|
|
| נשלח ב-6/2/2006 23:57 |
 |
| |
ב"ה.
mdabraham,
< "השאלה הרלוונטית היא האם יש משמעות לברכות שמברכים" >
האם כוונתך היא לכוונה ושימת לב לתוכן הברכה שמברך כל אדם שעולה לתורה? אם כן, חוששני שהדבר חסר אצל רבים מן העולים ה'רגילים' לתורה.
< "האם המציאות היא שמי שבא לביכ"נ אורתודוכסי לערוך בר מצווה לבנו הוא (וגם בנו האומלל) איש מאמין ומקבל את מילות הברכה ומזדהה עמן או לא" >
קשה להניח שאדם אשר באופן מודע כופר בקב"ה, בבחירתו בעם ישראל ובמתן תורה, יערוך בכלל כזה טקס, ואפילו כפולקלור. ולאידך גיסא, אדם אשר מחליט לערוך כזה טקס, וגם אם הגורם הוא הפולקלור, אבל דווקא הפולקלור הזה, מעיד הדבר על זיקתו לאמונה, שהיא נשארת ברמה מופשטת ואינה מתייחסת לתכני המילים הנאמרות, כפי שאינה מכתיבה התנהגות מסויימת (שאינה עבריינית, כלשונך).
אמשלום,
< "אני מכבדת את אלה הרוצים לערוך טקס בר/בת מצוה בבית כנסת אורתודוכסי/רפורמי/חילוני," >
האם מדובר בפליטת מקלדת, או שמא קיים אכן המושג "בית כנסת חילוני"? אם כן, אבקש ללמוד אודותיו ( - מהו? כיצד מתנהל? מה עושים בו? וכדו'), כי עבורי הוא חדש לגמרי.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/2/2006 07:15 |
|
| |
ירמיהו,
דבריך למיכי, הם תמצית דברי שלי. אני מסכימה איתך מאוד, דוקא לגבי הבוחרים בעריכת טקס בר מצוה כמעשה של בחירה, שאינו חלק אינטגרלי ואינרטי מאורח חייהם.
לגבי בית כנסת חילוני -
יש דבר כזה. לדעתי אפילו שניים (בארץ - אחד בנהלל ואחד בתל אביב) לא הייתי באף אחד מהם, ואין לי קשר אליהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/2/2006 15:46 |
|
| |
ב"ה.
אמשלום,
תודה!
(אני מניח שמובן שהאמירות שלנו מקפלות גישות שונות לחלוטין ומובילות למסקנות שונות לחלוטין).
חבצל_ת ,
תודה! קראתי את המאמר בעניין, והוא אכן אילפני חכמה. כעת מבין אני את העניין. רק פרט אחד "שולי" ו"זניח" עוד לא הבנתי - מה בדיוק 'חילוני' שם?
השורות הבאות, הלקוחות מן המאמר, עשויות להסביר את שאלתי טוב ממני:
הדילמה הפילוסופית של תפילה לחילונים אמנם קיימת, אבל הצורך בתפילה גדול עד כדי כך, שצפוני אמרה בכנס: "אנשים לא מתעסקים בדילמה הזו, אלא פשוט מתפללים". יגר מוסיף: "ודאי שהשאלה מה משמעותה של תפילה לאדם חילוני - למי מתפללים, האם הוא באמת שומע - נמצאת כל הזמן באוויר. אבל זה לא מפריע למעשה עצמו. יש פה עוצמה של חוויה שהיא מעבר לשאלות האלה".
הדילמה באה לביטוי בבחירת הטקסטים. "ההתקרבות לטקסט המסורתי היא הדרגתית", מסבירה צפוני. "בהתחלה 'שמע ישראל' היה נשמע לנו מאוד אורתודוקסי, מאוד מחובר למושג אלוהים, ולא כללנו אותו. אחר כך כללנו אותו בסידור שלנו בלי לומר אותו. היום את הפסוק של 'שמע' אנחנו קוראים בקול, אבל את הפרשה שלאחריו בשקט. גם בתפילת העמידה לאנשים קשה עם הנוכחות האלוהית. כל הזמן יש דיאלוג בקהילה בין מי שנרתעים מעודף טקסט מסורתי, במיוחד אנשים שבאו מבתים דתיים ועזבו את אורח החיים הזה, לבין מי שמאוד רוצים אותו".
