מעיין ת"א יפו פרשת וארא+חדשות ת"א יפו

דבר המערכת קוראים אנו בפרשה על עשרת המכות. מגיע משה במכה הראשונה והופך את היאור לדם. גם חרטומי פרעה עשו כן בלטיהם והפכו את היאור לדם. אולם אומרים חז"ל כי יש הבדל בין מה שעשה משה למה שעשו החרטומים. בעוד שמשה הפך את המים לדם ממש, הרי שהחרטומים עשו רק אחיזת עינים, והמים נשארו מים רק צבעם היה צבע של דם, אולם המים לא שינו את טיבעם, כפי שקרה במעשהו של משה. וזהו תמצית העניין במעשה הכשפים ואחיזת העינים של החרטומים. וכך היא גם דרכו של היצר, מראה הוא לאדם עד כמה טוב ונפלא הוא העולם הזה על תענוגותיו, ועד כמה יש לו לאדם "רווח " במעשה העבירה. אולם הכל, זה רק להטוטים ואחיזת עינים, רק נדמה הוא לאדם כמה טוב לעוברי רצונו, וכמה הם "נהנים" מחיי העולם הזה. אולם האמת שמאחורי כל אחיזת העינים אין ולא כלום, הכל רק בלון נפוח. ורק במעשיו של משה – של ההולך בדרך ה', יש את האמת, ורק שם נמצא העונג האמיתי, כפי שלמדונו חז"ל, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. שבת שלום הרב נתן אלנתן

הליכות עולם מהרה"ג אלקנה אליאסי שליט"א רב איגוד בני תורה ת"א יפו עפ"י פסיקותיו של מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א האם סבון ושמפו וקרמים צריכים הכשר או שאין לחוש אפילו אם יש בו שומן מן החי. התוספות במסכת יומא (דף עז ע"א) כתבו בשם רבינו תם, שמותר לסוך גופו בחלב (בניקוד צירה) ואע"פ שהאוכל חלב איסורו בכרת, מכל מקום כיון שמותר בהנאה, שנאמר וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה, מותר לסוך בו. ורק באיסורי הנאה אסור לסוך בהם (כדאיתא בפסחים כ"ה ע"ב), אבל באיסור אכילה מותר. וכן כתבו התוספות בנדה (ל"ב ע"א) בשם ר"ת, שסיכה בשומן חזיר ובחלב מותרת. וכן כתבו עוד ראשונים. (ומשמע שאפילו לתענוג מותר). אולם בספר איסור והיתר (כלל ל"ט סימן ל"ד) כתב, שאסור לסוך בשומן חזיר או בחלב סיכה של תענוג, שדין סיכה כשתיה מדרבנן. והסמ"ג והסמ"ק כתבו, שמ"מ אם יש לו פצעים בראשו מותר לסוך בכל האיסורים של תורה, שבמקום צער לא גזרו חכמים. והש"ך בנקודות הכסף יורה דעה (סימן קי"ז), פסק להתיר, ושכן המנהג. (ושיש מחמירים) וכן מוכח בבית חדש (סוף סימן קט"ז וסימן קי"ז) שיש להתיר בכל אופן. וכן העלה הפרי חדש (סימן קי"ז סק"ד) שהעיקר כדברי התוספות יומא (ע"ז ע"א) שמותר, וכן פסק מרן החיד"א במחזיק ברכה אורח חיים (סימן תרי"ד) ועוד אחרונים. אולם יש פוסקים רבים שכתבו להחמיר בשומן חזיר או חלב (בניקוד צירה) לתענוג ולא התירו אלא אלא רק במקום צער שצריך לרפואה, וכן ראוי להחמיר. ואולם: בסבון שמעורב בו דבר איסור יש לומר שמכיון שנפגם טעמו מאד מחמת החומרים שעורבבו בתוכו יש להתיר גם לכתחילה לסוך בו אפילו לתענוג, וכמו שפסק הרמב"ם (בפרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"א): שהאוכל מאכל איסור לאחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, האחרונים נחלקו בכוונת הרמב"ם שכתב פטור, המנחת כהן (בשער התערובת חלק א' פרק ט') הבין שאיסורו מדרבנן משום אסור נבלה. אף על פי שהסריח והבאיש. אבל הפרי חדש יורה דעה (סימן ק"ג סק"א) דחה דברי המנחת כהן, וכתב שאין האיסור משום נבלה, ואפילו מדרבנן, אלא שאסור מכיון שנמאס ונתבטל ממאכל אדם, שאסור לאוכלו משום בל תשקצו. (ועוד אחרונים רבים נחלקו בזה) וא"כ לפ"ז סבון שאין בא לאוכלו אין לאסור כלל. ועוד יש להוסיף שאף שיש מהפוסקים שהחמירו בנבילה שהסריחה שכל שראויה עדיין למאכל כלב יש לאסור מדרבנן, הנה הסבון שנפסל