קבלה - השבעת מלאכים וחלומות -

[1] י. אבידע, 'המלאכים הממונים על השופר המעלים את התקיעות', סיני לב תשי"ג, עמ' ע-פט, רנה-רנו. המאמר חזר ונצטלם גם בסוף ספרו של קרויס, דלהלן בהערה הבאה, אבל בלי עמודים רנה-רנו.

[2] חיים קרויס, "מכלכל חיים בחסד', ירושלים, שנת 'זאת הברכה בסגול' לפ"ק (כלומר תשמ"א), אך הספר נתפרסם קודם קונטרסים קונטרסים לפי התפתחות המחלוקת שהוא לוקח בה חלק, ולפני הנספח בסוף החלק הראשון, עמ' פט, נזכרת כבר נסיעת המחבר לרבני ארה"ב חורף תשמ"ב. על משמעות שם הספר וציון הפרט ראה להלן). רוב הספר אינו אלא הבאת דבריהם של גדולי תורה, התומכים בדעת המחבר, אף במקרים שאינם מוסיפים איש על דברי רעהו אלא מצד סמכות אישיותם; חלקם מחברים מן הדורות הקודמים וחלקם בני זמננו ורובם של אלה עונים כאן על שאלת המחבר. לספר שני חלקים עם עימוד נפרד. החלק השני נקרא 'יהי רצון שבין התקיעות', והוא השייך לענייננו. החלק הראשון הוא 'הזכרת הגשם בסגול', וכל תשעים וששת עמודיו מוקדשים להוכחת דעת המחבר, שמילת "הגשם" שבהזכרת "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילת שמונה עשרה מנוקדת בגימל סגולה ולא בגימל קמוצה. נושא זה משמש למחבר ולאחרים התומכים בדעתו, שהובאו כאן דבריהם (בעיקר יהושע מונדשיין), הזדמנות נאותה להתקפה חריפה על כל המצדדים בגירסת הקמץ, שהם חשודים על קשר לתנועת ההשכלה של המאה השמונה עשרה, שמדקדקיה הם שהנהיגו כנראה את ניקוד הקמץ תחת הגימל של "הגשם". בעיני המחבר ראוי נושא הקמץ והסגול לצאת עליו למלחמת מצווה, שאפילו שינוי בניקוד בלא שינוי משמעות, שהחזיקו בו ישראל זה מאתיים שנה, ובשעתו התקבל כמעט בלא ערעור, אף בו יש משום איום על מבצרו, המבקש להיסגר הרמטית מפני כל תמורות העתים. אגב הילוכו מתקיף המחבר גם את חכמת הדקדוק גופה, וכל מה שיכול לעורר עיון וחידוש בלב האדם, כי כפי שמנסח זאת מונדשיין (עמ' פד), "במה נחשבנו, וכל הצדקות שלנו הוא במה שאנו שומעים לגדולי הדורות בכל דבריהם, וגם במה שציוו לומר הגשם בסגול ולא בקמץ, ואין לנו שיור רק אמונת חכמים וצדיקים". מאידיאולוגיה זו מסתבר הדחף העיקרי של המחבר לכתיבת ספרו רב הכמות המוקדש לשאלה זו, אבל נוסף גם נופך הנותן כעין רקע קבלי לדעת הסגול, כגון ששלוש נקודות הסגול רומזות לאברהם, יצחק ויעקב ומסוגלות לעורר זכות אבות, ושהסגול עניינו חסד והקמץ רומז למידת הדין (למשל עמ' נ). מכאן גם שם הספר, 'מכלכל חיים בחסד', שמילת "חסד" שבו מעידה על מידת הסגול, והיא ננקדת בעצמה בסגולים גם בהפסק. להוציא מדעת המדקדקים וקביעתם ההפוכה בנוגע למילת "הגשם"; ועוד ש'מכלכל חיים בחסד' מכיל את שמו של המחבר "חיים", ונלקח מלשון התפילה מיד אחרי 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. קונטרסיו האחרונים של ספר זה התפרסמו כמענה לקטרוגיו של איש למפלגת "הקמצנים", ישראל שר שלום מרזל מחסידי ברסלב, שנזדעק להשיב בחיבורים ארוכים משלו להילחם את מלחמת הקמץ. נימוקיו המפורטים של זה דומים באופיים לאל של מתנגדיו. גם הוא עוסק בעיקר בענייני סמכות אישית, היינו בקביעת שייכותם המפלגתית של בעלי המקורות השונים, באופן שהמקבלים דעתו בעניין הגדול של ניקוד "הגשם" יהיו הצדיקים ולא הרשעים. וכך הגיעו בעלי הריב לדון גם באישיותם של המסכימים והתומכים של בעלי הדעות השונות. לדוגמה, בתשובה לדברי מונדשיין על משכילותו של יצחק סאטאנוב שסידורו 'ויעתר יצחק' הוא כנראה המקור לניקוד הקמץ, תמה מרזל (בספרו 'משיב הרוח' – במם צרויה, שם הלקוח גם מאותו משפט שבתפילה ובמשמעות של החזרת המנהג העתיק על בוריו, מטרה ששני הצדדים טוענים לה – ירושלים תשמ"א, עמ' י-יא) על מונדשיין, שקיבל בעניין זה את עדותו של "אותו סופר בשם ג' קרסל שאת זהותו אין אנו מכירים וגם אולי אין כדאי להכיר" (הוא גצל קרסל הביוגראף והחוקר הנודע של תולדות הספרות העברית) ולא את הסכמתו של הרב צבי הירש ברלין. טענה זו גררה ויכוח נוסף על אישיותו והסכמותיו של הרב ברלין ומקורביו. וכך מצינו בספרות הויכוח הנורא הזה גם פולמוס מפורט על כשרותו של ר' דוד לידא, וגם בשאלה האם היה הרב והמדקדק וולף היידנהיים מחברו של הקונטרס "מעשה תעתועים" נגד ר' נתן אדלר, שר' נתן אדלר היה מורהו של החתם סופר בעצמו, ואם אמת הדבר שהיידנהיים היה זה שפגע בכבודו, איך אפשר לקמץ על פיו את "הגשם"? וכו' וכו' וכו'. כללו של דבר, עניין רב יש בספר זה המשקף בצורה חדה כבקריקאטורה הלכי רוח, המאפיינים ציבור גדול בארצנו. עוד על ספר זה ראה לעיל הערה 1 ולהלן הערות 4, 38, 39, 77.

