קבלה - השבעת מלאכים וחלומות -

צ'וטנג היקר חוששני שלא ביארתי עצמי די הצורך, כי סמכתי על כך שהכל יודעים מה פירוש המילה "מאגיה". למאגיה יש כמה מאפיינים חשובים. 1. מאגיה היא מעין מדע. 2. זו היכולת להשתמש בסיבתיות שאינה מדעית אלא "על-טבעית" כדי לחולל פעולות. 3. המאגיה מפעילה כוחות שעשויים להיות בעלי אישיות או שאינם בעלי אישיות. אך היא כפויה עליהם. זו ההגדרה המקובלת למאגיה, עד כמה שידוע לי. א. עכשו הבה נבחן את התנ"ך ונראה אם מצויים בו סיפורים המגלמים מאגיה, כפי שטענת. 1. המלאכים של אברהם היו שלוחי ה'. כך גם כל המלאכים האחרים שמוזכרים בתנ"ך. אף אחד מהם אינו פועל על דעת עצמו. אף אחד מהם אינו עושה דברים מפני שאדם מסויים כפה עליו לעשות זאת ועוד באמצעים מגיים. 2. גם הנסים שהזכרת אינם נעשים בכוח מאגי. אמנם, משה מתבקש לקחת את המטה שלו לפני פרעה, אבל לא המטה פועל מעצמו, כפי שהמטה של אהרן אינו פורח מעצמו במבחן של הנשיאים. ה' עושה הכל. 3. הדוגמא היחידה שאנו נתקלים בה למעשה כישוף או מאגיה היא ההעלאה באוב. יש כידוע מחלוקת בין המפרשים אם הסיפור אמור לשקף מציאות ועובדה, שמעלה באוב מסוגלת להעלות נשמה של מת, או שמא בעלת האוב היתה רמאית. לפי כל האופנים שננסה לפרש, ברור שהופעתו של שמואל שם נעשתה בדרך נס, וכן המסר שניתן לשאול. עלי להודות שלפי הסיפור הפשוט של המקרא יש ויש מלאכים. אבל – וזה אבל גדול ביותר – אין ביניהם מלאכים הממונים על תפקידים מסויימים, ואין האדם משפיע עליהם. רק ה' מחליט אם לשלוח ומתי לשלוח וכו'. דוגמא טובה מאד היא מעשה המלאך שבא אל אשת מנוח לבשר על הולדת שמשון. אביו של מנוח רוצה ביקור חוזר. כל מה שהם יכולים לעשות הוא להתפלל. אין הם משתמשים ב"שמות". אם אסכם, אזי ברור שלפי השקפת המקרא אין שום מאגיה כלל. יש רק את רצון השם. מלאכים יש ויש, אך לא מלאכים כאלו הכפופים לרצון האדם ומעשיו. ב. בתלמוד אנו מוצאים סיפורים רבים על מעשי כישוף. יש כאן שתי שאלות. האם הסיפורים האלו באמת התרחשו והאם האמוראים באמת האמינו בהם. שיטת הרמב"ם, המאירי וההולכים בדרכם היא שזו היתה אמונה עממית, אבל חכמים עצמם לא נטלו בה חלק. יתכן שזו גישה אופטימית מדי. אך גם אם היו והיו בין חכמינו שהאמינו בשדים, מזיקים וכו', האם הם צדקו באמונתם זו? זה שמעשים כאלו מופיעים בגמרא אינו מהווה הוראה במה להאמין. התלמוד, בסופו של דבר, מכיל גם פולקלור. ג. יש מדרשים ויש ספרים חיצוניים שבהם אמונות של מאגיה של "שמות" באה יותר לידי ביטוי. כפי שציינתי, יש לנו ממצאים ארכיאולוגיים שמשקפים אמונות כאלו בקרב עם ישראל. אבל יש כאן שתי שאלות. האם נהגו בצורה כזו והאמינו באמונות כאלו בעם ישראל. והאם האמונות האלו נכונות הן. ובזאת אני עומד על דעתי. המקרא מתנגד לאמונות מאגיות. היו בכל הדורות כאלו שהאמינו בהן. אך רק בדורות האחרונים האמונות האלו הפכו לחלק מן הקורפוס שמוצג בתור "היהדות". עוד הערה מתודולוגית: מקובל בדורנו לחשוב שמערכת האמונות היהודית התפתחה באופן עצמאי ומנותק מהסביבה. אין דבר רחוק מהאמת. הדמונולוגיה (מחקר אמונות המזיקים והשדים), האנגלולוגיה (מחקר אמונת המלאכים) ושאר חלקי המאגיה כולם באו ליהדות מבחוץ. ניתן לעשות מחקר קצר ולראות, למשל, כיצד ספר חסידים משבץ בתוכו אמונות עממיות של החברה הגרמנית, החל במכשפות וכלה בשאר דברים. אלו אמונות ששונות מן האמונות שרווחו בבבל, שם נערך התלמוד הבבלי, וגם מאלו של ארץ ישראל. האם אינך מכיר בכך שאמונות כאלו חדרו ליהדות דרך הצינור הזה? כך קרה בכל ארץ וארץ. הגבול בין מנהג, המלצה, ופולקלור היה די מטושטש, במיוחד אצל המון העם. דברים הועתקו ונרשמו בספרים, אולי מתוך כוונה טובה להמליץ על אמצעי זהירות. בתקופות מאוחרות יותר, הם נחשבו לדבר הלכה, ולחלק מהיהדות. עד שגם אתה, צ'וטנג יקירי, נדמה לך שפגעו בציפור נפשך, ויראת השמים הטהורה שלך הזדעזעה ברגע שעלתה על הפרק לא שאלת האמונה בה', אלא האמונה במזיקים, בהשבעות וכדומה... *** סאניטש איני בקיא בקבלה מעשית, וגם איני יודע בוודאות מה נכלל בין הספרים שזכו לשם המפואר זה ומה לא. אך הספרים המקוריים שהכילו לחשים והשבעות ושמות היו מיועדים לכל אדם. הם לא חייבו שום הכנה, פרט להכנה מאגית, ולא הכנה לדבר מצוה, להבדיל. ושוב, לצ'וטנג ולכולם – אצל הרב כדורי ודומיו יתכן שזה היה אחרת. למשל, קראתי בזמנו תיאור של בצרי בגירוש ה"דיבוק", שעשה מעשה מאגי של דורש אל המתים כדי להזמין כביכול את נשמת רבו שיעזור לו בגירוש הדיבוק. איני יודע מה המקור לטכס הזה, אבל אצל בצרי ברור שזה נחשב לחלק מהקבלה המעשית, והיה בעיניו חלק קדוש מאד מהיהדות. לדעתי, הוא טעה מכל וכל. ושוב, בירור היסטורי – להבדיל מהתייחסות לאגדות פולקלור כאל מציאות נורמטיבית – מראה שאכן כך הוא. מדובר בהתפתחות מאוחרת וזרה לרוח המקרא. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

