א. הטריפה האמורה בתורה
הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות הגדיר את מהות הטריפה האסורה באכילה:
"הא למדת שהטרֵפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטת למות ועדיין לא מתה, אף על פי שקדם ושחטה קודם שתמות הרי זו אסורה משום טריפה הואיל ואי אפשר שתחיה [1] ממכה זו הבאה עליה." [2]
"נמצאת למד שהתורה אסרה המֵתה והיא הנבלה, ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואע"פ שעדיין לא מתה והיא הטרפה, ... הואיל והיא נוטה למות מכל מקום הרי זו טרפה, בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים. אם כן למה נאמר בתורה טרפה, דבר הכתוב בהווה, שאם לא תאמר כן לא תאסר אלא אותה שנטרפה בשדה אבל אם נטרפה בחצר לא תאסר. הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהווה." [3]
"וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו אסורה, מכאן אמרו חכמים [4] זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. ובהלכות שחיטה יתבאר אי זה חולי עושה אותה טריפה ואי זה חולי אין עושה אותה טרפה." [5]
בהלכות שחיטה [6] מנה הרמב"ם שבעים מצבי טריפות בבהמה, והוסיף:
''ואין להוסיף על טרפות אלו כלל. שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות." [7]
"וכן אלו שמנו ואמרו שהן טרפה, אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים. שנאמר [8] על פי התורה אשר יורוך." [9]
מבואר ברמב"ם בהלכות שחיטה שלמרות מה שכתב בהלכות מאכלות אסורות [10], ש"ענין הכתוב [בתורה] שהנוטה למות מחמת מכותיה ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו – אסורה", בכל זאת אין לנו אלא מה שמנו חכמים, בין להחמיר ובין להקל. לכן אפילו כאשר על פי הידע והטכנולוגיה הרפואית שבידינו ניתן לרפא את הטריפה, היא אסורה באכילה מן התורה, וכן בהמות עם פתולוגיות אחרות שאינן נכללות בין שבעים הטריפות, הרי הן מותרות באכילה גם אם על פי הידע הרפואי שבידינו הן נוטות למות, אינן יכולות לחיות, ובעצם הם מתאימות להגדרה הבסיסית של הטריפה האמורה בתורה.
ולכאורה הדברים סותרים את דבריו בהלכות מאכלות אסורות בהגדרת הטריפה שבתורה ש"ענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו – אסורה".
ב. חידושים רפואיים אינם משנים דיני טריפה בבהמה
הסבר אפשרי לדברי הרמב"ם בהלכות שחיטה הנראים כסותרים את דבריו בהלכות מאכלות אסורות בין לקולא [11] ובין לחומרא, נמצא בדברי החזון אי"ש [12]. למרות "שכנראה הוא [הרמב"ם] מקיים את דברי הרופאים" [13] נתישבו דברי חכמים אשר המה כמסמרות נטועים לעד, משום שְ –
"נמסר לחכמים לקבוע הטריפות ע"פ רוח קדשם שהופיעה עליהם. והנה היה צריך להקבע בב' האלפים תורה כדאמר ע"ז ט' א, דיני הטריפות לדורות, וכדאמר ב"מ פ"ו א' רבי ור"נ סוף משנה ר"א ורבינא סוף הוראה, ואין לנו תורה חדשה אחריהם. והיו קביעות הטריפות כפי השגחתו יתברך בזמן ההוא. ואותן המחלות שהיו פרוונקא דמלאכא דמותא בזמן ההוא שלא נתן הקב"ה לברואיו אז רפואת תעלה להן – המה הטריפות שאסרתן התורה בין בזמן ההוא ובין בזמן של הדורות הבאים, שמסר הקב"ה את משפטי התורה שלהן [של הדורות הבאים] לחכמי הדורות ההם [לחכמי אלפים שנות תורה ]."
או במילים אחרות, על אף שמאחורי קביעת הדין על ידי חז"ל עמדה הערכה מדעית שלא בהכרח היא תקפה גם היום, בכל זאת משנה לא זזה ממקומה והדין שנקבע עומד ויציב [14].
דרך אחרת בשיטת הרמב"ם אולי ניתנת להאמר, על פי המקור שהביא הרמב"ם [15] לשתי ההלכות [16] בהן כתב שדיני טריפה לא משתנים על פי הרפואה שבידינו:
"... אין לך אלא מה שמנו חכמים. שנאמר על פי התורה אשר יורוך."
לדעת הרמב"ם [17] פסוק זה הוא המקור לחובה מן התורה לקיים "כל מה שאמרו חכמים לעשותו", ויתכן שהכלל הקובע את אי שינוי דיני הטריפות הוא עצמו כלל מדברי חכמים, אשר התורה ציוותה לקיים כל אשר יורונו.