[3] אסתפק בדוגמאות לכתבי יד של סדר התקיעות עם כוונות האר"י, הכוללות גם את התפילות הנ"ל. א) כ"י בית המדרש לרבנים בניו יורק MI 5182, סימנו במכון לתצלומי כתבי יד בבית הספרים הלאומי בירושלים – ס' 29979. ב) כ"י ביהמ"ל בניו יורק MI 4819. סימנו במכון ס' 25720. ג) כ"י ביהמ"ל בניו יורק MI 4616, סימנו במכון ס' 25519. ד) כ"י ביהמ"ל בניו יורק MIC 2088, סימנו במכון ס' 24990. ה) כ"י ביהמ"ל MIC 4128, סימנו ס' 25030. לצד אלה ושכמותם מצינו גם הרבה כתבי יד של סדר התקיעות עם כוונות האר"י בלבד בלי הזכרת התפילות הנ"ל, וביניהם: א) כ"י ביהמ"ל MIC 4472, סימנו ס' 25374. נכתב בתקי"ד, המלקט יהושע סגרי. ב) כ"י ביהמ"ל MIC 4127, סימנו ס' 25029. ג) כ"י המוזיאון הבריטי בלונדון 855/2, סימנו ס' 5661. כ"י לידס-רות 39, סימנו במכון ס' 15272, שנכתב באיטליה במאה השמונה עשרה, מכיל גם הוא את סדר התקיעות עם כוונות האר"י, ואף התפילות הנדונות מופיעות בו, אך בצנזור שמות המלאכים, כגון בדף 6 ע"א: "ולתר"ת יאמר זה: יהיא רצון שתקיעת תר"ת שאני תוקע תהא מרוקמת ביריעה והמלא אלינו ברחמים ברוך בעל הרחמים". ספר חמדת ימים. ראש השנה פרק ז, מאריך הרבה בכוונות לוריאניות לתקיעות ובתפילות לתוקע, שייסד לפי קבלת האר"י, ואינו מזכיר את התפילות שלפנינו. ועוד כתב בעל חמדת ימים שם (ונציה תקכ"ג, דף מ"ג טור ב) בזה הלשון: "ומה נואלו רבים מבני תורה שבדורנו אשר התעתדו בעת תקיעת שופר במיני תפילות והשבעות לזכירה ולהצליח בחכמות דרושיהם בכל עוז ותעצומות ובמיני תפילות והשבעות (!) אשר הובאו בספרי ראשונים המסוגלים בעת תקיעת שופר להצליח במעשה ידיהם. ולא אריך למעבד הכי למי שהריחו ביראה (צ"ל ביראת) ה' (כלומר, אין ראוי שיעשה כך מי שמבין משהו בענין עבודת ה'. ולפי עזרא ד יד, יש' יא ג)...". ייתכן שהתנגדות זו מכוונת לתפילות שלפנינו, שבגלל השתרשותן לא יכול לרמוז אליהן בפירוש. האופי המאגי מיוחס להן פה (אם באמת בהן המדובר) שלא בצדק ולצורך הפולמוס.

[4] ראה אבידע (לעיל הערה 1), עמ' עז, פא, פב. וכן קרויס (הנ"ל בהערה 2) עמ' פ.

[5] ראה להלן הערות 13, 16, 18, 44 ולאחריה.

[6] J. Dan, ''The Seventy Names of Metatron''. Proceedings of the Eighth  World Congress of Jewish Studies – Division C. Jerusalem 1982, pp. 19-23.

[7] Moshe Idel, 'Some Forlorn Writings of a Forgotten Ashkenazi Prophet: R. Nehemia ben Shelomo ha-Navi', forthcoming in JQR 95.1 (2005). ידוע לי שפרופ' אידל ממשיך במחקרים אינטנסיביים על ר' נחמיה וחיבוריו. עוד על ספר החשק וחוגו, ועל גיבורו מטטרון, ראה Elliot R. Wolfson, 'Metatron and Shi'ur Qomah in the Writings of Haside Ashkenaz', in Karl Erich Grözinger and Joseph Dan (eds.), Mysticism, Magic and Kabbalah in Ashkenazi Judaism, Grutter, Berlin and New-York 1995, pp. 60-92. וולפסון מסתמך שם כבר גם על מאמרנו הנוכחי.

[8] ראה דן, שם, עמ' 21-20. חיבורים נוספים מסוג זה ייזכרו להלן בהערות 10, 11, 14, 21, 22, 23, 34, 43, 55. בהערה 21 אעיר גם לעניין הסוגים הספרותיים של חיבורים אלה, ולעניין ייחוסיהם. חיבורים אחרים מחוג זה הם העוסקים במלאכי קול השופר, ודן בהם אבידע במאמרו הנ"ל בהערה 1. החיבורים הנ"ל סמוכים לעתים לכתבים נוספים שמקורם באותו חוג.

[9] ראה י. דן, "פירושי 'האדרת ואמונה' של חסידי אשכנז", תרביץ נ' תשמ"א, עמ' 399.

[10] כך צוין במפורש ברשימת המלאכים הממונים על התקיעות, המקבילה לתפילות הנדונות, בכתב יד מינכן 92/12, סימנו במכון ס' 2312, דף 27 ע"ב. על רשימה זו וכתבי היד שלה ראה אבידע (כנ"ל בהערה 1), עמ' עו-פ. אמנם כ"י מינכן זה לא היה לעיני אבידע, כפי שיוצא ברור מדבריו, ודוקא כתב יד זה יכול להבהיר כמה וכמה סתומות בנוסח הרשימה שהעסיקוהו שם.

[11] אמנם גם "פרגוד" נמצא בספרות זו ואף "פרכת" (ראה להלן הערות 18, 34). המילה 'יריעה' השתבשה בכמה נוסחים של התפילות כגון בזה הנדפס ב'סידור השל"ה', והפכה ל'יראה' (ראה אבידע (כנ"ל בהערה 1) עמ' פו). אגב, באותם נוסחים מופיע גם השם "ישוע" בצורתו המשובשת "ישעיהה" או כיוצא, וראה דיוני להלן אחרי הערה 42; "יריעה מצאנו גם ב"פירוש ספר הקומה", הקרוב גם הוא ל"חוג ספר החשק", שנדפס בידי ג. שלום בספרו "ראשית הקבלה", ירושלים ות"א תש"ח, עמ' 229; וראה גם הערת המהדיר מס' 3 שם.

