הדרך הנכונה והקדושה לבחירת בת/בן זוג

יצא שכרו בהפסדו!

אם כי לנישואין שלא עובדים כמו שצריך, זה מומלץ, אבל לקשר של קיימא עמוק, אין כנישואים.

נכון שלו היינו המצב של 'קודם החטא', בו מוצא כל אחד את ההתאמה המדויקת ביותר, לא היו הנישואים רלוונטיים, אבל בואו לא נשלה את עצמנו שהגענו לכך.

בוג,
כנראה מתקיים בזה שסיפר לך את מה שדרשו חז"ל על הפסוק "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" זה מי שיש לו אשה רעה וכתובתה מרובה...

האם חשבת מה עמדת האשה בפילגשות? מה עם האינטימיות עם הבעל? ריבוי נשים?

תן לי יבנה וחכמיה
[:-)]
אצה - צמח חסר פרחים ופירות

ווטו, תורה על העלאת הנושא

מיימוני, אני מתפלא על דעתך.

מיימוני אמר, כפי שהבנתי אם נכון, שאין תנאי ברור והכרחי.

מיימוני היקר, דבריך נכונים לגבי הצורך שבני זוג "יסתדרו", על זה אתה צודק שאין צורך בתנאי מיוחד כשם שאין תנאי מורכב מדאי לגבי הכנסת כמה בנות או בנים לאותו חדר בפנימיה.

אבל אם אנו דנים על "התאמה", אין אני סבור שאין תנאים אדרבא יש ויש.

א' רמה דומה
ב' שפה דומה
ג' פתיחות
ד' גמישות
ה' שלכל אחד תחושת צורך ברורה לשתף את חייהם במישהוא מבין כמותם. תחושת החשיבות והצורך הוא תנאי הכרחי לקיום הקשר כקשר רצוני ולא רק קשר טבעתי, היא התנאי הראשוני וההכרחי ליצירת הקשר הזה.

התעוררו התעוררו והבינו כי אם מצד הבחינה הפשוטה, די בזכר ונקבה, אך אם אנו מדברים על התאמה באישיות יש לקרוא 10 פעם לכל הפחות את הנ"ל.

נתון עיקרי ה'תוקע' נישואין בלתי רצויים, הוא הבאת ילד/ים.

אם היה נקבע סטנדרט שמחכים שלוש שנים וגם בתנאי הנישואים מקילים את ההתפרקות תוך שלוש שנים, היה המצב משתפר ללא ספק!

הדרך הנכונה לבחירת פרטנר לחיים היא כאשר הצד שכנגד הוא או היא אדם שעמו/ה את/ה יכול/ה להיות את/ה כמות שאת/ה.

אולי איני מחדש לכם דבר כי זה פשוט למדי, אבל לרוב הפשוט דרוש שיאמר יותר מכל!

מבחן

כיון שאנשים נבנים ומשתנים במשך השנים, ה"ביחד" שלהם יקבע את השתנותם ההדדית, ואת התקרבותם ההדדית.

הריפוטר,
האם אדם יודע מה הוא באמת?
ומהו האדם באמת?
האם הנתינה לזולת וההשתדלות לבנות יחד אינה חלק מן האמת שלו ושלנו?
מצד שני, אם הוא נאלץ להציג הצגה ליד בן/בת זוגו, יתכן שזה אותו מום שעליו נאמר, כפי שציטטתי בעבר, שהוא מביא לידי שנאה ואין להם לנסות לבנות יחד.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

גם אני שמעתי על רב אורטודוקסי שהתיר פילגש.
הלא זה היעב"ץ, בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' טו.

להלן השאלה והסיום בלבד :

שו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן טו

שאלתני הואיל ואתא לידן דין פילגש. שנזכר בתשובתי דלעיל. לברר לך אם הוא איסור מוחלט. כדעת הר"מ. ובקשת לדעת גם באור הפילגש. איך ומהו.

..................