קונילמל7,
אמנם אינני בקי גדול, ובודאי שלא מוסמך לייצג את חב"ד (תשובות מוסמכות ניתן,מן הסתם, לקבל באתרים המתאימים), אך למיטב ידיעתי, בנושא זה אכן מתלבטים ומתחבטים שלוחים רבים (נדמה לי שיותר בחו"ל), והדבר אף נתון לויכוח ביניהם.
ישנם, כמובן צדדים לכאן ולכאן. מחד ניתן לטעון " מצווה הבאה בעברה", ומאידך טענה שהובאה בהסברו הרחב של מיכי.
הדבר הברור למדי הוא, שאלו ואלו אינם רואים בכך סיבה לא לקרב אותו, אלא לכל היותר סייג והגבלה של פעולת הקירוב. הם לא מעכבים חלילה ומתנים קירוב של יהודי בכך שיקבל על עצמו בהכרה פנימית ויבטא בהכרזה חיצונית את אמונתו בבורא עולם בבחירתו בעם ישראל ובמתן תורה ובהבנה קוגניטיבית של המילים שהוא אומר - גם אם אין לזלזל בחשיבות הדבר, כמובן. אפשר להתחיל גם כשהדברים לא ממש ברורים לו והוא מגשש ומביע בעצם הגעתו לבית הכנסת רצון להתחבר, לנגוע, להכיר וכו'.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/2/2006 16:39 |
|
| |
ירמיהו, עתה, משקראת את המאמר, אתה יודע בדיוק מה שאני יודעת על התנועה הזאת. לא אני כתבתי את המאמר, הפניתי אליו על מנת לסייע, מעולם לא הייתי בבית כנסת כזה, וספק גדול בעיני אם אי פעם אהיה.
אתה צודק בכך שיש ענין מסוים בחיפוש שהביא להקמת בתי הכנסת האלה מחד, ולהתעקשות על הכותרת החילונית (למרות התכנים) מאידך, אבל קשה לי, באופן אישי, להתייחס לכך.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/2/2006 21:22 |
|
| |
חזר לי האינטרנט סוף סוף. אז כמה הערות שאני עוד חייב.
ראשית, יש להוסיף כאן עוד שני מראי מקומות:
- תחומין יח, מאמר של הרב שמחה אליעזר וייס על הזמנת אורחים חילוניים, ובכלל דבריו דן גם בבר מצווה.
- תחומין יט, בסוף המאמר של הרב יונה פודור (עמ' 111-112), על שמאל דוחה וימין מקרבת. גם שם הוא עוסק ב'לפני עיוור' כשהמטרה היא קירוב.
שניהם מביאים מקורות שאין בזה 'לפני עיוור' מסברות שונות (שזה נעשה לטובתו, ושהחילוני בוחר לעבור עבירות מעצמו אם אנחנו מציעים לו אופציה נקייה, וכדו'), מה שמחזק את עמדתי לטובת עריכת בר המצווה דווקא בשבת.
וכבר הבעתי דעתי (שדורשת הנמקה מפורטת יותר, ואכ"מ) שלגבי חילוניים אין בכלל דין 'לפני עיוור'. זה מייתר את כל הדיונים הנ"ל, ובכל זאת כסניף לקולא ודאי יש להם משמעות (מה עוד שסברתי היא מחודשת טובא, ולכשאפנה בעז"ה אכתוב ואנסה להציע אותה לעיון הציבור ות"ח שונים, ונשמע מה דעתם בזה).
ירמיהו,
אתה לא מבחין בין חוסר כוונה לבין חוסר אפשרות לכוונה. כאשר אדם אינו מכיר בבורא העולם ובמצוותיו, אין כאן רק היעדר כוונה. יש מחלוקת אם מצוות צריכות כוונה או לא, אבל הרמב"ם כותב בסופ"ח ממלכים שקיום מצוות לא מתוך נקודת מוצא שהתורה שניתנה למשה בסיני מצווה עליהן, לא קיים מצווה (הוא מדבר על גר תושב, אבל ראה במפתח לפרנקל שם שהמפרשים מיישמים זאת גם לגבי יהודים. וזה פשוט וברור לגמרי). מי שאינו מאמין הוא לא בר קיום מצווה. מי שאינו מכוין, ייתכן שיצא יד"ח וייתכן שלא. אבל זה חשבון שלו, והוא עקרונית בר קיום מצווה. לגביו גם ניתן להעלות סברות כמו 'סתמא לשמה' וכדו', וכבר האריכו הפוסקים בזה.
