לא צללתי בים החומר (אף לא בהתחלה) מחשש טביעה, אך מציפה שטחית על-פני המים, נמצאתי למד כי עיקר הפער בשכר מקורו בשעות הנוספות. דבר זה, למיטב הבנתי, הוא פונקצי'ה של העדפותיהן של הנשים העובדות, אשר מבכרות את הטיפול בביתן ("בישול דיסה" ו"צחצוח נעלים" בלשון המליצה שנתקבלה כאן באשכול) על תוספת שעות בעבודה. זאת, אם אינני טועה, נקודת טענתו של צ'אוט. זה בכל אופן לא מראה ש"הם אינם שווי זכויות לזכרים", כלשונך בהודעה שהופנתה אליו - זכותן להוסיף שעות בעבודה על חשבון כל דבר אחר. והטענה שלי הייתה, שאף-על-פי-כן, מראש דאגו לקולגות שלי (מה שעושה אותן לבנות מזל, כמובן) ו"השלימו" להן את השעות הנוספות באופן קבוע בדמות "משרת אם".
נשלח ב-8/2/2006 17:10
ירמיהו, מאחר שכעדותך לא טרחת לצלול לתוך החומר, אני מתפלאת שאתה מסיק מסקנות.
הנה קישור ממש קל לעיכול, המביא נתונים מארה"ב. http://www.infoplease.com/ipa/A0193820.html. בו תראה שההשוואה נעשתה לגבי משכורת שנתית של גברים ונשים העובדים במשרה מלאה, בין השנים 1951 ו-2003. כפי שתראה, בשנת 1951 הרויחה אשה, בממוצע, 63.9% מהשכר הממוצע של גבר. עם השנים הפער הצטמצם, ובשנת 2003 השכר הממוצע של אשה היה 75.5% מזה של גבר (זה, אגב, פחות או יותר המספר שנקב בו צ'וטונג. הוא לא המציא את זה. וראה גםhttp://www.iwpr.org/pdf/C350updated.pdf). מה מקורו של ההפרש? הרי בתחומים בהם לגברים עדיפות, כלומר כוח פיזי, אין משולמות משכורות גבוהות?
הייתי יכולה להפליג בסטטיסטיקות נוספות, אולם זה מיותר, הדברים ידועים, וטענה אחרת היא שטותית.
אומר לך דבר נוסף על בישול הדיסה, שמסתבר שהוא העומד בדרכה של האשה לשכר הוגן. ילדים זקוקים להשגחה טוטלית תקופה מאד קצרה בחייהם. זאת אומרת שבמשפחה ממוצעת בעלת, נאמר, 4 ילדים, תהיה תקופה של כ-10 שנים בה יש ילדים קטנים בבית. גם אם נקבל את האקסיומה שתפקידה של האשה, ולא הגבר, להקריב את הקריירה בתקופה זו, מדוע זה צריך לרסק את עתידה ההשתכרותי עד הפנסיה? מדוע נשים בנות 50 מרויחות פחות מגברים? באופן מפתיע, ההפרש הקטן ביותר בין שכר נשים לגברים הוא דווקא בקבוצות הגיל הצעירות, שהן הן שנות הפריון הרגילות של נשים!
ההסבר הוא פשוט. מדובר בקיפוח שיטתי שנמשך לאורך שנים, ושבשנים האחרונות התחילו לעשות לתיקונו, לא מעט בזכות התנועה הפמיניסטית ונשים אמיצות כמו בטי פרידן. איני יודעת מתי יושג שוויון השתכרותי, יש לי תחושת בטן שזה יקרה לפני שישתנו ההתייחסויות של כל מיני אנשים ל"ביתיותן" של נשים, מפני שאת זה קל למדוד, וברוב המדינות זה גם לא חוקי (למרות שזה קורה). אבל עד אז יצטרכו הנשים להתמודד עם תקרת הזכוכית, וגם עם הרעיונות השקריים על שויון שכאילו קיים שזורקים בפניהן כל הזמן.
חמישים שנה אחרי התפקיד הכפול שבו אנו נושאות חמישים שנה אחרי יציאת הספר ´התעלומה הנשית´, לא הביא אתו סיפוק ואושר, אלא יצר דור שלם של נשים החיות במהירות טורבו, משתתפות, קצרות נשימה, במירוץ הכפול ומרגישות מוגשמות כמו לימון סחוט מיכל ווזנר
לפני ימים אחדים הודיעו בחדשות על מותה של בטי פרידן, האשה שעוררה את הגל השני של הפמיניזם כאשר חיברה את הספר 'התעלומה הנשית'. על מדף הספרים הנשי שלי עומד עותק עתיק יומין של הספר, שהיה שייך עוד לסבתי, ולכבוד בטי פרידן נטלתי אותו לידי וקראתי שוב על המצוקה המסתורית של עקרות הבית לפני חמישים שנה; המצוקה שאין לה שם.
את הנשים שעליהן ואליהן כתבה בטי פרידן אני מכירה אישית רק מן הקולנוע: שם הן מופיעות תמיד כשהן לבושות טיפ-טופ בחצאיות פעמון בגובה ברך, בתסרוקת עשויה היטב וקשורה בסרט. יש להן עיניים מאופרות, ריסים מודגשים וחיוך זוהר. הן קוראות מגזינים ומדפדפות בקטלוגים של אופנה ומוצרים לבית, מחליפות ביניהן מתכונים, נפרדות בבוקר בנשיקה מן הבעלים המצליחים שלהן, מנפנפות לשלום לילדים המחונכים שלהן מן הגינות המטופחות שלהן ונכנסות הביתה להכין ארוחת צהריים בת שלוש מנות וקינוח. יש להן משפחות יפות, בתים יפים, רהיטים יפים ובגדים יפים: הן אמורות להיות מאושרות ומסופקות ומרוצות בחלקן, והתגלית הגדולה של בטי פרידן היתה, שהדבר הוא לא בדיוק כך.