עוד אני מעיד במי שרוצ' לסמוך על הוראתי זאת עכ"פ לא יעשה כזאת עד שימלך ברב ומור' צדק לעדתו. שיסדר לו ההתר ע"פ יחוד גמור בטוח ממכשול דהיינו לייחד לה חדר בביתו ולהזהיר' מיחוד כל. שאר אדם. ושבאם תמצא שעבר' ולא נזהר'. ישלחנ' מיד מביתו. וכן יצוונ' שתטבול בזמנ' ויודיענ' שאין בזה בושה. כלל. ולבאר לה ג"כ שהבנים שתלד ממנו. כשרים כשאר מיוחסים שבישראל כשתשמור בריתה ותהא נאמנת לאיש הזה. משא"כ אם תזנה עליו. אזי בניה בני זנונים וחייבים עליה משום קדשה על כל ביאה וביאה בין איש זה בין אחרים. ובאופן זה אם ישמעו ויעשו ככל האמור אזי אין אחריות מכשול עון כל שהו בדבר זה ולמצו' יחשב להרים המכשלות את הרשעים. וגם ת"ח צריכים לכך ביותר שכל הגדול מחברו יצרו גדול וראוי להיות לו פת בסלו ולקיים זרע אם אינו זוכה לו מאשתו שנפלו בגורלו והכל הולך אחר כוונת הלב. בלבד שיכוין אדם דעתו לשמים. רחמנא לבא בעי. רגלי חסידיו ישמור. ושמר רגליהם מלכד ואל תהי צדיק הרב' למען לא תרשע הרב' כמו שהוכיח הנסיון גם בבני אדם גם בבני איש. ודי בזה. וכבר הארכתי יותר מדי למבין ומשכיל על דבר. שהוא משום עת לעשות וגו'.

מעולם לא הבנתי לדעת הראשונים דס"ל כי פילגש הוא בלא קדושין וגט, מהו הגדר העושה זה פילגש ולא קדישה. זמן? כמה זמן? יום? שני ימים? שבוע? יותר.
ומנין?

בארא

יש כאן עיקרון של 'חיים יחד'. עיקרון זה יכול להיבנות מנתונים שונים כמו דיור, שהייה רבה, ביאות רבות ושילוב בין הנתונים. חבל ליצור לכל רעיון הלכות מאובנות וקפואות של דוקא כך זמן ולא כך זמן. על החכמים להיות מספיק חכמים לדון בכל מקרה לגופו לפי הנתונים שלו. (אולי לזה יש לפתוח אשכול מיוחד בנושא קביעת הלכות.)

מיימוני,
ה"קריטריונים" או העצות העולות מדברי הגמרא (שלא תתגנה עליו) אינם תחת השכל הישר והרגשת הלב שהם אבן היסוד לעבודת ה'. והכל לפי מה שהוא בכל רגע נתון. אין לנו אלא את מה שלפנינו בשעה זאת. איננו יכולים לחיות את העבר ולא את העתיד.

כולנו תפילה כי חיינו זורמים באופן ראוי ומתאים לשורש נשמתנו כך שאנו חיים חיים שמחים ומאושרים של עבודת ה' לפי הדרך המתאימה לנו. כמו כן אנו משקיעים מאמץ לפי הבנתנו לחנך את ילדינו כך שחייהם יהיו שמחים לפי המתאים להם.

כמובן שלכל אחד מאתנו זיופים קטנים או גדולים בקומפוזיציה ובנגינה של סמפוניית חיינו, אבל ה' יתברך בטובו סולח ומוחל, ודו המלך הקים לנו עולה של תשובה, ועד כדי כך הדברים מגיעים שהזיוף הופך לחלק בלתי נפרד מן הסמפוניה.