[12] שם זה מופיע כבר במניין שבעים שמותיו של מטטרון שבספרות ההיכלות. כך לפי  הנוסח של "מדרש אותיות דר' עקיבא". הנדפס באוספו של א. ורטהימר "בתי מדרשות", ב, ירושלים תשט"ו, עמ' שנג; וכך לפי הנוסח של ספר היכלות, המכונה "ספר חנוך השלישי", פרק מח; ראה H. Odeberg, ''Enoch 3'', New York 1973, p. 71.

[13] כך למשל ב"ספר החשק", לפי כתבי יד קמברידג' 405 סימנו במכון ס' 16318 דף 106 ע"א, כ"י מוסקבה-גינצבורג 90/8 ס' 6770 דף 126 ע"א. כ"י פירנצה-לורנציאנה 5/12 Plut ס' 17657 דף 242 ע"א. השם 'טנראל" (וגם 'נטרדאל') מצוי כבר בספרות המרכבה. ראה א. גרינוואלד, "קטעים חדשים מספרות המרכבה", תרביץ לח תשכ"ט, עמ' 357, הערה 12.

[14] כך גם ב"בביאור שם של מ"ב", גם הוא חיבור מ"חוג ספר החשק", נדפס בסוף "ספר רזיאל המלאך", ברוקלין תשל"ה. עמ' קנה; וראה להלן הערה 21; ובחיבור אחר מאותו חוג (הפנתה אותי אליו ידידתי אסי פרבר), המצוי בכ"י המוזיאון הבריטי 16299.  ADD/752 סימנו במכון לתצלומים ס' 4935. דף כב ע"א. חוברו יחד טנראל והדרניאל.

[15] במאמרו הנ"ל בהערה 1, עמ' פה.

[16] קטע זה מופיע בכמה כתבי יד בצורה שלמה יותר מבדפוס. ראה במיוחד כ"י ברלין-טיבינגן 239, סימנו במכון התצלומים ס' 1860, דף 114 ע"א, דף 114 ע"א. והשווה מלשון ה"תחינה לתוקע לפני התקיעה", שנדפסה לראשונה במחזור פראג שמ"ה, דף יד  ע"ב: "... ואת המלאך הגדול פצפציה הממונה להוציא זכויותיהן של ישראל בעת שהיום תוקעים בשופר". פצפציה נמנה בין שבעים שמותיו של מטטרון כבר ברשימה המופיעה ב"אותיות דר' עקיבא", הנ"ל בהערה 12. לפי נוסח התחינה הנ"ל, הנדפס לראשונה בסידור אמשטרדם תמ"א, והובא במאמרו של אבידע (הנ"ל בהערה 1), עמ' פב, שמו של מלאך זה הוא פצפיה, ואף שם זה יש לו על מה שיסמוך, והובא ברשימת שמותיו של מטטרון שב"ספר חנוך השלישי" – ראה לעיל בהערה 12.

[17] השווה לקטע זה המשך התחינה המצוטטת בהערה הקודמת: "ואת המלאך הגדול תשבש המונה להשמיע זכויותיהן של ישראל ולהבעית השטן בתקיעתם". גם 'תשבש' נמצא כבר בין שבעים שמותו של מטטרון לפי "אותיות דר' עקיבא", ראה לעיל הערה 12.

[18] =1002. בכתב יד בודלי 2286/5, סימנו ס' 20978, דף 158, הנוסח: "תשבש בגי' ברק קשר"ק לפי שכשאנו תוקעים...". וראה ההערה הבאה על "פרכת" כשם ובגימטריא קשר"ק ראה להלן הערה 34.

[19] =1002. וראה הערה הקודמת. על צורות סימני התקיעות ראה להלן לפני הערה 38.

[20] בכתב יד בודלי (במקום הנ"ל בהערה 18) הגרסה: "וכששומע".

[21] הקטע נדפס בספר "מרכבה שלמה", ירושלים תרפ"א (דפוס צילום ירושלים תשל"א), דף כה ע"א – כו ע"א. הקטע הובא בחלקו גם בתוספת למאמרו של אבידע (הנ"ל בהערה 1), עמ' רנו (כפי שציין אבידע, תוספת זו נוספה לפי הערתו של פרופ' גרשם שלום). קטע זה הוא חלק מחיבור שלם, או יותר נכון, מקובץ חיבורים שמ"חוג ספר החשק", שנדפסו בספר "מרכבה שלמה" בחלקם התחתון של העמודים. מתחת לקו, מדף כג ע,ב עד לב ע"א. החיבור הראשון כאן, דף כג ע"ב – כז ע"ב, הוא הכולל גם את הקטע שלפנינו, הוא פירוש, שתחילתו חסרה, לפיוטו של הקליר "וחיות אשר הנה מרובעות כסא" (ראה ד. גולדשמידט, "מחזור לימים הנוראים, ראש השנה". ירושלים תש"ל, עמ' 217-216). ואכן פרשנות הפיוט היא חלק חשוב מספרותם של חסידי אשכנז בכלל (ראה א. אורבך, "ספר ערוגת הבשם, חברו רבינו אברהם ב"ר עזריאל זצ"ל". חלק רביעי, ירושלים תשכ"ג, עמ' 111-73) ו"חוג ספר החשק" בפרט (פירוש פיוט אחר מסוג זה הביא אורבך, שם עמ' 77-74, ועוד ניזקק לו להלן בהערה 34). לאחר פירוש הפיוט מובאים ב"מרכבה שלמה" שני פירושים ל"שם של מ"ב". ומעניין לציין שפירוש שם זה שולב גם בפירוש הפיוט הנ"ל שהביא אורבך, וכמה חלקים בו זהים לפירושים שב'מרכבה שלמה' (ראה אורבך, שם, עמ' 75 הערות 10, 12, 13, 15, עמ' 76 הערות 23, 25, 26, עמ' 77 הערות 29, 30, 31). אחד מפירושים אלה יוחס ב"מרכבה שלמה", דף ל ע"א למסורת ר' יהודה חסיד ור' יואל חסיד ואחיו ר' קלונימוס חסיד (ראה אורבך, שם עמ' 78 הערה 41). והשני יוחס שם בדף לא ע"ב לר' נחמיה הנביא (ראה עליו G. Scholem, 'Ursprung und Anfänge Der Kabbala', Berlin 1962, pp. 211 n. 70). בדף ל ע"א יש כאן הסתמכות מפורשת על תורת הכבוד של ספר האמונות לרב סעדיה גאון, שכידוע, חסידי אשכנז ביססו עליה את תורתם (ראה י. דן, תורת הסוד של חסידי אשכנז, ירושלים תשכ"ח, עמ' 24-20). "פירוש שם של מ"ב" שהוזכר לעיל בהערה 14, אף שהוא קרוב ברוחו ומוצאו מאותו חוג, איננו זהה לפירושים הנדונים פה. וכנראה פירושי שם בן מ"ב היו בחוג זה כעין סוג ספרותי, ואף פירוש לשם של ע"ב מצאנו ב"חוג ספר החשק" (ראה להלן הערה 55). בין שני הפירושים לשם של מ"ב מצינו ב"מרכבה שלמה" דף ל ע"ב פירוש על קטע מ"שיעור קומה", וגם מקורו באותו חוג.