על כן אדם חילוני ואדם דתי שלא מכוין בכוונת המילות לא קרבו זה אל זה.
באשר למציאות, כבר כתבתי קודם לאמשלום.
החיים כנראה יותר מסובכים ממה שאנחנו חושבים, או ממה שהיינו רוצים. יש אלפים שלא מאמינים בתורה ובנותן התורה ובאים לביהכ"נ כחלק מהפולקלור, ומתוך רצון לתת לבניהם חוויה יהודית כמו של הורי הוריהם וכדו'. פוק חזי מאי עמא דבר...
אתה מדבר על 'זיקה לפולקלור', בדיוק כמו אמשלום. אבל אחד כזה לא מוציא אותי ידי חובת שבעה קרואים בעלייה שלו לתורה. זה כמי שאינו, ולא שווה מאומה מבחינה דתית (כמוש"כ הרמב"ם בסופ"ח ממלכים שם, שהוא לא מחסידי אומות העולם אלא (וי"ג: ולא) מחכמיהם). ושוב, הדבר אינו דומה למי שעולה ולא מכוין במילותיו (ראה לעיל).
לגבי החיזוק שהביאה אמשלום לדבריך מתוך כך שהם בוחרים לעשות זאת. זו כמובן אינה אינדיקציה למאומה. וכבר אמרו חכמים: גדול המצווה ועושה. ומי שחושב שעשיית בר מצווה היא עניין לבחירה מזדמנת, זה גופא פוסל אותו מלהיכלל בשבעה קרואים.
באשר לביכ"נ חילוני, הרי אלו מן המתמיהין. אל בעידננו הפוסטמודרני כנראה כבר שום טירוף לא יכול להפתיע אותי. לבריאות...
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2006 00:32 |
|
| |
שמעתי פעם, ואיני בטוח במקור הדבר:
כידוע, חכמים החמירו ביין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא. ואחד הטעמים שניתנו לדבר הוא, שמי שמחלל שבת בפרהסיא אינו מקבל את אחד מהעקרונות החשובים ביותר באמונה, שה' ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי. על כן הריהו כגוי לענין יין.
נשאל הרב עובדיה יוסף (לגבי השאלה והתשובה הוא הדבר שאמרתי שאיני בטוח בו), לגבי חייל חילוני בצבא שנגע ביין הקידוש ושתה ממנו.
התשובה היתה, שמי שעושה קידוש (ובטוחני ששומע כעונה לענין הזה) אינו אוסר יין במגעו. שכן, הריהו עומד ומכריז "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". ובכך נדחה הטעם לאסור את יינו, שהרי בפיו סתר את אותו טעם. ואם תאמר, הרי אחר כך הוא הולך לראות טלוזיה או לעבור שאר איסורי שבת, אמר הרב שאז הריהו ככל חוטא ישראל, אבל לא כל מחלל שבת פוסל היין.
ואולי לא יסתדרו הדברים לשיטת מיכי לעיל. אבל לולא שיטה זו, עצם ההשתתפות בקידוש יכולה לשנות את היחס אל האדם, גם אם השתתפות זו אינה אלא חלק מטקסי השבת בכל בסיס צבאי.
נוהל שכן
זה כאן!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2006 07:00 |
|
| |
שכן,
לכאורה זה באמת לא מסתדר. אבל בכל זאת יש לחלק בין המקרים.
כאשר גוזרים על יין של מחלל שבת המטרה היא להתרחק ממנו. אולם כאשר הוא עושה קידוש, שזה משהו שעשוי קרב אותו, זה אבסורד לנהוג דיני ריחוק.