לפי דברי אלה, בחירת בן זוג אינה אקט, או הליך שונה בהרבה מתהליכים אחרים בחיינו. בהגיע הזמן אנו בודקים, נפגשים, מדברים, מבררים ועושים כמיטב יכולתנו, במסגרת ההלכה, כדי לתת לעצמנו הזדמנות להרגיש האם פגשנו את המיועד/ת לנו.
כמו לגבי מאות החלטות אחרות, אין בכך הלכה פסוקה, אלא התהלכות לפי סך כל העיצוב הפנימי שלנו עד לרגע ההחלטה. אין לנו יותר מכך. וגם זה בהשגחה פרטית.

אני כהורה, המדריך את ילדי לקראת הפגישות, מסביר להם שיעשו שימוש בכל הדרכים העומדות לרשותם כדי לברר. יפעילו את השכל, את החוש השישי, יהיו קשובים לרגשותיהם, ויפתחו לעצמם כדי לקלוט כיצד מגיבה האישיות כולה על המראה, הניחוח, המנגינה ועוד הזורמים מן המיועד והנקלטים אצלם.

לאחר הפגישות ועם התקדמות הצורך להחליט יש לכוון את הנפגשים לשקלל שיקולים שכליים עם התרשמות כללית והכריע סופית רק לפי הקול הפנימי. בלי חובה להיתנצל ולתת הסברים. צריך לפתח יחסי אמון עם הילדים כדי לקבל מהם ללא שאלות נוספות, אחרי כל השיחות את התשובה "נראה לי" או "לא נראה לי"

הדברים ארוכים מאוד אבל אולי הצלחתי להעביר תחושה כלשהי.

מרכא

ברוך הבא אל הפורום!
ונאים הדברים למי שאמרם!

איני בא לחלוק עליך, אלא אלא להוסיף על דבריך.

אתה מדבר על שידוך באופן מעשי, על השאלות שעל המשתדך - או הוריו, או כל מי שהוא נועץ בו - צריך להעלות בפני עצמו (או עצמה, הדברים אמורים לשני הצדדים).

אני כתבתי על כך שעקרונית כל שני בני אדם יכולים להסתדר. זה קל יותר כאשר יש התאמה הניכרת, אבל אני עדיין עומד על כך שזה לא הכרחי.
כמו כן, לא תמיד יש התעוררות רגשית בזמן הפגישה עם השידוך. וכאן על ההורה, הרב או היועץ לבדוק, כי המשתדך פעמים רבות חסר נסיון, ובעקבות השפעה מבחוץ הוא מצפה לגדולות יותר מדי. אנו קולטים מהתרבות שמסביב, ושם מאמינים רק ב"אהבה ממבט ראשון". ונגד מושג זה בהחלט כתבתי. ההתעוררות הרגשית היא דבר המסייע, אך לא דבר עיקרי. העיקר הוא ההתאמה הכללית. הרגש יוולד לאחר זמן, באופן טבעי של התפתחות.
יתכן שבמהלך השידוכים שאלות כאלו אינן מתעוררות. יתכן שלאחר גילוי ההתאמה יש כבר התעוררות רגשית. אך זה לא מחוייב.
ובדידי הווה עובדה (=ובי היה מעשה) שהגיעו להתייעץ, מפני שהכל היה טוב ויפה, ורק היה חסר הצד הרגשי, והנועץ או הנועצת שאלו: היכן ההתרגשות העצומה שאמורה לחול עם הפגישה? היכן צלצול הפעמונים?
כלפי טעות זו כתבתי מה שכתבתי, כאן ובמקומות אחרים.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תודה על הברכות.
אני מבקר פה כבר זמן לא מועט, אלא שהפעם מלאני לבי גם להגיב.
אני מכיר כמה מקרים, בחלקם כבר היו הזמנות לחתונה, וברגע האחרון הכל בוטל מפני ש"הרגשת" אחד מבני הזוג, בדרל כלל הבת, חסרה. ואני חושב שצדקו, והתקדמו מהר מדי בגלל לחץ חיצוני כלשהו, או בגלל הדרכה שגויה.
כמובן שההדרכה והפרטים בכל מקרה שונים לפי האישיות והרגילות בהרגשות של הזוג המשתדך. מי שלא היה רגיל בדו שיח מפותח עם עצמו והרגשותיו לפני הגיעו לשידוכין, לא יוכל לחדש דבר זה דוקא כלפי הענין הרגיש והמורכב של השתדכות. ואם הוא או היא מרגישם בחסרון ענין ההרגשות, יפרשו מענין השידוכין לזמן מה וילמדו ל"הרגיש" את עצמם ללא ענין זה ברקע.