[22] = 586. השווה נוח "תחינה לומר קודם תקיעת שופר" נוסח אמשטרדם (הנ"ל בהערה 16): "השר הכסא בגימטריא השופר": וראה "ספר החשק", ח ע"א, השם הששים ושנים: "שוסוריא בגי' ש"ר בכס"א". שמות כאלה רגילים מאוד בספרות זו; השווה למשל "מרכבה שלמה" (וראה הערה הקודמת(, דף לא ע"ב: "ממקומו בגימט' אלהינ"ו על הכס"א". ואינני יודע איך תעלה גימטריא זו (ישראל שניידר מציע שצריך להיות: "ממקומו בגימטריה ה' ידו על הכסא" = 232, אך זה תיקון מפליג ביותר). וראה הערה הבאה.

[23] =586.  וכיו"ב מצינו בכתב יד המוזיאון הבריטי במקום הנזכר לעיל בהערה 14: "בג' שופר שר הכסא שר אלהים".

[24] ראה להלן הערה 43.

[25] השווה ירשלמי סנ' י, ב, דף כח טור ג: "הקב"ה חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו".

[26] על אפרו של יצחק ושחיטתו בפועל ראה: ש. שפיגל, "מאגדות העקידה", ספר היובל לאלכסנדר מרכס, ניו יורק תש"י, עמ' תעא-תקמז.

[27] הוא השם העשרים ושלושה משבעים שמותיו של מטטרון שב"ספר החשק". ומצוי כבר בשתי הרשימות של שבעים שמותיו של מטטרון שבספרות המרכבה – ראה לעיל הערה 12. ואולי אפשר להשוותו ל"בדרגון" הוא "דרגון". ראה עליו במאמרי "יונה בן אמיתי כמשיח בן יוסף", בספר תשבי ח"א, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ג, תשמ"ד, עמ' 291 והערות 115-117.

[28] סנדלפון מפורסם בספרות ההיכלות כמי שקושר קשרים לקונו ומכתירו בקדושות שאומרים ישראל. ראה ר. מרגליות, "מלאכי עליון", ירושלים תשכ"ד, בערכו, עמ' קמח קנד; ובספר "זוהר חדש", פרשת אחרי מות. מהדורת מוסד הרב קוק, דף מח טור ג, נמצא אולי גם קשר בין סנדלפון לקול שופר.

[29] השווה הנוסח שבשולי העמוד במחזור פראג דף יט ע"א: "תקיעה, בגי' הדרניא"ל וסנדלפו"ן ['תקיעה' + 1 ("עם הכולל") = 586 = 'הדרניאל וסנדלפון'] והם מעלים את התקיעה. תקיעה, גי' השר"ף (= 585) גם הוא מעלה את התקיעה"; וראה במאמרו של אבידע (הנ"ל בהערה 1) עמ' עח. והשווה בנוסח התחינה הנ"ל בהערה 22: "והמלאך שרף בגימטריא תקיעה".

[30] הוא חלק משם בן כ"ב המפורסם היוצא מברכת כוהנים: אנקתם פסתם פספסים דיונסים (ראה "פרדס רימונים" לר' משה קורדובירו, שער כא פרק יד); והשווה בנוסח התחינה דלעיל בהערה 16, דפוס פראג: "ואת השרים הגדולים הממונים על השופר אנקתם פסתם"; ובנוסח דפוס אמשטרדם: "ואת השרים הגדולים הממונים על השופר אנקתם בגימטריא השופר (=591) הפסתם בגמטריא שופר [ = 586 = הפסתם  + 1 (עם הכולל)].

[31] ראה אבידע (כנ"ל בהערה 1) עמ' עח. עט; והשווה "ספר החשק", בהמשך הקטע דלעיל אודות השם החמישה עשר, תשבש, הקשור כזכור לקול השופר: "תשבש... ובגי' ב"ת נשרי"ם [=1002]. מה הנשר הזה הוא מלך במעופפים, ואין עוף הפורח למעלה ממנו, כך שר הפנים...".

[32] = 681. השווה הקטע שפרסם אבידע (כנ"ל בהערה 1) עמ' עח, והערתו בעמוד עט; וכיוצא בזה בתחינות שלפני התקיעות, כגון בנוסח הנ"ל בהערה 22: "והמלאך שמשיאל בגימטריא תרועה".

[33] = 552. ראה אבידע שם; על יהואל ראה להלן הערה 45 ואילך; וכיו"ב בנוסח התחינה הנ"ל בהערה הקודמת: "שר יהואל בגימטריא שברים".

[34] השווה הקטע שהביא אורבך (הנ,ל בהערה 21) עמ' 74-75: "ת'ש' של ת'וקדש'  בגימ' פ'ר'כ'ת', כי פרכת פרוסה לפני הקב"ה ומלאכי השרת עומדין מחוץ לפרכת ומזמרים לפני בוראם ואינם רשאים ליכנס לפנים מן הפרכת"; וראה לעיל הערה 18. על הפרכת ראה במאמרי "פורפוריתה של הלנה וקידוש השם" (בדפוס).

[35] השווה ירושלמי ברכות א א (דף ב טור ג): "וכשם שבין הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה, כך בין רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו מהלך חמש מאות שנה".