אבל ברכה בביהכ"נ זו אינה שאלה של קירוב או ריחוק. מה שאני בעד לא לאפשר לו לברך אינו גזירה כדי להתרחק ממנו, אלא פשוט בגלל שהברכה הזו היא איסור (ברכה לבטלה) ושאני לא יוצא יד"ח שבעה קרואים. במקרה של הרב עובדיה אין איסור של החילוני, והבעיה מצדי היא רק בעיה של התרחקות ממנו.
על כן הדין של הרב עובדיה הוא פשוט בעיניי, ואני ודאי מסכים לו.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2006 07:02 |
|
| |
וכאנקדוטה לכבוד השכן אוסיף מה שהסתפקתי בו טובא: האם למחלל שבת אסור לשתות מהיין של עצמו? לכאורה גם הוא יהודי שמחוייב במצוות. וראה 'אתוון דאוריייתא' שחקר בכל המצוות שיש פועל ונפעל, מה הדין כששניהם אותו אדם.
זה קשור לענייננו, שכן באיסור שתיית ייין זה איסור שמטרתו הרחקה, וברור שהוא אינו שייך ביחס לאדם עצמו.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2006 07:23 |
|
| |
מיכי, אתה מתחיל להדרדר לחלוקה בין הגברא והחפצא בקידוש, כמו בסיומו של עוד דיון עקר בכוילל שאינו נועד ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אלא לפלפל לשם הפילפול.
אבל כבר ראיתי היכן שהוא דיון בשאלה דומה. מי שאינו יכול לשתות יין מטעם בריאותי, האם יכול לקדש על יין, ואחד המסובים ישתה? או שעדיף שיקדש על חלות? ואולי עדיף שאחד המסובים יקדש? במקרה האחרון - האם הראשון יוצא בכלל ידי חובתו, שהרי אינו מצטרף כלל, ואין לו כוונה לשתות מהיין בשעה שעונה אמן על ברכת הגפן.
ולמתפלפל יונעם.
נוהל שכן
זה כאן!
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2006 09:01 |
|
| |
שכן,
התלבטתי האם לשלוח לך באישי הערה על דבריך כלפי מיימוני באשכול הסמוך על חוש ההומור). כעת חסכת לי את זה. רק המשפט האחרון בדבריי היה רציני.
ודוק בדבריי, שלאחר הצגת ההתלבטות אני מסיק כאחד הצדדים בלי נימוק.
באשר לחקירה של קידוש בכוילל, אני לא יודע מה יש לך נגד חקירות כאלה, או נגד כויללים. לעצם החקירה שהעלית, אני חושש להיתפס בעוון בו האשמתי אחרים, על כן לא אאריך.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2006 17:39 |
|
| |
ב"ה.
mdabraham,
אינני בטוח שישנה כאן שאלה של הבחנה. יותר נראה לי שישנה כאן שאלה של הגדרה. האם אדם המגיע לבית כנסת יהודי אורתודוכסי כדי לקיים טקס בר מצווה, גם כאשר אינו בקי בפרטי הדברים ואף אינו חושב עליהם מוגדר בהכרח "כאשר אדם אינו מכיר בבורא העולם ובמצוותיו"?
לדעתי, לא. הגעתו לבית הכנסת והחשיבות שהוא רואה בטקסי מסורת כאלה מצביעה על הזדהות ושייכות. הזדהות ושייכות שמשמען הכרה בבורא עולם ובמצוותיו גם אם לא את בורא העולם ואת מצוותיו.
כמו כל אחד שאינו מכוון, אין הדבר נובע מאי-הכרה בבורא עולם ובמצוותיו, אלא מגורם כלשהו שמונע ממנו הכוונה. זה יכול להיות חוסר ריכוז (בשל התרגשות,לדוגמה), זה יכול להיות חוסר הבנה (בשל היותו דובר שפת לע"ז בלבד, לדוגמה), וזה יכול להיות חוסר ידע (בשל היותו 'תינוק שנשבה').
גם העיקרון של קיום מצווה מתוך נקודת מוצא שהתורה מצווה עליהן, בא, לדעתי, לשלול נקודות מוצא אחרות. כאן קיים העיקרון הזה, אלא שהוא באופן מופשט עד כדי חוסר יכולת להגדיר במילים.