הפנחסית: התקשרות ותקשורת - הזוגיות המוצלחת 26/4/2004 912088

אני מרימה את הכפפה שזרקה לי שחרית.

יוני שאל כיצד יכולים שני בני זוג שונים לחיות חיי התאמה ואושר.

התשובה שלי, ששחרית רמזה עליה, היא שזה תלוי בזוגיות. והזוגיות, כפי שיתברר מייד, אינה תלויה בזהות של אופי אלא בהתחשבות וכבוד הדדי.

וכך זה נראה לי עד כמה שאני מבינה זאת מלימודי ומנסיוני:

זוגיות טובה היא התחברות לקראת השגת מטרה משותפת. לשני בני הזוג יש או אמור להיות בסיס של סימפטיה, אהבה, הערכה וכבוד - והשלמת צרכים נפשיים.
יש מקרים, שבהם השלמת צרכים נפשיים באה לידי ביטוי על דרך הניגוד ויש מקרים שבהם ההשלמה היא על דרך האיזון והתוספת.

סיפור מהחיים: אני מכירה זוג, שחיים נפלא. הבעל מבוגר במעט מאשתו. הוא תקיף ודומיננטי, והיא טיפוס שקט ונכנע. במונחים של צרכים, היה צורך שלה בדמות חזקה, שתוכל להישען עליה, מעין "דמות אב", בעוד היא יכולה לתפקד כילדה קטנה ולפעמים, ברגעים מסויימים, גם כמתפנקת.

התכונות אינן חייבות להיות ניגודיות. במקרה כזה, הזוג יחפש את ההשלמה בדרך של שויון. אך המצב האופייני הוא שכיון ששני בני הזוג הם מינים שונים, באים ממשפחות שונות, עם אופי שונה, הרגלים שונים, ולפעמים גם השקפת עולם שונה, ההשלמה היא בדרך כלל על דרך הניגוד.

לכן, גם זוגות כאלו וגם זוגות כאלו יכולים להצליח.

אמנם, באופן רציונלי מכנים את מערכת היחסים בשמות שונים, שמחמיאים לשני בני הזוג. הגבר יגיד שהוא רוצה אשה עדינה ושקטה. היא תאמר שהיא רוצה גבר חזק. אך בפועל, מה שאנשים מחפשים הוא מה שיענה לקולות הפנימיים שלנו.

מה עושה קשר טוב – להבדיל מקשר לא טוב? הסכמה מוחלטת, כמוה כזהות מוחלטת, לא תיתכן בין שני בני הזוג, כיון שהם שני בני אדם שונים. לכן, הסגולה להצלחה היא כבוד הדדי, הסכמה משותפת, במודע ושלא במודע, לכבד את צרכי הזולת.

המטרה המשותפת בדרך כלל יוצרת חוזה סמוי, בלתי מודע. כאשר החוזה אינו מתממש, או כאשר החוזה שכל אחד חולם עליו שונה מזה של השני, וממה שהשני מסוגל או רוצה לספק, אזי נוצרת אי הלימות, ולפעמים זה מתפרץ בצורה של ויכוחים ומריבות.

הדבר בולט במיוחד כאשר אחד מבני הזוג משתנה מכפי שהיה בעבר, והצרכים שלו, שהיו מוכרים ומקובלים בעבר, בראשית הנישואין, הופכים לצרכים חדשים. אם הצד השני אינו מכיר בכך, או מכיר בכך ומתנגד לכך, או מפחד מכך, נוצרות בעיות.

