפנית: הכיבוש הפך את הטקסט הזה לקטלני במיוחד, בעיקר משום שהמאבק נגד ישראל הפך את הטקסט הזה למצע ג'נוסיידי של ממש.
שפירא יודעת הרבה. היא באמת לא נופלת בשום מהמורה של אי ידע. היא מצטטת מכל המחקרים הנוגעים בדבר. אבל מטרתה היחידה היא להגיע לעימות עם
הארכיאולוגים החדשים - הגילוי ה"פוסט ציוני" האחרון - שאינם מקבלים כחבילה את הזיווג בין הארץ לבין הטקסט המקודש. לכן היא כוללת בסוף האנתולוגיה
את מאמרו של איתמר זינגר, בעל ברית שלה בחזית המשמר על הזיווג המטאפורי: התנ"ך והקיום היהודי.
ואולם, בתיאור של שפירא מתהפך בעצם היחס אל התנ"ך. אם יחס זה נתפש קודם רק כחצי-דתי, דת של חילונים, דת של טיולים בארץ, דת של שבועות טירונים על
המצדה או בכותל (כך איבד מזוהרו, בשל השימוש הנפוץ בו מצד מנגנוני המדינה), אם כל הדברים הללו נעשו קודם בתמימות כלשהי, "תמימות צלבנית" (שדליה
רביקוביץ מצאה באבותינו), הנה עכשיו דורשת שפירא לקבל אותו בלי ויכוח, כאמונה לצורך אמונה, כטקסט מקודש בשם הקיום.
הזהות היהודית של שפירא אינה כוללת כמובן את קריאת התיגר על התנ"ך. הזהות היהודית אינה כוללת את ההתנערות מהתנ"ך, את הזעזוע מהמוסר התנ"כי (קל
מדי לנפנף בנביאים ולשכוח את ספר יהושע, החביב כל כך על המתנחלים, מעריציו הגדולים ביותר של המקרא, הפרוטסטנטים המובהקים ביותר של המזרח התיכון).
הזהות היהודית אצל שפירא כוללת רק טקסטים היכולים להגן על הזהות היהודית. אין זהות אחרת, אלא הזהות שהיא מכנה זהות יהודית, כלומר מה שהיה נכון
להיסטוריונית להצטרף אליה, בבואה מפולין, צריך להיות נכון גם היום לילידי הארץ, או לילדי הרוסים. פחות משיש כאן מסה של היסטוריונית, יש כאן מסה
אידיאולוגית המשתמשת בידע ההיסטוריוני של המחברת. בתלמוד, במלחמתו העיקשת בסיפורי המקרא, מצאנו את החיווי "שמשון חיגר בשתי רגליו היה". אבל
התלמוד, כידוע, היה גלותי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2006 10:06 |
|
| |
מואדיב
זכורני שראיתי בספר כלשהו כי אסור ללמוד תנ"ך, אלא לילדים - שאינם שואלים - או לגדולי תלמידי חכמים, שאז הם יודעים "לתרץ", ומי שנמצא במצב בינים אל ילמד, כי לא ידע "להבין".
כפי שציינו פעמים רבות, הפשטות של המקרא שונה לגמרי מהדגם המחשבתי והסוציולוגי שאנו דוגלים בו היום. כוונתי לחרדים.
שלא להזכיר פסוקים שקשים מאד מצד העברית והענין, כמו רוב נביאים, איוב ועוד.
אם אמצא את המקור, אביאנו בל"נ. נדמה לי שאמרו זאת בשם ר' אהרן קוטלר או רב אחר באמריקה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2006 10:23 |
|
| |
הרב מיימוני כפי שזכור לי החתם סופר היה שהמליץ ( אסר) ללמד תנך
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2006 10:39 |
|
| |
שוב הטיעון המגוחך על הדתיים שנכסו לעצמם את התנ"ך ואת ארון הספרים היהודי. מישהו מונע מהם ללמוד?