"ומתוך רצון לתת לבניהם חוויה יהודית כמו של הורי הוריהם וכדו'" - הוא משפט אשר מבטא לטעמי את נקודת האמונה העצמית, גם אצל אלה שאינם מסוגלים ואולי אף לא כל-כך מעוניינים בירידה ליותר פרטים ויותר אופרטיביים.
אני מדבר על 'זיקה לפולקלור', אך לא בדיוק כמו אמשלום.
אצל אמשלום, אם אני מבין אותה נכון, ה'זיקה לפולקלור' הוא ערך כשלעצמו, אשר משמש פלטפורמה לשינויים מתבקשים, למשל בנוסח הברכה.
אצלי ה'זיקה לפולקלור' היא ביטוי חיצוני מאוד ושטחי מאוד לאמונה ולזהות היהודית, שעשוי לשמש כ'דבק' וכקשר לנוסח הברכה המקורי ולבטויים יותר פנימיים ויותר עמוקים.
ומתוך סקרנות, שאלה העולה תוך כדי כתיבה:
מה באשר לקידושי אשה "כדת משה וישראל" על-ידי אותם ה'פולקלוריסטים' (מטקס הבר-מצווה)?
ואם כבר קידושין, אולי 'הרי את מקודשת לי על-מנת שאני צדיק גמור - הר זו ספק מקודשת, שמא הרהר תשובה בליבו' יכול להאיר את כל העניין באור שונה? לך תדע מה חולף לרגע קל בליבו של העולה לתורה בשבת בבית הכנסת...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2006 19:45 |
|
| |
ירמיהו,
אכן אינני בוחן כליות ולב. אני רק מאמין למה שאומרים לי.
הטענה שבכל יהודי (ובעצם בכל אדם) יש אמונה מובלעת מקובלת עליי לגמרי. אפילו כתבתי אותה בספרי ('שתי עגלות וכדור פורח'). אבל לדעתי זו אינה טענה בעלת משמעות אופרטיבית, שכן שיפוט נעשה על פי מה שמודע ולא על פי התת מודע. לכן אם יש מישהו שאינו יודע לדבר אז אני מבין שנניח כל מיני הרהורים שמסתובבים בלבו. אבל אם מישהו אומר בקול רם וצלול שהוא בא רק כדי להזדהות עם ההורים שלו, ולא מאמין בקב"ה ולא במצוותיו ובברכותיו (טול כדוגמא את 'אחד העם', שהפך זאת לאידיאולוגיה), אז אין לנו ברירה אלא לקבל את דבריו כבסיס להתנהגות שלנו כלפיו.
אני לא מקבל את הטענה שהחלוצים עשו מצוות כיבוש ויישוב הארץ על אף שהיו חילוניים. לא בגלל שאני בטוח שלא ביתה בליבם אמונה מוסתרת ומודחקת. ייתכן בהחלט שכן. אלא בגלל שעשיית מצוות היא אקט מודע. חוסר כוונה במובן של כוונת המצוות אינו דומה לחוסר הודאה והכרה בבורא, גם אם זה מסתיר אמונה עצומה.
האם תקבל עדות של אדם בבי"ד רק בגלל שבלבו הוא התכוין לומר אמת? אצל בשר ודם, הכל נקבע על פי המודע.
באשר לשאלתך לגבי אמירת 'הרי את מקודשת', אני לא רואה כל קשר. הוא אכן מתכוין לקדש כמו שהדתיים חושבים, וזה בסדר גמור. אין תנאי שהמקדש יאמין בקב"ה, אלא רק שיתכוין משפטית למה שהוא אומר. ואם אינו יודע (ויש גם הרבה דתיים כשרים למהדרין שאינם יודעים את הלכות קידושין), הרי עושה כן על דעתו שלהרב המקדש וההלכה, ודברים שבלב אינם דברים. הוא עושה אקט משפטי, ולא הצהרה אמונית, או הודאה לקב"ה.
על כן זה אינו דומה לנדון דידן, ופשוט.
לגבי 'על מנת שאני צדיק גמור' זוהי טענה מעניינת מאד. אבל אם ברור שהוא כלל אינוי ודע מהו צדיק גמור, אזי אין כל חשש קידושין. ובכל מקרה, יש כאן רק ספק ותו לא. ואם אמר להדיא שלא עשה תשובה, נראה לי פשוט שלא יחולו הקידושין.
