הדרך הנכונה והקדושה לבחירת בת/בן זוג

מצרפת מאמר המפריד בין הסכם זוגיות לקידושין.

http://www.sanhedrin.co.il/aneman1/index.html

תוקן על ידי - anyname - 12/31/2002 3:24:24 PM

אני תוהה על כותרת האשכול.


דרך 'נכונה', על פי מה נשפוט?
דרך 'קדושה', מה זה?

מבחן התוצאה של הגירושין הוא אמצעי שיפוט?
ואולי מבחן כשלון הנישואין ויחסים עכורים בין בני הזוג, מישהו יכול לשים יד על זה? זה ניתן לבדיקה ולכימות?
לאף חברה ותרבות בעולם אין 'מתכון בטוח' להצלחה זוגית ולנישואין מאושרים. מלבד המרכיב הדתי-חברתי יש אינספור מרכיבים נוספים, משפחתיים ואישיים, תרבותיים, מקומיים וכלכליים.

דרך 'קדושה'?
הגמרא מספרת כי ביהודה היו מיחדים את החתן והכלה במשך החודשים שלפני הנישואין, זה בודאי קדוש... כי אז כולם היו 'קדושים'...
(נכון שהיו כבר קידושין,ומבחינת ההלכה זה בסדר, אבל צריך להסתכל על הסיטואציה, הקידושין היו קנין הנערה מיד רשות אביה, והאקט לא היה אלא בשביל 'לשריין' ולסגור ענין. לתת לזוג חופש כזה לפני החתונה? אז בשביל מה חתונה? איזו הפקרות זו... ה' ירחם...)

לפי הבנתי;

דרך נכונה:
1. בדיקת קיום הבנה תקשורתית, בים אם נניח שגברים ממאדים ונשים מנוגה או ששניהם מכדור הארץ ושעליהם להתמודד עם זה.
2. בדיקת קיום סבילה מידתית (מלשון מידות טובות).

דרך קדושה:
שלמרות אורך זמן הבדיקה והפתיחות הנדרשת לכך, לא יהיה ניצול והגזמה בתחום האינטימי יותר.

תודה any על המובאה.

אקדמאי, כנראה שלא פתחת את הלינק של any.

הכוונה בפתיחת האשכול, היתה לבחון הצעה כמו זו המובאת שם. אך יש הבדל.
בעל האתר מתכוין הלכה למעשה לנוחות בני הציבור החילוני שאינם יודעים את ההתחייבויות של חופה וקידושין. זה סיפור אחר.
אני דיברתי לגבי ציבור שותו"מ ולכן לא התכוונתי הלכה למעשה, כי כשם שמצוה לומר וכו' כך מצוה שלא לומר. ואולי גם מצוה שלא יישמע.
הכוונה היא לדון בעניין לשם הבנה. נישואים רבים נחרבים רשמית על ידי גט ולא רשמית על ידי מריבות עד לזיבולא בתרייתא, רק משום שלא נבדק אם ישנה התאמה מינימאלית הכרחית בין בני הזוג.

דבר חשוב ביותר הוא לבדוק בנקודה שהעיר עליה אקדמאי באשכול "מה לדעתך יש לשפר אצלנו", שהאדם חי במעגלים. יש שמעגלו הפנימי ביותר הוא היותו אדם ואח"כ היותו בן לחברה מסוימת. הוא יפעל קודם לפי זיהויו וערכיו [מצפונו בלע"ז] ואח"כ לפי העצות הטובות של דתו וסביבתו. ויש הפועל להיפך שקודם הוא נשמע לעצת סביבתו [כמובן לפי דרגות] ורק כאשר אין החברה מכתיבה, הוא מפעיל את השיקול דעת שיש לו.
בתור זוג, קשה לשניים שסדר מעגליהם הפוך בצורה קיצונית, לחיות יחד. ברגע שהעצמאי יגיע למסקנה עצמאית, אין לו עם מי לדבר, כי החברתי בכלל לא מעניין אותו שיקולי דעת הגיוניים כאשר יש לחברה פתרונות משלה.
כך כאשר שני בני הזוג, חסרי הערכה עצמית, זה חורבן טוטאלי. דרוש שיהיה לכל אחד לכל הפחות את היכולת לא להיזקק ליותר תמיכה מאשר יכול/ה בן/בת זוג[ת]ו להעניק. כך גם בצרכים אחרים, ראוי שיבורר קודם אם מתכונות ויכולות בן/בת הזוג, לספקם.
כמובן שישנן דרגות בנושאים אלו והרבה גם תלוי ביכולת התקשורת ובאופי המידות, כפי שהעיר קוני.
לכל זה דרוש בדיקה. אם ההורים חכמים, ויש להם גישה להכרת שני המוצעים והילדים סומכים עליהם, מה טוב. אבל אם ההורים לא כ"כ מבינים ואפילו אם הם חכמים, אלא שהילדים לא קלים להכירות, אז דרוש לעקוב שתבורר ההתאמה טרם שבירת הצלחת. הבעיה שבדרך כלל סומכים על הכימיה העכשוית שהיא תפתור את כל הבעיות שתתעוררנה בהמשך. הכימיה היא חומר טשטוש. כך סומכים על המלצות אופיום של רע-בנים למיניהם, שאינם מרשים לעצמם לומר "איני יודע".