גם מאכילת הכלב אין שום איסור להתרחץ בו, כיון שאין בו איסור אכילה כלל אפילו מדרבנן. ומאחר שהרבה פוסקים מתירים לסוך אפילו בחלב ושומן חזיר שאין בהם שום תערובת שפוגמת טעמם, אלא שנכון להחמיר כדברי החולקים, אולם גם לדבריהם אין האיסור בסיכת חלב ושומן חזיר אלא מדרבנן, לפיכך בסבון וכדומה שהוא פגום מאוד בטעמו יש להתיר אף לכתחלה. והעיקר להלכה ולמעשה שמותר להתרחץ בסבון וכדומה אפילו יש בו חלב או שומן חזיר וכיוצא בזה, ואין בו שום חשש איסור כלל. (יחוה דעת ח"ד סי' מג')

דור דור ודורשיו מהרב אלקנה אליאסי שליט"א רב איגוד בני תורה ת"א יפו המקבל השמיני אליהו הנביא (המשך) הלכות שנסמכו על דברי אליהו: א. במסכת ברכות (דף ג' ע"א) למדו מדבריו ג' הלכות מהמעשה שנכנס רבי יוסי לחורבה להתפלל והמתין לו אליהו בפתח: א. למדנו שאין נכנסין לחורבה. ב. ולמדנו שמתפללין בדרך. ג. ולמדנו שהמתפלל בדרך - מתפלל תפלה קצרה. ב. בירושלמי תרומות (פ"ח ה"ד) מצינו שהורה אליהו הלכה שלא כדברי התוספתא ופסקו הלכה לכתחילה כדבריו, וכדאיתא התם: סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך ופגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ולא ייהרגו. אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי. עולא בר קושב תבעתו המלכות לעמוד לדין וברח לעיר לוד אל רבי יהושע בן לוי, באו מהמלכות ואיימו שאם לא ימסרוהו יחריבו את כל העיר, הלך אליו רבי יהושע בן לוי ופייסו ומסרו למלכות, ואליהו הנביא היה רגיל לבא ללמד עם ריב"ל והפסיק לבא אליו, ואחר שצם כמה צומות בא אליו אליהו ואמר לו שאינו מוכן להגלות אליו כיון שהוא מוסר למלכות, אמר לו והלא כדברי הברייתא עשיתי ,וענה לו אליהו: וזו משנת החסידים? ועכ"פ למדנו מאליהו שאין למסור למלכות כלל. וכן פסק הרמב"ם הלכות יסודי התורה (פרק ה' ה"ה) שאם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכתב הכסף משנה (שם) שדעת הרמב"ם שריב"ל היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ואפילו הכי לא נגלה אליו אליהו מפני שמסרו למלכות. וא"ל וזו משנת חסידים היא ?? ומכאן שלכתחילה אין מורים כן. וכך הם דברי הבית יוסף (יורה דעה סימן קנז' אות א') שאחר שהביא את המעשה המובא בירושלמי כתב: משמע דאע"ג שמעיקר הדין מותר למסור למלכות אם מיקדו את בקשתם, מכל מקום מדת חסידות הוא שלא לעשות כן ומפני כך כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ה) שאם יחדוהו והוא חייב מיתה יתנוהו להם ואין מורין להם כן לכתחלה: (והפוסקים האריכו רבות על הלכה זו ואכמ"ל). ג. בתרומה שמסופקים בה אם נטמאה או לא, כשיברר אליהו שלא נטמאה היא טהורה (פסחים יג' ע"א). ד. בבשר קדשים שהסיחו דעת ממנו, למי שסובר שפסול משום חשש נגיעת טומאה, אמרו שאם יבוא אליהו ויטהרנה שומעים לו (שם לד' ע"א). ה. בגליל היו מטהרים יינם ושמנם למזבח, אף על פי שהיתה שם רצועה של חוץ לארץ מפסקת בין גליל ליהודה, והיו מניחים את היין והשמן שמא יבוא אליהו ויראה להם שביל שאינו מחוץ לארץ ויטהרנו (חגיגה כה' ע"א). ו. במעוברת הזקוקה ליבם אמרו שאם יבוא אליהו ויאמר שהעובר הוא נפל הרי היא בת חליצה ויבום (יבמות לה' ע"ב). ז. המקדש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש ומת בלי בנים, ששתיהן חולצות מאחיו ולא מתייבמות, אם יבוא אליהו ויאמר על אחת מהן שזו קידש, הרי זו בת חליצה ויבום (שם מא' ע"ב). ח. כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה, אם יבוא אליהו ויאמר על אחד מהם שהוא העבד סומכים עליו (גיטין