[36] השווה הטקסט שפרסם אבידע במאמרו (הנ"ל בהערה 1) עמ' עח; "ובגימ' שניטאל הוא שם של מלאך המות". לפי ההמשך כאן (...כבר ערבב השטן), אין כל מקום לתהייתו של אבידע שם בעמ' פ: "אבל מה שאומרים עליו פה שהוא מלאך המות זה מוזר. ואולי יש פה איזה טעות", שרגיל ששמות הקודש שווים בגימטריה לשמות שכנגדם, שהם "מבטלים" אותם; ראה מאמרי הנ"ל (הערה 27), עמ' 277. שטניאל ושניטאל מכילים את האותיות שטן, שהוא כידוע מלאך המוות; והשווה הנאמר ב"ספר חנוך השלישי", פרק מח, הוא הנ"ל בהערה 12 עמ' עג, שבחותמו של מטטרון "מתחתמין פתק' מלאך המות".

[37] ראה ראש השנה טז ע"א-ע"ב. וראה א. הילביץ, "שופר של תפילה, של הכרזה ושל הברחת שטן", ספר מרגליות, ירושלים תשל"ג, עמ' קיח-קכד.

[38] ראה פרטים במאמרו של אבידע (הנ"ל בהערה 1) עמ' עא-עב, פט; ויש להוסיף גם את דברי הרב עובדיה יוסף בשו"ת שלו 'יביע אומר' סימן לו, ירשלים תשי"ד, עמ, קכח. ידידי עמוס גולדרייך הוא שהפנני לכאן. כל הספרות הרבנית והמחקרית הנוגעת לעניין הובאה בספרו של קרויס הנ"ל בהערה 2. וראה עוד חיים ליברמן, 'על תפילת "יהי רצון" בשעת התקיעות בראש השנה', בספרו אהל רח"ל, ניו יורק תש"מ, עמ' 515-511.

[39] קרויס. בספרו (הנ"ל בהערה 2), עמ' נו, ביקר את דברי אבידע וטען שאי אפשר ללמוד דבר מהמקורות, שבהם קודם ה"יהי רצון" של תר"ת ל"יהי רצון" של תש"ת, כי כזאת מצאנו רק במחזורים מאוחרים. ועוד שגם אלה לא קיימו סדר זה בתקיעות עצמן אלא רק ב"יהי רצון". אינני סבור שזו ביקורת צודקת, שכן אין כל המחזורים תלויים רק זה בזה, ולעתים נשמרו דווקא במאוחרים שבהם מסורות קדומות, ודווקא אי ההתאמה שבין התקיעות ל"יהי רצון" יכולה להעיד על עתיקות הנוסח של ה"יהי רצון", ששמרוהו כמו שהיה ולא תיקנוהו כאשר עברו לתקוע בסדר חדש (על המנהג המקדים תקיעת תר"ת לתש"ת ראה אבידע, כנ"ל בהערה 1, עמ' עד). ההסבר שנותן קרויס לאי התאמה זו הוא מן המתמיהים שבמתמיהים – לדעתו אף טעות אין כאן אלא "יד זדונית בדבר". כלומר המיסיונרים, שזייפו והכניסו לפי דעתו את השם "ישוע שר הפנים" (ראה להלן הערה 76), הם שהפכו גם את סדר ה"יהי רצון". להלן (אחרי הערה 76) אני עתיד להוכיח ששום יד מיסיונר לא חלה גם בנוסח "ישוע שר הפנים". אך לו יהי כדבריו, גם אז אי אפשר לתאר מיסיונר שיהפוך בזדון את סדר ה"יהי רצון", ולשם מה?

[40] ראה לעיל, הערה 36 ולידה.

[41] ראה אבידע (כנ"ל בהערה 1), עמ' עב-עה, עט, פד-פו פח.

[42] לעיל ליד הערה 12.

[43] "ישוע" כמלאך מצוי אמנם, כפי שהראתה לי ידידתי אסי פרבר, בחיבור אחד מחוג זה, הוא המצוי בכתב יד המוזיאום הבריטי והנ"ל בהערה 14, דף לו ע,א: "'ישוע שרביה' אותיות 'יושב השער' הוא ענפיאל". ענפיאל הוא מראשי המלאכים של ספרות ההיכלות (ראה עליו י. דן, 'ענפיאל ממטרון ויוצר בראשית', תרביץ נב תשמ"ג, עמ' 457-447), ועל "השער" ראה לעיל  ליד הערה 24. אבל 'ישוע' כאן אינו אלא חלק מרשימה ארוכה של שמות מספר נחמיה (ט ה), שכולם מפורשים כאן באותה דרך. 

[44] ירושלים תשכ"ח, עמ' 221-220.

[45] "ואלהי" חסר אצל דן ובמקורו בכתב יד ברלין. בכתב יד בודלי 2286/5 סימנו במכון לתצלומי כתבי יד בירושלים ס' 20978, דף 154 ; וכן בכתב יד מוסקבה-גינצבורג 90/8 סימנו במכון ס' 6770 דף 125, הנוסח: "אלהינו". ותיקנתי לפי העניין.

[46] אצל דן ובמקורו בכתב  יד ברלין: "אליהו". "ואלהי" מצוי בכתבי היד הנ"ל בהערה הקודמת; וכן בכתב קמברידג' ובכתב יד פירנצה הנ"ל בהערה 13,  דף 237 ע"א. הנוסח המדויק של המשפט לפי כתבי יד אלה ראה להלן בהערה 56. "ואלהי" דרוש כאן לפי תחילת הקטע, וכן האות ו' היא אמצעו של השם "יהואל", ובה צריך להתחיל לפי ההוראות. אמנם לכאורה אם נלך כסדר עד סוף השם, יתקבל "ואליה" ולא "ואלהי", וראה להלן הערה 56.

[47] מכאן יש הקבלה ב"ספר החשק" הנדפס, דפוס לבוב ז ע"ב, השם החמישים ותשעה.

[48] ראה זאת במדרש "אלפא ביתא דבן סירא" סימן טו; וראה ש. אברמסון, "כלב כולו לב", לשוננו לעם כו ז (רנז) תשל"ה, עמ' 213-221; דרשה קבלית המבוסס על עניין זה מצויה גם בספר השבתי 'ואבוא היום אל העין', כ"י בודלי 955, סימנו במכון התצלומים ס' 21914, דף לא ע"ב; בנדפס (ראה הערה הקודמת): "לפי שהוא לב של עולם", וחסר גם מה שיובא להלן שכלב מפורש בו כפשוטו; על לב העולם ראה מאמרי 'התיקון הכללי של ר' נחמן מברסלב ויחסו לשבתאות', ציון מה תש"ם, עמ' 206.