לכן, אם כי לא ניתן להציע מעשית את עניין הפילגשות [מה נעשה, אפי], דרוש להגיע להכירות הקרובה ביותר למצב לו היה בו פילגשות.

בעבר חיו חמולות ביחד והתחתנו בתוכן. גם עכשיו ניתן לחפש בשטח הקרוב כמנהג האדמורים, שלא כאופנה המערבית. בכל אופן, מדובר בקשר לחיים ולא כדאי להתנהג כבנות יענה.

לוטו ולכולם

מתבקשת השאלה:
מה הם תנאי המינימום שצריכים לשרור כדי שבני זוג יוכלו להסתדר ביחד, ולבנות בית אוהב?

התשובה המפתיעה מאד היא שאין שום תנאי חיובי, מה שצריך להיות. התנאי היחיד הוא העדר. מה שאסור שיהיה.
אסור שלאשה יהיה שום דבר שנראה כמו מום דוחה בעיני הבעל.
זה הכל.
המקור הוא בגמרא. אסור לאדם שיסתכל באשתו בשעות רגישות, אפילו בשעה שהיא אוכלת ירקות, כדי שלא יראה בה חיסרון שיגרום לה להתגנות בעיניו.
תנאים אחרים לא מצאנו.

הסיבה הפשוטה היא שאהבה ובית הם דברים שנבנים במשך הזמן. שותפות של נתינה וחסד, כדברי הרב דסלר, יוצרת אהבה. (כמובן, כל אחד לפי מה שהוא מסוגל). האהבה תבוא אחרי החיים המשותפים, לא קודם. תנאים מוקדמים שמושכים את לב ועין בן או בת הזוג מקצרים את הזמן ומחישים את התהליך, אך הם אינם הכרחיים.

זה נשמע מפתיע מאד, רק בגלל שאנו רגילים לאורח המחשבה המערבי. אבל מהגמרא משתקפת תמונה אחרת. כך גם דעת הרבנים (בהם כאלו שזכיתי לקבל מהם, וכן, יש לי ניסיון בתחום בהדרכה ובפתרון בעיות).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אקדמאי,
"נכון", "קדוש" אינו עומד ואינו צריך לעמוד למבחן התוצאה.
כאשר אדם החליט החלטה שהיתה נכונה על פי הנתונים שהיו לו בזמן קבלת ההחלטה, גם אם התוצאה היתה כשלון, הרי שההחלטה היתה והינה נכונה. בניגוד לגישה הרווחת היום.
(מן הסתם שמעתם כל מאמן כדורגל שקבוצתו נצחה, זה משום ששיחקה "נכון" וזה שקבוצתו הפסידה משום ששחקה "לא נכון". לדעתי אלו שטויות.)

הדרך הנכונה יכולה להיות נכונה גם אם בסופה יש גירושין, והדרך הקדושה יכולה להיות קדושה גם אם בסופה היה היעדר קדושה.

לדידי, אני מסכים ב100% עם מיימוני. מילה בסלע צורי.



אם אין אני לי מי לי
וכשאני לעצמי מה אני
ואם לא עכשיו אימתי
[:-)]

מיימוני,

האשה שניתן היה לשלחה אחר י' שנים כמכונת פריון שלא הפיקה, אותה ניתן לאהוב לפי קריטריון סב האוהב את נכדתו.

האשה ש"ואהבת לרעך כמוך" דוחה את גירושיה לאחר י' שנים [הובא כבר בפורום על ידי קוני], יש לאהוב כדוד את יהונתן.

תוקן על ידי - ווטו1 - 9/2/2002 12:34:01 AM

וטו

אני מסכימה שאין להתרשל מלהשתדל, אבל איני חושבת שניתן למצוא לפי רמת שכלנו כיום, מתכון בטוח. לא לחינם אמרו חכמנו 'קשה זיווגם כקריעת ים סוף'.

