| נשלח ב-30/1/2006 23:40 |
 |
| |
ובחיי דכל בית ישראל
מה אנו מתפללים בקדיש ?
א שהגאולה תבא לפני שיספיק יהודי אחד למות ? בשביל זה הגאולה צריכה להתרחש ברגע זה, שכן כל x דקות מת יהודי.
ב אולי הכוונה שהמתים יקומו אז ?? לא נראה כביאור פשוט, ודאי לא בהמשך לבחייכון וביומיכון .
ג אולי אין הכוונה לגילוי כבוד שמים לעתיד לבא אלא שברגע זה יתקדש שמו במידה כזו או אחרת ?
אושר ע"י מואדיב
המאירי
תוקן על ידי - ymy33655 - 30/01/2006 23:39:31
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 02:38 |
|
| |
זה בסך הכל איחול לחיים ארוכים לכל הנוכחים ולכל עם ישראל.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 07:52 |
|
| |
משהו כמו האיחול 'פלוני נפטר, לא עלינו' ??
המאירי
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 08:00 |
|
| |
אימי
צדקו דברי אשר. אמנם יש לפרש קצת יותר בהרחבה.
א. איך התפתח הקדיש? האם היתה זו תפילה עצמאית שבאה מעצמה מתוך העם, או שמא חכמים
תיקנו אותה? הלשון הארמית מראה לכאורה כי מדובר בהתפתחות עצמאית.
ב. יש להשוות בין האיחול "בחייכם וביומיכם" (=בחייכון וביומיכון) לכל איחול אחר. כאשר אני מאחל
לאדם אחר דבר טוב, האם אני והוא מצפים באמת שזה יקרה?
אני משער, ממה שאני מכיר את וטו, שהיה אומר כי הכוונה שכך "ראוי להיות", כלומר שזה דבר טוב.
ג. אדם אומר משפטים של איחולים בלי שיתן דעתו בדיוק איך הם יחולו. עם זאת, ברור שאנו יודעים
שיש חולים, יש גוססים, ויש מתים בכל רגע. כוונתנו במשפט זה היא "על דרך הרוב". שמי שיכול,
יזכה.
ד. ראוי להזכיר כי הקדיש, שבימינו לבש צורה מאד מסויימת ומדוייקת מבחינה מילולית, עד
שהבדלים קטנים בו הופכים למסמני הבדלים בין עדות בישראל, היה פעם הרבה יותר גמיש. ויש לנו
עדות כי בימי הרמב"ם, למשל, היו רגילים להוסיף: "בחייכון וביומיכון ובחיי דמרנא ורבנא רבנו משה".
והרי הרמב"ם נפטר לבית עולמו ומשיח לא בא. אמנם הכוונה היא שראוי היה שיבוא בימיו (וגם על
ה"ראוי" הזה יש לדון, כי אין כוונתי כאן לאיחול משיחי, שיש זמנים המכוונים לביאת המשיח, בדווקא,
אם כי יכול להיות שיש כאלו שיבינו כך את הביטוי, שיהי רצון מלפני השם שעכשו יהיה זמן המשיח).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 08:25 |
|
| |
.
כפי שכתב אשר, ואכן, מדובר באיחול.
המבקש מאחל כי יתגדל ויתקדש (שימו לב לצורת בניין הפועל - מתפעל. ששמו יגדיל את עצמו, ויקדש
את עצמו) שמו של הקב"ה מייד, בחייהם של כל עם ישראל.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 11:00 |
|
| |
מה שיש להבין בנוסח זה, להיכן נמשכים המילים "בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל"?
אל יתגדל ויתקדש? הרי כבר ענינו עליו אמן.
אל ויקרב משיחיה? הרי כבר ענינו עליו אמן.
אלא ודאי היא חוזרת אל שני הברכות הראשונות, שהם יהיו בזמן קריב.
א"כ אין זו ברכה לאריכות ימים, אלא ברכה נוספת, ששתי הברכות הראשונות יהיו מיד, בחיי דכל בית ישראל, עוד לפני שמישהו מהם יספיק למות. וע"ז עונים שוב אמן.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 11:12 |
|
| |
אם בפרשנות של הקדיש עסקינן .אולי יוכלו בעלי התריסין שבפורום להסביר את הנאמר בקדיש: לעלא מן כל בירכתא ושירתא.תושבחתא ונחמתא. אנו מברכים משבחים ומפארים מעל לכל הברכות שירות ותשבחות ונחמות מה עינין נחמות לכאן?
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 12:21 |
|
| |
הלבן
איקון ירוק
(הייד פארק גנבו לי שוב את האיקונים)
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 13:45 |
|
| |
מואדיב
חלש אני בדקדוק לשון הארמית. האם יש הפרש בפירוש יתגדל ויתקדש בין ד' צרויה לפתוחה?
מיימוני
מדוע באמת הסירו את האייקון הזה?
אבל לא נורא, הוא נמצא ברשימה המלאה.
ירוחם
כנראה תושבחתא נמשך לברכת יתגדל, ונחמתא לברכת ויקרב משיחיה.