פרידן שלחה שאלונים לבוגרות המחזור שלה בקולג', אשר התחתנו בינתיים והפכו לעקרות בית, וגילתה שכולן מדווחות על תחושות קשות של תסכול ואומללות. כל אחת מעקרות הבית המתוסכלות חוותה את תחושותיה בינה לבין עצמה והיתה משוכנעת שכל האחרות מרוצות ורק היא מתוסבכת ומתוסכלת בלי שום סיבה; כל אחת מהן סבלה מרגשות אשם איומים מעצם העובדה שרק אצלה משהו לא בסדר, וכאשר הופיע הספר, התברר שכל אחת מהן סבלה לגמרי לבד יחד עם עוד המוני עקרות בית כמוה. הספר נמכר במיליוני עותקים והעלה על השולחן את הבעיה המסתורית של עקרת הבית בעולם המערבי: התהייה המייאשת "מה, זה הכל?"
פרידן קראה לבעיה בשם, הצביעה על השכיחות הגבוהה שלה והצהירה ברבים שלא מדובר בקושי אישי אלא בקושי כלל-נשי, שהחברה היא זו שאחראית לו והחברה היא זו שגם אמורה לפתור אותו. היא טענה שהחברה היא המאלצת את הנשים להיכנס הביתה ולהתמסר לתפקידן כעקרות בית, לתועלת הגברים, דור ההמשך ותרבות הצריכה; שמנהלת על גב הנשים שוק אדיר המגלגל מיליארדים. "התרבות שלנו מונעת מן הנשים לספק את הצורך הטבעי שלהן להגשמת מלוא הפוטנציאל שלהן כבני אדם", הסבירה פרידן, ושאפה ליצור מודל חדש, אמיתי ומורכב יותר, של נשיות. היא הקימה ארגון אשר הלך וצבר כוח וניהלה מאבק עיקש נגד אפליית נשים בעבודה ובעד פתיחת שוק העבודה בעבור נשים.
חמישים שנה מאוחר יותר אני יושבת וקוראת את 'התעלומה הנשית'. הנשים שאני רואה סביבי אינן עקרות בית של פרוורים ואינן מבלות ימים שלמים בבישול פודינג והלבנת כביסה. אנחנו הנשים של לאחר המהפכה של פרידן; אלו שמנסות גם לנהל את משק הבית המטופח, גם לגדל ילדי ז'ורנלים, גם להיפרד כל בוקר בנשיקה מבעל מצליח וגם להיות נשות קריירה זוהרות בזכות עצמנו. בדיוק כמו הנשים שתיארה פרידן גם אנחנו אמורות להיות מאושרות ומסופקות ומרוצות בחלקנו, אבל בניגוד אליהן, אנחנו איננו שואלות את עצמנו "מה, זה הכל?". אולי פשוט מפני שאין לנו זמן להתבונן במראה ולשאול שאלות.
לו היתה בטי פרידן מעבירה שאלונים לבנות המחזור שלנו היתה מגלה עד מהרה, שגם המודל של חמישים שנה אחרי הוא בעייתי. גם נשות קריירה מסורות, שעובדות מחוץ לבית ומצליחות ומרוויחות ומגדלות במקביל ילדים וחיות בבתים יפים עם גברים מושלמים ונהנות, כביכול, מכל העולמות, סובלות ממצוקה נוראה ואיומה, מצוקה שאין לה שם. אם הכל כל כך טוב, הן שואלות את עצמן, איך ייתכן שאני מרגישה כל כך נורא. אם היומן שלי כל כך מלא ועמוס, איך ייתכן שאני מרגישה ריקנות עמוקה כל כך. כל אחת מהן חושבת שכל הקולגות שלה מאושרות ורק אצלה משהו לא בסדר; מבטיחה לעצמה שמחר היא מתחילה טיפול או שוטחת את מצוקותיה בפני הפסיכולוג שכבר יש לה. אבל יום אחד, כאשר היא עוצרת לשתות משהו עם חברה ולנהל שיחה כנה מלב אל לב, מתברר פתאום שמדובר בחוסר שביעות רצון רחב בהרבה, בסבל פרטי הנובע מהסדר חברתי, מקושי נשי ולא מקושי אישי. התפקיד הכפול שבו אנו נושאות חמישים שנה אחרי 'התעלומה הנשית' לא הביא אתו סיפוק ואושר, אלא יצר דור שלם של נשים החיות במהירות טורבו, משתתפות, קצרות נשימה, במירוץ הכפול ומרגישות מוגשמות כמו לימון סחוט.
למרבה הצער בטי פרידן כבר לא כאן כדי להעביר שאלונים לבוגרות המחזור שלנו ולנסות למפות את חוסר שביעות הרצון ואת הדרכים האפשריות לפתרונה. לאט לאט גוברים והולכים הקולות שטוענים, שמשהו בסיסי כאן לא בסדר, שצריך להמציא שוב מחדש מודל נשי שאפשר באמת לחיות אתו, שמוכרחים להאט את הקצב, לעצור רגע כדי להתבונן ולמצוא דרך חיים שתאפשר לנו, פה ושם, גם לנשום. ובכל זאת, עדיין אנחנו ממשיכות בשלנו, מלהטטות בין הבית והעבודה, בין הבעל והילדים ובין הבוס והלקוחות, חיות על כיבוי שריפות יומיומי וממתינות לחלוצה הבאה שתיקח את הלפיד ותאיר את הדרך לשינוי.