ישנו תהליך בן שלוש שלבים,
1 מדברים
2 מתחתנים
3 מקיימים יחסים

הקדמת 3 היא הרת אסון. היא הופכת אקט שהיה אמור להיות אך ביטוי להתאמה נפשית, לאקט אנוכיי. אבל בזה לא חוטאים רק המופקרים, אלא גם האדוקים. בכך שהם מקדימים 2 ל 3 זה לא מספיק, כי הרי הם גם מאחרים את 1 לאחר 3.

אינני טוען כי רב דיבורים הם תחליף לחיים הדדיים, בהם יש כמה ארוחות ביום והורדות פח זבל. אבל בכל זאת, יכול משך זמן 'יציאה' ארוך, הנותן הזדמנויות הכירות בנסיבות שונות, לתת אינדיקציה טובה מאד. בכל אופן, מידי חובת ההשתדלות, לא ניתן להיפטר בלי זה.

וראה גליון נקודה מראש השנה.

אך מהו הגבול?

לדעתי הגבול סובייקטיבי. כאשר הנך משוכנע שאכן העומד/ת מולך היא/הוא אכן מי שהנך רוצה לחלוק עמו/ה את שארית חייך. ואין חוקים בזה. לאחד מספיק פגישה וחצי, לשניה 10 פגישות.
האהבה הממשית לא יכולה להבנות ללא חוויות משותפות לאורך זמן.



אחינו הנהג סע מהר

סנאית

אם מדובר בהשקעת מיליונים, גם מספיק בפגישה וחצי???

נישואין, שהם מחויבות חברית ומונוגמית בלעדית למשך כל החיים, יקרים מדי בכדי להינתן לאדם זר.
אני מדבר גם מנקודת מבט של בני אדם קרירים שאין להם גירויי בגידה.
פשוט, הנאמנות הנפשית הזוגית, עוצמתית מדי כדי שתתאים להיענק למי שבמקרה חשב עליו/ה השדכן.

סנאית

אני מצטרף לקודמי.
דבריך הם ביטוי פרדיגמטי לתפיסת העולם של בני התרבות המערבית. הרגש מעל לכל. האהבה מעל לכל. במבט אחד יודעים הכל.
אנו יודעים אחרת. אני מפנה שוב לספרה היפה של רוחמה שיין, "הכל לאדון הכל" (ALL FOR THE BOSS), שבו היא מתארת, בין השאר, בנית בית על אדני התורה בארץ המערבית האופיינית ביותר.


מה שנבנה על יסוד רגשי יכול להתערער בנקל. לפני שנים רבות מאד, פרסם הומוריסט קטע שתיאר את חייהם של רומיאו ויוליה (ההם משקספיר, אני מניח שכולם מכירים), אילו היו מצילים את חייהם. מסתבר שהאהבה הגדולה היתה נגמרת בגט, אם לא גרוע מזה.
אהבה בונים. רגש נבנה על יסודות, אחרת הוא מתערער. זו לא תפיסה של צעירים, בדרך כלל, אבל הנסיון - והתורה - מלמדים זאת.

ואם נתבונן בדבר, מדוע באמת שהרגשה תיצור אצלנו ודאות אם אין זה מועיל בשום מקום אחר?
אדרבה, יש לתהות על המנגנון הגנטי שמעורר את הרגשות האלו בקרבנו בנסיבות מסויימות, אותה התלהטות שמבטיחה לנו, שהנה, הפעם זה בדיוק מה שחיפשתי כל ימי. מדוע ולמה? איך זה תורם לאדם? אין לי תשובה, אבל נראה לי שגם הצגת השאלה היא חשובה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מה שאתה אומר זה בערך מה שאמר לי סבא שלי:
בששים שנות הנישואין הראשונות עובדים קשה. אחר כך זה כבר קל יותר.

אין ספק שאהבה נבנית, אך בלי הרגש והמשיכה הראשוניים, לא תגיע לאהבה על תילה בנויה.

אלא מאי, תמשיכו להיפגש ולבלות עד שתיבנה האהבה?

לדעתי, העקרונות - עד כמה שהם יכולים לתת מסגרת מסויימת - כפי שהם בציבור שלנו, קרי, ברגע שנראה לך בודאות שיכול להבנות קשר של אהבה (ואדגיש, לא שכבר פורחת האהבה, אלא שיש רגש מסוים ומשיכה מסוימת וניצן קטן וזעיר של אהבה) אין טעם לחכות שהאהבה תפרח ולהנשא בשיא. משום שאז זה רק יוכל לרדת. מתחתנים, ואז גם הקשר הגופני תורם את חלקו בבניין האהבה. (וראה במס' שבת קנב, א: אבר משים שלום בבית, וברש"י שם).



אחינו הנהג סע מהר