והרמב"ם במורה נבוכים [18] הסביר מדוע "אי אפשר שיהיו התורות נתונים לפי ענייני האנשים והזמנים המתחלפים, כדמות הרפואה, אשר רפואת כל איש מיוחדת לפי מזגו הנמצא בשעתו". וההסבר הוא כי "צריך שתהיה ההנהגה התוריית מוחלטת כוללת לכל, ...כי אילו היתה לפי האנשים, היה נופל ההפסד בכל, ו'נתתה דבריך לשיעורין' [19]. ומפני זה אין ראוי שיקשרו הענינים המכוונים כונה ראשונה מן התורה – לא בזמן ולא במקום, אבל יהיו החוקים והמשפטים מוחלטים סתם וכוללים, כמו שאמר יתברך [20]: 'הקהל – חוקה אחת לכם'. ואמנם יכוון בהם התקנות הכוללות על הרוב, כמו שביארנו".
ג. חידושים רפואיים משמעותיים להדרכות רפואיות
הדרכות רפואיות – כלומר עצות להתנהגות בריאה או לטיפול רפואי – המפוזרות בתלמוד, שונות מכללי הלכה כדוגמת הלכות טריפות. הדרכות אלו אינן הלכות מחייבות, אלא הן ניתנות לביקורת מדעית/רפואית בהתאם למקום ולזמן [21]. יתר על כן: לא רק שאין חיוב לנהוג לפי הדרכות אלו, כמבואר בתוספות [22] דנשתנו הטבעיים בזה והרפואות שבש"ס אינן טובות בזמן הזה, אלא שלגבי הרפואות שבתלמוד אף אסרו הראשונים [23] את השימוש המעשי בהן.
ד. גדר כללי הטריפה באדם
בתווך, בין כללי הלכה קבועים כדוגמת הלכות טריפות לבין הדרכות רפואיות המפוזרות בתלמוד כעצות [24] לחיי דברייתא [25], מצינו גם כללי הלכה המבוססים על הערכה רפואית, כשההלכה למעשה תלויה באישור רפואי עדכני. דוגמא לדבר דיני טריפות באדם הנוגעים להרבה גופי תורה. וז"ל הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש [26]:
"וכל אדם בחזקת שלם הוא וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר."
כלומר, בניגוד לטריפות באיסורי אכילה, הרמב"ם מצריך כאן שני תנאים [27]. הראשון: "עד שיודע בודאי שזה טריפה" [28], והשני: ש"יאמרו הרופאים שמכה זו אין בה תעלה [=רפואה] לאדם". ואף שבכמה סוגיות בש"ס [29] משמע שקביעת הטרפות באדם תלויה אך ורק בקיום התנאי הראשון, דהיינו מכה מע' טרפויות, בכל זאת לדעת הרמב"ם דין טריפה באדם מצריך גם אישור רפואי עדכני.
מקור להבדל זה לא ידוע, ו"סובר הרמב"ם כן מסברא או שמצא כן באיזה מקום" [30]. וגדר הדברים הוא שהגדרת טריפה בבהמה שייכת לקטגוריה של דיני הלכה, ואילו הגדרת טריפה באדם שייכת לקטגוריה של מציאות טבעית. או בלשון הרוגצ'ובר, שבניגוד לדיני טריפה בבהמה, "האומד בהנהרג אם היה בן קיימא – אין זה גדר דין רק גדר טבעיות, וזה שייך לרופאים" [31].
********
[1]. כדעת מ"ד "טריפה אינה חיה" – חולין מב,א, וש"נ.
[2]. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות, פרק ד הלכה ז.
[3]. רמב"ם שם, הלכה ח.
[4]. חולין פרק ג, משנה א.
[5]. רמב"ם שם, הלכה ט.
[6]. רמב"ם הלכות שחיטה, פרק י הלכה ט.
[7]. רמב"ם שם, הלכה יב.
[8]. דברים יז, יא. ועיין בספר המצוות לרמב"ם שורש ראשון, שפסוק זה הוא המקור לחובה מן התורה לקיים כל מה שאמרו חכמים לעשותו. ועיי"ש בהשגות הרמב"ן שחולק.
[9]. רמב"ם שם, הלכה יג.
[10]. הלכות מאכלות אסורות פרק ד, וכן בהלכות שחיטה, פרק ה הלכה א.