למשל, אם האשה הקטנה של הטיפוס התקיף תלמד פסיכולוגיה, תקבל עוצמה, תשתנה, תקבל כוח – זה יכול לאיים על בעלה, שרגיל לאשה הקטנה והעדינה שלו. אם לא יהיו ביניהם שיחה ובירור, יהיה איום של ממש על המערכת הזוגית.

הפתרון, כפי שציינתי, הוא מודעות עצמית ונכונות להשתנות במקביל. יש לכל אחד מאיתנו תפיסה לא מודעת של מה שאפשר לכנות "חוזה הנישואין". החוזה הזה הוא פרטי של האדם בינו לבין עצמו. מה שכתוב בו הוא למה התחתנתי, למה אני שואף, מה אני רוצה לקבל, מה אני מוכן לתת.

בנישואין מוצלחים, יש התאמה בין החוזה של שני בני הזוג. שוב, אני מזכירה כי זה נעשה באופן בלתי מודע, וגם השינויים וההתאמות בחוזה הזה נעשים באופן בלתי מודע! לכן הכבוד ההדדי וההתחשבות בצרכים של הזולת כל כך חשובים. זה מה שמאפשר לשינויים וההתאמות להתרחש, בדרך כלל באופן בלתי מודע. הבעיות נפתרות ברגע שהן צצות. ובעיות וחיכוכים כאלו נולדים חדשים לבקרים, עקב השינויים החלים בחיינו.

לכן, לא חייבת להיות התאמה במובן של הסתכלות זהה על העולם או טעם שווה בכל מיני דברים. מה שחשוב הוא התאמה באותו מקום בלתי מודע שבו אנו מחזיקים את חוזה הנישואים הפרטי של כל אחד מאיתנו. התאמה שמתהווה במשך כל החיים, ומיוסדת על הנכונות לכבד את צרכיו של הזולת.

*****
אמשלום:

פנחסית,
לדעתך, עד כמה ה"חוזה" בין בני הזוג, אותו את מתארת, מתעצב ע"פ החינוך החברתי שלנו, ועד כמה הוא תלוי מניעים אישיים ותכונות אופי? לעתים נדמה כי (לדוגמא) גם גברים שאינם בהכרח בעלי אופי דומיננטי וסמכותי, יכוונו עצמם למצוא אישה יותר פאסיבית, כי זהו המודל המקובל וה"נכון" (איש דומיננטי ואישה פאסיבית). האם את מסכימה?

[הדוגמא שהבאתי כזו היא - דוגמא בלבד, ובוודאי יש דוגמאות שונות ואפילו הפוכות. אנא, הגיבו על העניין העקרוני, ולא על הדוגמא הספציפית].

*****
שחרית:

לדעתי מונח חשוב ומועיל לצורך הדיון הוא הגשמה עצמית.

נקודת המוצא שלי היא שכל אדם ראוי וזכאי לממש את הפוטנציאל הגלום בו ולהוציא מן הכוח אל הפועל את איכויותיו וסגולותיו המיוחדות.

אורח חיים כזה הוא בבחינת הגשמה מתמשכת של בריאתנו בצלם א-להים.

זוגיות טובה היא זוגיות שבה כל אחד מבני הזוג מודע לזכאותו/ה זו ולזכאות בן/בת הזוג, ופועל בתום לב לסייע להגשמת עצמיותו של כל אחד מבני הזוג.

זאת, תוך הכרה בסתירות הפנימיות, בניגודי האופי ובניגודי האינטרסים ותוך כדי התמודדות עמם.

זוגיות אמיתית לא תיכון בין שני חצאים (כפי שכל מיני רומנטיקנים מציירים זאת לעתים), אלא בין שני בני אדם שלמים ומלאים, בין שני סוביקטים.


כל השאר אינו אלא בבחינת "ואידך זיל גמור".

*****
לינקזעצער:

ליענטע -

האם "ואהבת לרעך" ו"ושימח את אשתו" דוחות פו"ר?
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2378843