[49] ראה נידה ל ע"ב. והשווה ב"ספר החשק" הנדפס ז ע"ב, השם החמישים וששה: "גם הוא לומד תורה אל התינוקות שבמעי אמם ומדליק להם הנר אשר על ראשם". (וכן שם ט ע"ב, השם השבעים וארבעה: "וע"ל אגו"ז, לפי שהוא מלמד את התינוק במעי אמו כשהוא מקופל ומונח כאגוז ומדליק לו נר בראשו".

[50] בבא קמא ס ע"ב. ראה הערה הבאה.

[51] כך בכתב יד פרמה 1138, סימנו במכון ס' 13434, דף כב;  ובגמרא: "כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר";  אצל דן: "שותקין", אך במקורו שבכתב יד ברלין כתוב, לפי קריאתי, משהו בדומה ל"שנחקים"; בכתב יד פירנצה הנ"ל בהערה 13, דף 237 ע"א, הגרסה: "צועקים", היא בהשפעת ברכות ג ע"א: "משמרת... שניה כלבים צועקים"; ועיין להלן הערה 67.

[52] וההמשך, לפי כתבי היד: "...אופן אומץ לפי שהוא אמיץ ביותר ומנהיג לכל העולם כאופן המנהיג עגלה, כי כל העולם עומד על עמוד אחד שמו צדיק והוא של אש וחקוק עליו שם של מ"ב והעמוד על סנפירין של לויתן..." על הקשר בין רעיון "צדיק יסוד עולם" וסנפיר הלויתן, ראה מאמרי "המשיח של הזוהר", העיון המשיחי בישראל, ירושלים תשמ"ב, עמ' 126-123; על הקשר בין עמוד זה שעליו העולם עומד לבין תפישת מטטרון ב"חוג ספר החשק", ראה בחיבור הנדפס ב"מרכבה שלמה" (הנ"ל בהערה 21) כא ע"ב: "בכסא... שהעמוד ששמו צדיק קשור בו ולאחר מכן קשור בזרועו של מטטרון";  והשווה "ספר החשק" ח ע"א, השם הששים: "הרוב"ץ, ע"ש שהוא סובל את כל העולם כלו, מ"מ הוא רובץ תחת משאו"; וכן מצאנו ב"שמועות קבליות" שפרסם ג. שלום  בספרו הנ"ל בהערה 11, עמ' 253-252. ושם מובאת גם הידיעה החשובה שהיו מי שכיוונו בתפילותיהם לחנוך – מטטרון – צדיק-יסוד-עולם זה, כאומרו: "קבלנו כי מטטרון שר הפנים ששמו כשם רבו הוא חנוך בן ירד... ושמעתי שעליו נרמז וצדיק יסוד עולם, בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, וזהו חנוך בן ירד. ויש מי שמתכוין בתפילתו אליו... ואנחנו לא כן כוונתינו...". בהקשר זה מן הראוי לציין ש"צדיק יסוד עולם" זה, המסומל באות צ, קשור בספר הזוהר ככל הנראה גם בדמותו של ישו הנוצרי; ועמדתי על כך באריכות במאמרי "השפעות נוצריות על ספר הזוהר", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ב, א. תשמ"ג, עמ' 70-52. עניין הכוונה למטטרון בשעת התפילה שב"שמועות הקבליות" הנ"ל מזכיר את אמונתו הגנוסטית של אלישע בן אבויה, שראה במטטרון רשות עצמאית (חגיגה טו ע"א). אומנם כאן מוצגת רשותו של מטטרון באופן חיובי (כאומרו שם: "ונתנו טעם לדבריהם כי בעבור היותם טמאים ושפלים איך נמצא דעתם להתפלל לעילת העילות יתעלה ואחר שיש שר מורשה על ענייני העולם אליו נתפלל"), והגנוסטיקאים דנו לשלילה את שלטון שר העולם, והביא הדבר את אלישע לבעוט בדת ובמצוותיה. (זאת היתה ההשקפה המקובלת על אלישע. מאז שנכתב המאמר שיניתי את דעתי בעניין זה, וראה ספרי 'חטאו של אלישע, ארבעה שנכנסו לפרדס, וטבעה של המיסטיקה התלמודית', ירושלים תשמ"ו). השקפה קרובה יותר לרוח הגנוסטית נמצא בספר הזוהר המצייר כמה פעמים (ח"א צה ע"ב, ח"א קכד ע"ב – קכה ע"א) את הנער מטטרון, הוא חנוך שר העולם, כמלך העולם התחתון, ובניגוד לקב"ה מלך העולם העליון. ספר הזוהר מתייחס למלכותו ביחס שלילי  ומוציא מכללה את המקובלים יחיד הסגולה, ממש כמו שמצינו בכתבי הגנוסטיקאים. ואולי יש גם במאמרי זוהר אלה גון אנטי-נוצרי ורמז לזיהוי חנוך ה"נער", שליט העולם הזה, גם עם ישו, אלוהי השליטים הנוצריים. אומנם מטטרון שבכאן קשור כנראה (לפחות באופן חלקי) לא עם "צדיק יסוד עולם", אלא דווקא עם ספירת המלכות.

[53] ראה G. Scholem, 'Major Trends in Jewish Mysticism', New York, 1961. pp. 68-70. המקור המפותח ביותר לעניין זה הוא "ספר חנוך השלישי". הנ"ל בהערה 12.

[54] ראה שלום, שם: גם שתי הרשימות הקדומות של שמותיו של מטטרון, הנ"ל בהערה 11, פותחות בשם יהואל, וראה להלן הערה 81.

[55] כך בפירוש שם של ע"ב, שנדפס בתוך ספר "קנה חכמה", פראג ש"ע, דף כז ע"א.