הרב המיימוני
האם אתה מאמין שאלישע החיה את המת כפשוטו בבשר ודם דא למטה מעשרה טפחים?
יותר נכון האם אלישע האמין שהוא החיה את בן השונמית כפשוטו?
 

וולוז'ין כמדומה שזו אמורה להיות שאלה קשה. אבל זו נראית שאלה קלה ופשוטה ביותר. ובכן, איני יודע מה ה"פשט" של הסיפור. הרי יש לפרש שהילד קם לתחיה לאחר שמת, ויש לפרש שרק התעלף והיה במצב קשה, ואולי לפי כל הסימנים החיצוניים נראה מת. אך ברור לי שאם ה' היה רוצה, היה יכול לחיותו. וכי ה' אינו מחיה אותנו בכל רגע ורגע? כמדומה, שמי שמאמין בה' - מי שיודע שה' קיים - ממילא נובע מזה שה' יכול לחולל ניסים. (אולי לא לפי הגישה האריסטוטלית, אבל מדוע שנחשוש לדעת אריסטו?) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מיימוני
אולי הספרים היו נגישים לכל אחד אבל מה שברור שאמירת השמות להשבעת מלאכים לא היתה פועלת כלום אא"כ המשביע ראוי לכך.

סאניטש מה נעשה, ולפי מה שכתוב בספרים ההם זה כן מועיל לכל אחד. ובמיוחד בספרים מסוג זה שנכתבו מידי גויים, ומהם הועתקו הדברים.... שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

לא נראה לי שהרב כדורי היה משתמש בקבלה מעשית או בהשבעות מלאכים, כי היה מקפיד על כל דברי האר"י ז"ל, וזה דברי האר"י בספר טעמי המצוות -
המשתמשים בשמות הקדושים או בהשבעות "עונשו גדול מאד" וכמה פעמים יהיו לבטלה לכן באים בפיו ברכות לבטלה תמיד כי עבירה גוררת עבירה ואני שאלתי למורי זללה"ה אם מותר להשתמש בהם כמו הקדמונים שהיו משתמשים כדי לידע החכמה והשיב לי מורי זללה"ה כי אותם החכמים היו משתמשים בשמות הקדש לפי שהיה להם אפר פרה כר' טרפון אבל אנחנו טמאי מת ואסורים בדברים אלו ואפי' אותם השמות שבידינו מוטעים הם והכל אסור ואם הי' איזה אמיתיה הם מותרים. מורי זללה"ה כשהיה קורא ומזדמן לו שם כמו מטטרו"ן לא הי' מוציא מפיו אלא היה קורא מט"ט ואת סמאל היה קורא ס"מ ב' אותיו' ראשונים והטעם א"ל כי כשהקב"ה ברא את המלאכים צום כשיקראום או כשישביעום שיבאו ולכן כשהאדם מזכירם חושבים שקוראים אותם ובאים כששומעים שמם וכשבאים ורואים לבטלה יבא נזק לאדם מזה ולזה צריך להזהר מלהזכיר אבל אם הוא שם כשמות בני אדם מיכאל גבריאל וכעד"ז מותר להזכירם ואין חשש בזה -
הרי שאפי' האר"י לבד היה מקפיד.