מב' ע"ב). ט. בשר שנתעלם מן העין כשיאמר אליהו שהבשר אינו של נכרים הוא כשר (עיין תוס' חולין ה' ע"א ד"ה על פי). י. בכוחו של אליהו לברר לנו לגבי הקובע סעודתו על היין אם זה נקרא קביעות סעודה לענין ברכת המזון (ברכות לה' ע"ב) וכדברי הגמרא: אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: אי קבע עלויה סעודתיה מאי? אמר ליה: לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא, השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם. יא. בכוחו של אליהו לברר את טבע עורו של דג טהור, אם יש בו זוהמא או לא, לענין אם הוא כשר לכתוב עליו תפילין (שבת קח' ע"א) וכדברי הגמרא בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק: מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור? - אמר לו: אם יבא אליהו ויאמר. מאי אם יבא אליהו ויאמר? אילימא אי דאית ליה עור אי דלית ליה עור - הא חזינן דאית ליה עור! ועוד, התנן: עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת! - אלא: אם יבא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה, אי לא פסקא זוהמא מיניה ע"כ. ועיין ברמב"ם (תפילין פ"א ה"י), ובשולחן ערוך (אורח חיים סי' לב' סי"ב) וביורה דעה סי' רעא' ס"א שאין כותבין על עור של דג שגדולה זוהמתו.

פרפראות בפרשה וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב (ו,ג) רש"י מפרש: "וארא – אל האבות". תמה אני – שאל הצדיק רבי מאיר מפרימישלן - מה מוסיף לנו רש"י בהסברו? וכי אין אנו יודעים שאברהם, יצחק ויעקב הם האבות הקדושים? אלא - תירץ הרבי – רש"י בא ללמד אותנו, כי אל כל אחד ואחד מהאבות הקדושים, נגלה הקדוש ברוך הוא בזכות עצמו, ולא בזכות אבותיו. הוא אהרן ומשה (ו, כ"ו) במדרש רבה מובא כי פעמים הקדימה התורה את שמו של משה לשמו של אהרן, ופעמים הקדימה התורה את שמו של אהרן לשמו של משה - ללמד ששקולים הם. איך יתכן - שאל "החוזה מלובלין", רבי יעקב יצחק הורביץ - ששני אנשים יהיו בדיוק באותה מדרגה, והרי לכל אדם יש עליות וירידות, ואין מצבו שווה בכל יום? אולם אפשר לתרץ - השיב "החוזה" - על פי דברי חז"ל שאמרו בגמרא מסכת חולין (דף פט): גדול מה שנאמר במשה ואהרן, ממה שנאמר באברהם. שאברהם אמר (בראשית יח', כז'): "ואנוכי עפר ואפר", ואילו משה ואהרן אמרו על עצמם (שמות טז,ז): "ונחנו מה". פירוש הדבר שמשה ואהרן הגיעו לדרגת ביטול גבוהה יותר מאברהם אבינו! אברהם אבינו העיד על עצמו: "אנוכי עפר ואפר" - אולם גם עפר הוא משהו. ואילו משה ואהרן אמרו: "ונחנו מה" - השוו עצמם לכלום! ואם כן - סיים "החוזה" - כאשר האדם הוא משהו, ואפילו קטן ולא חשוב - כעפר ואפר, לעולם אינו יכול להשתוות עם חברו ולהיות עמו באותה מעלה בדיוק. אולם כאשר שני אנשים אומרים על עצמם ונחנו מה – אנחנו כלום. בזה אפשר שיהיו שקולים. ויתיצב לפני פרעה (ט,י"ג) מסופר במדרש, כי בכניסה לביתו של פרעה היה פתח נמוך, כנגד הפתח הוצב אליל מצרי. כל הרוצה להכנס לבית פרעה, הוצרך להתכופף כדי לעבור בפתח הנמוך, נמצא, כל הנכנס - משתחווה לפסל. בשעה שנכנסו משה ואהרן לבית פרעה, נעשה נס, והפתח התרומם עד שלא הוצרכו כלל לכוף את ראשם. זה הסבר הכתוב - אמר רבי משה אלשיך - הקדוש ברוך הוא אומר למשה: "והתייצב לפני פרעה" אין לך להתכופף כלל אלא להכנס ניצב, זקוף... גם בשעה - הוסיף האלשיך הקדוש ואמר - שנכנס יעקב אבינו לבית פרעה, נעשה לו נס, והפתח גבה, כדי שלא ייכשל צדיק זה, חס ושלום, בעוון עבודה זרה. משום כך נאמר ביעקב (בראשית מ"ז, ו): "ויעמידהו לפני פרעה".