[56] כתבי היד הנזכרים לעיל בהערה 46 גורסים רק: "ותתחיל באמצע יהואל ותמצא לפנים ואלהי". מילת "לפנים" כאן חסרת משמעות, ואין להבינה אלא כזכר לנוסח הסתום "ותנהו אצל י' של שר הפנים". מתחילה סברתי שנוסח זה הוא שיבוש של "ותן ה' אצל י' לפנים", והכוונה לצורת 'ואלהי' במקום 'ואליה' (כדלעיל בהערה 46). אך גם לשון זו מגומגמת מאוד ("אצל י' לפנים" במקום "לפני י'"), ואף מצריכה שינוי טקסטואלי נרחב. לעומת זאת התיקון "ותנהו אצל ישוע שר הפנים" הוא קל מאוד מבחינה גראפית ונתמך על ידי נוסח התפילות ועל ידי ההמשך שנדרש על ישו במקומות אחרים, כגון אצל ר' נתן שפירא, כפי שנראה להלן. אין הכותב חייב לתת דין וחשבון על חילוף הסדר של ה' ו-י', ואילו הזכרתו של ישוע שר הפנים חיונית להסברת הרקע של הצורה "ואלהי", השכיחה פחות משמן של הדמויות המוכרות יהואל ואליהו.

[57] ראה דן, כנ"ל בהערה 6, עמ' 21.

[58] פרשת מקץ, ירושלים תש"ך, עמ' מב-מג.

[59] כך, למשל, במחזור ראש השנה רעדעלהיים תקצ"ב; וכן במחזור ר"ה בהוצאת וולף היידנהיים, הנובר תקצ"ח.

[60] אינני יודע למה רומזות מילים אלה, ושמא לפנינו שיבוש. וראה להלן הערה 96.

[61] Moshe Idel, Messianic Mystics, Yale Univesity Press, New-Haven and London, pp. 85-87

[62] במאמרי הנ"ל בהערה 27, עמ' 288-278, 301. ואוסיף עתה שעניין שר הכלבים וקשרו לשם "בן" מצוי גם בכתבי האר"י, שער מאמרי רשב"י, ירושלים תשי"ט, דף סה ע"א, בהערה על פרק שירה.

[63] ראה "מלה עמוקות" על ואתחנן, אופן קיא, פירדא תנ"א (דפוס צילום ירושלים תשמ"א), דף לה ע"א-ע"ב; וכן אופן רנ, צ ע"א; וראה אופן קמ, מה ע"ב – מו ע"א, אופן קכב מ ע"א;

[64] אופן רנ, דף צ ע"א; וראה אופן רנב ד אצ ע"ב.

[65] אופן רנ, דף צ ע"א.

[66] ראה לעיל הערות 50, 51.

[67] בגמרא: "בוכים", והשווה לעיל הערה 51.

[68] ברכות ד ע"ב, ופירושו שם – אליהו עושה דרכו בארבע פריחות. פירוש קבלי על ארבע אלו, המקביל בחלקו לה שלהלן, מצוי ב"כתבי האר"י", "ספר הגלגולים" פרק לה, וילנא תרמ"ו דף נא ע"ב – נב ע"ב; וראה מקבילה בפירושו של ר' נתן שפירא על הבית האחרון של הסליחה, שחיבר לזכרו של הקדוש ר' אנשיל, בסוף "מגלה עמוקות מכתב יד – בראשית שמות",  ירושלים תשמ"ב, עמ' רעא. (על הסליחה ושנת כתיבתה – רצ"א – העיר ר' נתן שפירא ב"מגלה עמוקות" על ואתחנן, אופן קיא).

[69] משמות הקודש הנפוצים ביותר בקבלת האר"י. קשור בעיקר עם השכינה ועולם העשייה, שהוא כנגדה (ראה למשל "עץ חיים" שער מו, ירושלים תר"ע דף קד טור ג: "ד' הויות הן... ודב"ן בעשיה"). שם "בן" הוא שם הויה במילוי הה'ין, שעולה בגימטריה נ"ב, כזה: יוד + וו + הה = 52.

[70] ראה בכורות ח ע"א: "כלב לחמשים יום... חתול לחמשים ושנים יום". וה"שיטה מקובצת" מעיר שם גם על גירסה הפוכה: "חתול לחמישים יום וכלב לחמשים ושנים יום", והיא היתה גם גירסת רבינו גרשם המובאת שם על הדף.

[71] "מגלה עמוקות" הנ"ל, אופן קכד, דף מ ע"ב.

[72] במאמרי הנ"ל בהערה 27 הקדשתי מקום רב למקובל זה (בהערות 249-81 ולידן), וראה שם ליד הערות 142-139 על היחסים בין שניהם. נוסף לכך ייחדתי מאמר שלם לדמותו של ר' שמשון. "חלום ומציאות: לדמותו של הקדוש המקובל ר' שמשון מאוסטרופוליה", תרביץ נב תשמ"ג, עמ' 109-83. יחסו לר' נתן נדון שם בעמ' 86-85.

[73] בתוך "ליקוטי שושנים", הנדפס בסוף "ספר קרניים", אמשטרדם תקכ"ה, דף כב ע"ב.

[74] ראה "ספר נצחון ישן", מהדורת מ. ברויאר, בר-אילן 1978, עמ' 92, 100, 102, והמקורות שציין המהדיר שם.

[75] על מליצה זו ראה מאמרי על ר' שמשון, הנ"ל בהערה 72, עמ' 96-94.

[76] שאלות ותשובות "מנחת אלעזר" סימן עה, מונקאטש תרס"ב פה ע"ב – פו עא.

[77] קרויס, כנ"ל בהערה 2, עמ' ה. קרויס מתבסס על כך שהצורה "ישוע" נמצאת במחזורים קדומים לאלה שבהם מצאנו "ישועיה", שאבידע דימה למצוא בה את חוליית המעבר בין "ישעיהה" ל"ישוע". טענה זו כשלעצמה אינה מספקת להפרכת דעתו של אבידע, שכן אין כל המחזורים תלויים רק זה בזה, ותיתכן גירסה קדומה דווקא במחזור מאוחר, וראה לעיל הערה 39. נוסף על כך, אין דעתו של אבידע תלויה בכך, ואפשר היה להניח שהשם "ישוע" שיבוש הוא גם בלי לראות ב"ישועיה" שלב ביניים.

[78] במאמרו הנ"ל בהערה 1, עמ' עב.

[79] שם עמ' פה.

[80] ראה J. Danielou, ''The Origins of Latin Christianity'', London 1977, pp. 149-152.