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2006 11:08 |
|
| |
הזהות הישראלית הוא בתהליך גיבוש. עדיין לא ברור המבנה הסופי של הזהות הישראלית אבל אפשר לשרטט בקוים מאד כלליים מה לא כלול בו ומה כן כלול בו. הערכים השטחיים של העולם המערבי המודרני - להבחין בין הערכים של העולם המערבי הנמצאים בתת מודע - הם אלו שמאפיינים את הציבור הישראלי, בנוסף לכמה פרטים המאפיינים דוקא את הזהות הישראלית.
אציין לכמה מהם.
התנ"ך: או כל ספר תרבותי אחר שמוצאו מהעם היהודי, אינו חלק מהתרבות הישראלית.
הארץ: אצל רוב תרבויות שבעולם הארץ היא חלק מהזהות. למשל, לפני כמה שנים יפן הציעה לרוסיה עשר מיליארד דולר על כמה איים זניחים שרוסיא כבשה מיפן במלחמת עולם השנייה. הרוסים סרבו אפילו לדון על הנושא. הקשר לארץ הוא דבר שמתפתח לאט במשך מאות שנים. בארץ ישראל הקשר הזו לא היה לו זמן להתפתח. כמובן, שזה לא נכון לחלקים נרחבים מהציבור הדתי לאומי, אבל זה כן נכון לגבי החרדים, החילונים, הרוסים ועוד. הויתור על שטחים נרחבים בארץ נראה לתרבויות אחרות כטירוף מוחלט.
אלימות: הרצון לא להיות "פרייאר" והתחרותיות (היהודית?) גורמת להתנהגות אלימה אצל ציבורים רחבים. אין כמעט רצון להיות אדיב לאדם זר.
שחצנות: כנראה שזה עדיין נשאר מהגלות, כשהיהודי התייחס אל הגוי כאל יצור נחות.
האכפתיות: הישראלים מתאפיינים בחום ובאכפתיות ברמות שלא מוצאים באירופה או בארה"ב. כנראה שזה תוצאה של האחוות היהודית עם החום המזרח תיכוני.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2006 12:39 |
|
| |
השאלה לתת עליה את הדעת, לע"ד, היא רחבה יותר: הקשר בין הזהות היהודית לזהות הישראלית של יהודים ישראלים, ומרכיביה של הזהות היהודית של ישראלים (ובמה אילו שונים ממרכיבי הזהות היהודית של יהודים מחוץ לישראל).
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2006 20:36 |
|
| |
"בין שמש ושיבולת"- תשובה למשאל: מה נתן לי התנ"ך ביצירתי. / דב סדן
בימי הרחמים גם סופר יפה לו חשבון הנפש, שעל כן ראוי שיחזיק
טובה לכל ששואל אותו שאלות העשויות לעוררו על כך. וכזאת היא,
בלי ספק, השאלה: מה נתן לו התנ"ך ביצירתו. ודאי שכוונת השאלה
אינה לקליפה- כגון שאילת דרכים מלשון המקרא, ואפילו שאילת
נושאים מענין המקרא, אלא לתוך- אם נאחז בו מלא-אמיתו ונקלט בו
מלא-אורו של ספר הספרים. ואם כן, הרי עצם ניסוחה של השאלה כופה
הרהור תשובה, כי מיד בולט עוצם הדיספרופורציה: התנ"ך מזה
וכתיבתו שלו מזה. ביתר דיוק: תורה ונבואה מזה ומיני חיבור שלו
הקרויים יצירה מזה.
מה תימה, כי הנשאל ממלט עצמו לבית מפלטם של הנבוכים, הוא מפלט
המשל. משל למה הדבר דומה: אתה מטייל בשדה של שבלים ובא לפני
שיבולת אחת ושואל: מה נתן לך השמש לגידולך? משיבה השיבולת:
כמעט הכל וכמעט לא כלום. אתה מוסיף ושואל: פירוש? מוסיפה
ומשיבה השיבולת: כמעט הכל- שאילולא כח נתינתו של השמש ולא
הייתי קיימת; כמעט לא כלום- כי מה כח קיבולתה של שיבולת?