על כן גם משם לא נראה לי לדחות את דבריי.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2006 08:20 |
|
| |
תראו מה מצאתי,
שו"ת אגרות משה חלק או"ח ה סימן יג
אך צריך לידע באם שותפו שאינו שומר תורה, הוא מצד כפירתו בעיקרי האמונה, שביארתי בתשובה באג"מ ח"ב דאו"ח סימן נ', שברכה שאמר אפיקורס אינה בחשיבות ברכה כלל להרמב"ם פ"ו מיסוה"ת ה"ח. שכתב שם, דאפיקורס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, כיוון שאינו מאמין בקדושת השם, הוא ככתב סתם תיבות בעלמא, שלא שייך שיתקדשו, וליכא איסור מלשורפן, שלכן בשביל שלא להניח שם להם ומעשיהם חייבו לשרוף. שלכן גם כשמזכיר בפיו את השם, נמי הוא כדברים בעלמא. ונמצא שברכה שאמר אפיקורס אינה בחשיבות ברכה, דהוא כברכה בלא הזכרת שם ומלכות, עיי"ש ובסימן נ"א. וגם כתבתי, שפשוט שאף שלרש"י אין הכרח שיסבור כן, נמי אין לנו לעשות מחלוקת במה שלא מצינו בפירוש, ויש לנו להורות למעשה שברכת אפיקורס אינה ברכה. שא"כ נמצא שאף כשישמע לו ויברך, הוא כבלא ברכה. וליכא תקנה ליתן לו אוכלין ומשקין, אלא רק אם עי"ז שלא יתן יתבטל השותפות ויהי לו הפסד, יהיה מותר, כדלעיל.
אבל מ"מ מסתבר שמותר לו שיברך, דהא אפשר שיעשה אדעתא דידיה שמצווהו לברך להשי"ת. ואף שהוא גדול, שעביד אדעתא דנפשיה, דהא פרש"י בגיטין ריש דף כ"ג, על הא עכו"ם לדעתיה דנפשיה עבד, דהא גדול הוא ויש בו דעת, ואע"פ שזה גם אומר לו כן, שמא הוא גמר בלבו לשם אחר. שא"כ הוא אף בישראל, שעשה מה שא"ל ישראל אחר, שעביד אדעתא דנפשיה, כשליכא ענין שליחות. מ"מ הא אפשר גם שעושה אדעתא דמצווה, דהא פי' רק שמא הוא גמר בלבו לשם אחר, ואי אפשר להכשיר הגט מספק, ומשמע שגם אפשר שיעשה אדעתא דהמצווהו. ולכן צריך לומר לו שיברך, שאם ישמע ויברך הרי אפשר שיעשה על דעתו, ויברך להשי"ת כפי שאומר לו. ואף שידוע לן שהוא כופר, הא אפשר שחוזר בו עתה כששומע לו ומברך להשי"ת. שאין הכרח למי שהיה כופר, דלא ישתנה דעתו באיזו שעה, ויאמין כפי האמת. ואף כשראינהו אח"כ שעדיין הוא רשע, ג"כ יש לומר דבאותה שעה שבירך היה לבו לשמים ואח"כ חזר לסורו. דכן הוא משמע בקידושין דף מ"ט ע"ב, דבאומר ע"מ שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו. ומשמע, שאף שראינהו אח"כ שעדיין הוא רשע, נמי מקודשת, דאפשר דאחר שקידשה חזר לסורו. שלכן גם בזה ששמע לו ובירך, אפשר שיעשה על דעתו ויברך להשי"ת כמו שאומר לו, משום שהרהר אז תשובה. ואף שיראהו אחר ימים, ואף רק אחר שעה מועטת, שעדיין הוא כופר, אפשר שחזר לסורו. ולכן צריך שיאמר לו שיברך, דאפשר שיברך לשמים באותה שעה.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2006 08:27 |
|
| |
מיכי,
א. כפי שאני שואלת את תלמידי שוב ושוב - מה היתה השאלה? (שהרי איך אפשר להבין תשובה בלא לדעת את השאלה?)
ב. האין דברי הרב פיינשטיין סותרים את דבריך שלך?
|
|
|
|
|