תוקן על ידי - הלבן - 31/01/2006 13:46:41
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 13:48 |
|
| |
מיימוני
אכן מה שעורר אותי הוא הנוסח שנהגו בתימן בחיי הרמב"ם שזוהי דווקא תפילה מאוד מוגדרת שהרמב"ם יזכה לביאת המשיח בימיו ואכן התפילה לא התקבלה והרמב"ם נפטר לבית עולמו ועדיין בן דוד לא בא,
לכן שאלתי האם גם אנו מתפללים ומיד מתבדים ברגע שמת יהודי וחוזרים ומתפללים וכן הלאה, באופן שמהקדיש תתקבל עד הקדיש של עלינו כבר ירד אחד מה'כל בית ישראל'
המאירי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 13:51 |
|
| |
אימי
הברכה אינה אל הרמב"ם, כי אם אלינו, שתהי' הגאולה מיד, בשעה שכולנו חיים וגם הרמב"ם.
ואע"פ שהתמהמה חכה לו בכל יום שיבוא.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 14:28 |
|
| |
שמעתי מהרב מ"ד דרוקמן: יש מקומות שהציבור נוהג להגיד יחד עם הש"ץ, בקול רם, את המילים "וחיים
טובים עלינו", ויש מקומות שנוהגים להגיד בקול רם רק את המילים "וחיים טובים". פעם אחת הגיע
יהודי ממקום א למקום ב, ואמר, כמנהגו, "וחיים טובים עלינו". צעקו לו מהקהל "לא לא, לא עלינו!"...
שמעתי מדניאל רייזר: יש מקומות שנוהגים להגיד רק "וימליך מלכותיה בחייכון...", ויש מקומות
שנוהגים להגיד "וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחה בחייכון...". פעם אחת הגיע יהודי
ממקום א למקום ב ועבר לפני התיבה. כשאמר בקדיש, כמנהגו, "וימליך מלכותיה בחייכון..." צעקו לו
מהקהל שיחזור. חזר ואמר "וימליך מלכותיה בחייכון..." ושוב צעקו לו מהקהל שיחזור. חזר ואמר
"וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחה בחייכון...". לאחר התפילה כינס את כל המתפללים
ואמר להם: "אני רוצה להודיע לכולכם, שלמרות מה שאמרתי, אני התכוונתי שלא יצמח פורקניה, ולא
יקרב משיחה!"...
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 14:36 |
|
| |
ירוחם,
לעילא מכל ברכתא הוא המשך של
[שמיה דקוב"ה] יתברך . . . ויתעלה - לעילא מן כל ברכתא.
אגב, זו הסיבה שלדעת הגר"א לא אומרים בקדיש את המילה "ויתהלל"
שמפרידה בין "ויתעלה" לבין 'גובה' ההתעלות "לעילא מן כל ברכתא ושירתא".
עניינית, הפירוש לא משתנה גם אם נשאיר את הנוסח העתיק של "ויתהלל".
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 15:18 |
|
| |
הלבן הקדיש זה מתן שבח וכבוד.וצריך להיות לו מובן. כשאדם מוציא מפיו דברי הלל הוא חייב להבין מה הוא אומר. (במיוחד אם הוא כותב בעצכ"ח למרות הגימטריא)איזה מובן יש לקדיש לפי הסברך?מה עוד שמשיחה הוא בפרק הקודם. דר הלפרין. השאלה היתה מה פרוש המילה נחמתא. איך זה מתקשר לדבריך. אני מצטער על חוסר הבנתי. אבל לא הבנתי.
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 22:41 |
|
| |
ירוחם והלבן
אין שום בעיה בהקשר של המשפט אף אם הוא נקטע באמירת אמן, וכמו שיש מנהג לענות אמן אחר יתברך ולהמשיך וישתבח
וכן במנהג הקדום של אמירת ההלל המובא ברמב"ם
מקריא: בצאת ישראל ממצרים
עונים: בצאת ישראל ממצרים
מקריא: בית יעקב מעם לועז
עונים: הללו-י-ה
מקריא: היתה וגו'
וכן על זה הדרך
הרי שהמשפט ממשיך אחר קטיעתו וזוהי דרך עניה.
משקל הקדיש הוא:
יתגדל ויתקדש שמו הגדול (*כרצונו) בעולם שברא [כרצונו]
} בחייכם ובימיכם
וימליך מלכותו [ויצמיח גאולתו ויקרב משיחו]
_________
ע"פ הגר"א כרעותיה קאי על יתגדל ויתקדש ולפ"ז כרעותיה כ דגושה (שכן היא אחרי פסיק)
ע"פ הפירוש הרגיל 'בעולם שברא כרצונו' ולפ"ז כרעותיה כ רפה (אחרי אהוי ללא פסיק)
מאיר
תוקן על ידי - ymy33655 - 31/01/2006 22:41:57
|
|
|
|
| נשלח ב-31/1/2006 23:09 |
|
| |
מאיר מה פרוש המילה נחמתה ואיך זה מסתדר לך עם אמן? בלי אמן לפי הגרא לפי הרמב"ם? תסביר בבקשה בעיברית פשוטה את כל הקשר של המילה עם מה שנא לפניה.
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