(כ"ט אלול תשי"ח)
דב סדן- פרופ' לספרות וח"כ מטעם המערך
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2006 23:06 |
|
| |
היחס לתנ"ך הוא נושא מרתק (בניגוד לתנ"ך עצמו שבד"כ משעמם אותי מאד).
אציע בקצרה מקור אחד לנטיה היהודית להתרחק מהתנ"ך, שלא התחילה עם ההשכלה או הציונות, אלא הרבה קודם.
התנ"ך מבטא חיים טבעיים ומלאי עוצמה, סוג של נטורליזם. ההכרעות מתקבלות על פי נביא, ולא באמצעות שיקול דעת שכלי ופלפולים מנותקים.
לאורך ההיסטוריה אפילו התלמוד נראה לנו חי יותר מאשר שיקול הדעת המאובן שלנו כיום. כלומר זהו תהליך מתמשך של סטגנציה (מבורכת מאד בעיניי) לתוך שכליות מנותקת מהחיים ותחושותיהם.
הסיבה לכך לדעתי היא שהחיים בגלות פיתחו גישה שונה, ואפילו הפוכה, למה שמבוטא בתנ"ך. התלמוד מאפשר לנו לנסות ולנהל את חיינו לפי עקרונות, שהם פעמים רבות מנותקים מהחיים הטבעיים. בגלות ישראל היו מנותקים מהחיים הטבעיים ולכן נטו יותר לפלפול התלמודי. לכן הם גם לא יצרו יצירות ספרותיות, שמבטאות עוצמת חיים (התנ"ך גם הוא איזו ספרות, במובנים רבים).
התנ"ך הוא לכל היותר אגדות עם שניתן התרפק עליהן בנוסטלגיה, אך לא לנהל את החיים על פיהן. הרי בגלות אין לנו נביאים, וגם לא חופש פעולה לחיות כפי שנראה לנו. לכן גם ספקטרום החטאים הוא מצומצם יחסית, לא כמו בתנ"ך ולא כמו במדינת ישראל.
לאחר הקמת המדינה, נוצרה תשתית שמאפשרת לשוב אל התנ"ך, כאל מקור לחיים פחות מנותקים. לחיים כאלה יכולים להתחבר גם חילוניים (על אף שמעט מהם עושים זאת, אך לתלמוד יש עוד פחות יחס מהחילוניות). הציונות שאפה להחזיר את החיות לעם ישראל, ואת הטבעיות. כחלק מזה היא שבה לתנ"ך, ושללה את התלמוד הגלותי באופיו (אח, כמה אני אוהב את הגלות! וכמו שנאמר: יותר קשה להוציא את הגלות מהיהודים...).
כל זה הוא כמו היחס בין האסתטי לאתי אצל קירקגור. התנ"ך שייך לאסתטי, כלומר לשטף החיים הטבעי, שנובע מתחושות והכרות ופחות מחשיבה. ואילו התלמוד שייך לאתי, כלומר לכפיית העקרונות (מוסריים, שכליים או אחרים) על החיים. חיים אלו מאפשרים התבצרות בעולם מנותק משלך, שמבוסס על שכליות פורמליסטית, ולא על תחושות והכרות.
הדתי, שהוא השלב השלישי לפי קירקגור, קיים רק אצל נוצרים (או יהודים שנוטים לנצרות ושואבים ממנה, ולכן מאמצים פרדוכסים מתוך תחושה שזה יותר 'דתי').
כיום יש רבים, דתיים וחילוניים, ששואפים לחזור לטבע, לנטורליזם התנ"כי. כחלק מזה יש גם שיבה לתנ"ך כטכסט חופשי יותר, שמאפשר חופש פרשני רחב, והרבה פחות מגבלות מאשר התלמוד וההלכה.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/1/2006 00:09 |
|
| |
"התנ"ך הוא לכל היותר אגדות עם שניתן התרפק עליהן בנוסטלגיה."
ומהו לכל הפחות ?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/1/2006 00:32 |
|
| |
לכל הפחות להתרפק בלא נוסטלגיה.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-24/1/2006 00:42 |
|
| |
אגדות עם, הם בדיות חביבות.