[11]. את הסתירה לחומרא בדברי הרמב"ם בהלכות שחיטה, כלומר שמטריף להלכה גם בהמות היכולות לחיות ע"פ הרפואה שבידינו, ניתן ליישב באופנים נוספים. ראה למשל את דברי הנצי"ב מוולוז'ין, בהעמק שאלה, במדבר, שאילתא קכה, אות א (דף לג). אולם הסתירה לקולא, דהיינו שהרמב"ם בהלכות שחיטה מכשיר בהמות הנוטות למות למרות שע"פ הידע הרפואי אינן יכולות לחיות, אם אינן כלולות בשבעים הטריפות שמנו חכמים – דורשת הסבר אחר.
[12]. חזון אי"ש נשים, כז, ג; יו"ד ה, ג.
[13]. חזון אי"ש שם. וכ"כ הגרמ"פ באגרות משה חו"מ ח"ב, עג אות ד, ד"ה ועיין בכ"מ, עיי"ש.
[14]. כעי"ז באגרות משה שם, "שהתורה אסרה לעולם מה שהיתה טרפה בשעת מתן תורה שלא היתה כמוה חיה". אמנם לחזון אי"ש הקביעה היא לפי המצב בסוף אלפיים שנות תורה, בזמן הקביעה של חכמי התלמוד, ולא לפי המצב בשעת מתן תורה, כדעת הגרמ"פ.
[15]. רמב"ם הלכות שחיטה, פרק י, הלכה יג.
[16]. רמב"ם שם, הלכות יב-יג.
[17]. ספר המצוות שורש ראשון.
[18]. מורה נבוכים חלק ג פרק לד (תרגום רשב"י אבן תיבון).
[19]. ע"פ שבת לה, ב; חולין ט, א; וש"נ.
[20]. במדבר טו, טו.
[21]. כסף משנה, הלכות דעות פרק ד הלכה יח, לענין הקזת דם, משום "שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי התלמוד – משונה משאר ארצות", עיי"ש.
[22]. מועד קטן, יא,א תוד"ה כוורא.
[23]. במהרי"ל בליקוטים שבסוה"ס כתב דכל הרפואות והלחשים שבכל התלמוד אסור לנסות אותם משום דאין אדם יכול לעמוד על עיקרם וכי לא יעלו בידם ילעגו וילגלגו על דברי חכמים, מלבד הא דאי' במס' שבת ס"פ במה אשה, עיי"ש. ובים של שלמה בחולין פ"ח סי' י"ב כותב עוד שישנו על כך חרם הקדמונים שאין לסמוך על רפואות התלמוד כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים ולא ידעו שיש שינוי במקומות וכ"ש בזמנים שהדורות פוחתים והולכים ואם הראשונים כענקים אנו כיתושין עיי"ש. ויעוין מה שאסף בזה גם איש טהור בשדי חמד מערכת ר' כלל נ"ד עיי"ש. [הובא בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז – קונ' רפואה בשבת פרק ג ד"ה (ז) ובנוגע]. וע"ע בלב אברהם שהובא בפרק יב להלן.
[24]. כדוגמת יומא פד, א, וכעין זה בירושלמי שבת פי"ד ה"ד.
[25]. שבת פא, א.
[26]. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ב הלכה ח.
[27]. מנחת חינוך מצוה לד אות ד]; שו"ת אחיעזר, חלק א, סי' יב אות ה. אמנם לשון הרמב"ם סובלת גם את הפירוש שדי בתנאי אחד, והוא שיאמרו הרופאים על המכה שאין לה רפואה, כלומר, אמירת הרופאים היא ביאור הדרישה "שיודע בוודאי שהיא טריפה". ואכמ"ל.
[28]. לכאורה הכוונה היא שמדובר כאן על אחד משבעים הטריפות המנויות בהלכות שחיטה.
[29]. לדוגמא: יבמות פרק טז משנה ג; נדה כג,ב-כד,א; תשובת ר"י מגאש, שטמ"ק ב"ק סוף כו,ב. אך ראה חולין מב, ב, תוד"ה ואמר רב; זבחים קטז,א, תוד"ה דילמא נח; בכורות לז, ב, תוד"ה כדי שינטל, ואכמ"ל.
[30]. מנחת חינוך, שם.
[31]. צפנת פענח, מהדורה תניינא, יסודי התורה, ה, ה, עמ' 81. עיי"ש שגם ציין לירושלמי יבמות פ"ח גבי כרות שופכה שיש בהם הלכות הרופאים, ובספרי פרשת תצא פי' רמ"ז זה מהלכות הרופאים. עיי"ש בהמשך הדברים, ובחזון אי"ש נשים ט, ט, ואכמ"ל.
מקור:
http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/Assia71-72/Assia71-72.08.asp