אמנם כידוע שהבעש"ט אמר שע"י האמונה אפשר לעשות הכל, וזה הטעם שגדולי ישראל יכלו לעשות מעשים אפי' שלא כדרך הטבע, כי מי ששולט בתורה גם שולט על הטבע, ויש לי עוד הרבה בנושא ואכמ"ל.

צ'אוטנג,

כידוע, אחד מההבדלים בין הצדוקים לפרושים היה באמונה במלאכים (הצדוקים לא האמינו שיש דבר כזה). ביהדות, כפי שציינו כאן כבר, זהו יסוד מוסד, החל מהמקרא ודרך כל ספרות חז"ל, הגאונים הראשונים והאחרונים. השאלה היותר מעניינת היא מהם המלאכים, וכן האם ניתן "להשביע" אותם וכיוצא בזה. ואכן, במקרא אין כל זכר להשבעת מלאכים, וזה לכאורה קצת מנוגד לתפקידם, שהרי הם רק שליחי ה'. הרי זה כמו שאשביע את היד שלך שתעשה משהו. לרב קוק הייתה ראייה מעמיקה מאוד על אודות המלאכים - טענתו הייתה שמדובר בכוחות רוחניים שדוחפים את העולם. יש תשובה שלו לד"ר ב"מ לוין (כמדומני) ששאל אותו על מגילה שבה יש שמות של מלאכים, והרב קוק עונה לו לפי ניתוח שמם (נגיד, המלאך המייצג את הכוח הדוחף את העולם קדימה, וכו').

שוטנג


לא שאני מסתדר עם מלאכים, אבל הקלות הבלתי נסבלת של הפיכת סוגיות שלמות בש"ס להשפעת הגויים, והוצאת כל דבר שלא מובן לנו לנמשל (הרמב"ם ראה את הנמשל כפילוסופיה יוונית וחכמי הפורום כפסיכולוגייע) אינם מוכיחים בהכרח על חשיבת יתר.
אני יודע שמיד יזנקו עלי עם הקדמת הרמב"ם לפרק חלק, אך משם בדיוק נובעת הבעיה שלי, אם הרמב"ם סבר שהוא יודע את הנמשל של אגדות חז"ל והיום אנו יודעים שהנמשל הזה אינו מתאים לידיעותינו, האם זה נכון להעמיס על חז"ל נמשלים אחרים (דורש אמת ניסה לילך בדרך זו וצא וראה מה עלתה לו).

אחלא פורום !

באמת ברמות הגבוהות ביותר .!

אני רוצה לבדוק שוב מימוני אתה טוען ש:

מתוך דברי אתה יכול להבין שאין כאן באמת יצורים כאלו, מלאכים או שדים או מזיקים, שאותם
אפשר להשביע. אפשר לבצע פעולות מאגיות, וזה איסור תורה חמור ביותר, אבל הפעולות האלו לא
יולידו מאומה – פרט להשפעות פסיכולוגיות על המבצע ועל מי שמסביבו, בכוח אמונתם, כי לאמונה
יש השפעה פסיכוסומטית על הגוף ועל החוויות שלנו 



- ?

אני חשבתי שדווקא יש יצורים כאלו !

ואם אנני טועה אחד הרבנים אמר שאסור לקלל(?) את השטן או לסנוט בו

אני שואל זאת לא רק לדעת ולהבין גרידא - אלא גם בעקבות הספר החדש שיצא לאחרונה על החלומות

וגם כי אני רוצה לעשות איזה ניסוי   בעניין ואני חושש למדי



תוקן על ידי - dazin - 13/02/2006 18:52:25

בעלבעמיו,

איני יודע מה הרמב"ם חשב על אגדות חז"ל ופרשנותו אליהן. אני מאמין שהוא היה מודע לכך שהפשט שלהן סותר לעתים את תודעתו המדעית הכפויה עליו ועל כן הוא ניסה ליצוק בהן הסבר אחר.

נכון שהמובן שהרמב"ם יצק לא תמיד עוזר לנו. אבל הדרך שלו, לשנות משמעויות ולהשאיר את המסגרת - ההלכה, מדריך אותנו גם כיום, חרף תמונה מדעית שונה שכפויה על תודעתנו ושיתכן שגם היא תשתנה.