נוסטלגיה היא געגוע למשהו 'שהיה' בעבר.
מה אתה אומר ?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/1/2006 08:10 |
|
| |
מיכי,
מה תאמר לנביא שיקום ויתן אות או מופת שה' שלחו (עם כל הקריטריונים של הרמב"ם)? האם תאמר לו שהוא מסיג אותנו אחור ברמתנו הדתית/שכלית?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/1/2006 08:23 |
|
| |
יהודים כמו ר' יואל בן-נון או ר' יעקב מדן, כאלו שאפשר לקטלג בלעג בתוך נישת ה'מתנחלים' שמפנטזים על מחיית עמלק, הם סוג האנשים היחיד שאפשר לומר עליו שהוא חי את התנ"ך בימינו. הקיום ה'מתנחלי' עם כל מה שמסביב: הרי טרשים, אויבים, יצרים, גאולה מול גלות, דבקות דתית, נערי גבעות, לוחמי סיירות וכל שאר מרכיבי ההוויה המתנחלית - מאוד מזכיר לי את התנ"ך, והוא אולי קו הקשר היחיד אליו במדינת ישראל כיום.
מה הקשר בין הבורגנות הצפון-תל אביבית/החרדיות הבני ברקית/האדישות לכל מרכיב יהודי השינקינאית/הקבורה של כל אלמנט דתי הקיבוצית וכו' לתנ"ך?
בלי קשר לשאלות פוליטיות - עם ישראל צריך להכיר טובה למגזר המתנחלי שמשמר עדיין משהו מהתנ"ך.
אני זוכר את שיעורי התנ"ך של ר' יעקב מדן שהיה מגיע אלינו לישיבה מדי שבוע. כשהוא היה מדבר על איזה כפר תנ"כי נידח בסביבת גוש עציון, שהוא ראה אותו היום בבוקר כשנסע למרכז - התחושה הייתה כאילו איזו דמות יוצאת מתוך ספר שמואל ומעבירה לנו עכשיו שיעור תנ"ך.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/1/2006 08:26 |
|
| |
מיכי,
לגבי השיעמום - היה כאן לא מזמן אשכול בנושא לימוד ושיעמום. אני ממליצה לך לקראו.
לגבי טענת הספרותיות והיצירה - אני חושבת שיש הרבה אמת בטענה הזאת, ויש לכך הוכחות הסטוריות לא מעטות (למשל העובדה שספרות המדרש נוצרה כמעט רק בא"י). גם הניתוח שלך את הציונות ומשיכתה לתנ"ך נראה לי נכון.
מצד שני, נראה לי, שתרבות שאינה מסוגלת ליצור גם יצירה ספרותית ראויה, אינה יכולה להיות נחלת הכלל. טיבם של דיונים הלכתיים (רציניים, כאלה הדורשים העמקה למדנית וכישורי חשיבה מפותחים במיוחד), שהם נחלת מיעוט. תרבות ודת אינן יכולות להרשות לעצמן להיות נחלת מיעוט, ואם הן רוצות להנכיח עצמן גם בקרב ילדים וילדות ואנשים שלא למדו מיליון שנה בישיבה, הן חייבות לפתח גם דרכי שיחה אחרות (ותעיד אולי ה"מהפכה" החסידית, שחלק ממנה - אולי המנוע שלה - היה הסיפור).
מצד שלישי, אין לי שום כוונה לומר, ש"אגדה" היא רצינית פחות מ"הלכה", או שהיא מתאימה לאנשים עם יכולות נמוכות יותר. אני חושבת, שיש לה מקום וערך רב גם בקרב מי שחושבים עצמם ל"חכמים" במיוחד. ב"אגדה" (הסיפור, המדרש וכו') יש כוח לגעת במקומות שה"הלכה" אינה נוגעת בהם, ולענ"ד, ויתור על מי מהשתים מפחית באופן מהותי את המרחב התרבותי והדתי של עם ואדם.
|
|
|
|
|
|