[81] ראה: L. Ginzberg, 'The Legends of the Jews', Vol. 5 Philadelphia  p. 1968, p. 305. פרופ' שלמה פינס הזכיר באזני גם את התיאור המפורסם של מטטרון, "ששמו כשם רבו" (סנ' לח ע"ב; לפי שמות כג כ-כא: "הנה אנכי שלח מלאך... כי שמי בקרבו"; לפי התלמוד שם, שם ההויה הנזכר בשמות כד א, אינו רומז לאל אלא למלאך מטטרון; מכאן גם ההתאמה בגימטריה בין "מטטרון" ו"שדי", והכינויים הרגילים של המלאך: "ה' הקטן" ו"יהואל" – ראה לעיל הערה 54, ודברי שלום הרמוזים בהערה 53), והעיר על הדמיון לדעתם של הנוצרים-היהודים, שראו בישו את התגלמות שמו של האל. על דעה יהודית-נוצרית זו ראה: J. Danielou, ''Théologie du Judeo-Christianisme'', Tournai (Belg.) 1957, pp. 199-216. וראה לעיל ליד הערה 56, שהראיתי שהשם 'ואלהי', שהוא צירוף אחר של 'יהואל', ציין כנראה את ישו, וראה עתה: Gedaliahu G. Stroumsa, 'Form(s) of God: Some Notes on Metatron and Christ', HTR 76, 1983, pp. 269-288. וראה להלן בהערה 90.

[82] ראה: E. Hennecke, 'New Testament Apocrypha', vol. 2. 1974, p. 669. על זמנו ורקעו של החיבור ראה שם במבוא, עמ' 664.

[83] ראה R.K. Emmerson,  'Antichrist in the Middle Ages', Seattle 1981, pp. 95-101. והעיר לי ידידי ד"ר משה אידל, שאגדה נוצרית זו היתה ידועה גם לר' אברהם אבולעפיה, שהביאה בספרות "סתרי תורה", כ"י פריס 774 דף 132 ע"ב. וזה לשונו: "...מענין חנוך ואליהו כי אין אדם יודע מהות עניינם. ואם תאמר הקבלה מעידה לפי פשוטה ואפי' הגויים מאמינים שירדו מהשמים שניהם בזמן הגואל, אנחנו לא נחלוק על זה". אבולעפיה מתייחס לאגדה זו בהסתייגות ובזלזול, אבל מנוסח דבריו נראה שהוא מייחס אותה לא רק לנוצרים אלא גם ל"קבלה" היהודית. אגב, כפי ששב והעירני משה אידל, באותו ספר עצמו, הוא ספר "סתרי תורה", הביא אבולעפיה גם קטע מ"פירוש ע' שמות של מטטרון", המיוחס לר' אלעזר מוורמס, והוא חיבור המקביל במידה ידועה ל"ספר החשק"; ראה דברי  דן בספרו הנ"ל שבהערה 44, עמ' 220 והערה 4. 

[84] איוב טז, יט.

[85] ראה ר' אברהם אבולעפיה, חיי העולם הבא, ירושלים תשנ"ט, עמ' 124. וראה ר' יוסף בן שלום (הארוך) אשכנזי, פירוש על מדרש בראשית רבא פרשת בראשית, מהדורת משה חלמיש, מאגנס, ירושלים תשמ"ה, עמ' עמ' 145. וראה ר' חיים ויטל, 'דרוש על עולם האצילות', בתוך: ליקוטים חדשים מהאר"י ז"ל וממהרח"ו ז"ל, בעריכת דניאל טויטו, הוצאת מבקשי ה', ירושלים תשמ"ה, עמ' 20. אומנם "ושהדי" יתר אחד על "מיטטרון", אך זה הפרש "חוקי" לפי דרכי הגימטריאות, כי אפשר להוסיף את המלה עצמה (= "עם הכולל").

[86] אופן קיא, דף לה ע"א. עדים אלה מעידים על הנשמה בדרכה לעולם הבא, ועליהם נאמר (דברים יז ו)" "על פי שנים עדים... יומת המת". וראה מקבילה בפירוש הבית האחרון של הסליחה הנ"ל בהערה 68. שם נקראים אליהו וחנוך גם "שנים עדים" וגם "שני כרובים ברקיע מליצי יושר", האחד במדרגת עבד, הוא חנוך הנער והעבד מטטרון, והשני בבחינת בן – הוא אליהו, וכנ"ל בהערה 63 ולידה.

[87] ראה מתי יז ג ובמקבילות.

[88] במאמרי "מצמיח קרן ישוע", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ג, תשמ"ד, עמ' 348-313. עתה אני מבקש להוסיף למאמר זה ולהעיר על מאמרו של ישראל תא שמע "עיון תפילה וראשית מעשה הפיוט", תרביץ נג, תשמ"ד, עמ' 288-285. תא שמע הראה שם שהתנגדות חז"ל ל"עיון תפילה" משמעותה התנגדות להכניס לתפילת העמידה ואריאציות, הסוטות מן המטבע שטבעו חכמים ואמירת "מעין" הנוסח המקובל. ואוסיף שאולי תרם להתנגדות זו גם האופי הכיתתי שהיה לחלק משינויי הנוסח, כגון "מצמיח קרן ישועה", כפי שהראיתי במאמרי הנ"ל, מקורו בכיתתו של ישו. עוד אעיר למאמרו המעניין של תא שמע, שלפי דעתי יש לפרש על פי דרכו בביטויים דומים גם את הלשון "מעין הברכות" שב'ברכה מעין שבע' שאומרים בערבית של שבת.

[89] ראה שם, הערה 20.

[90] כמה חוקרים ציינו כבר את המקבילות המדויקות בין ספקולציות נוצריות לבין שיעור קומה. ראה ג. שלום, "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה". ירושלים תשל"ו, עמ' 170-161; וראה מ. אידל, "תפיסת התורה בספרות היכלות וגלגוליה בקבלה", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל א א, תשמ"א, עמ' 42 הערה 53; מ. אידל,"הספירות שמעל הספירות", תרביץ נא תשמ"ב, עמ' 277-274; מ. אידל, "דמות האדם שמעל לספירות", דעת 4 תש"מ, עמ' 47-46; בכתבי נאג-חמאדי מצאנו שנתפרש הכינוי "משיחא", כינויו הקבוע של ישו (=משיח = כריסטוס) כלשון "המדוד" לפי הוראתו הנוספת של השורש הארמי 'משח' – ראה מאמרי הנ"ל בהערה 52, עמ' 232; על הקשר שבין זיהוי זה לבין עניין שיעור קומה ראה מאמרו של גדליהו סטרומזה, הנ"ל בסוף הערה 81. סטרומזה שיער שם (עמ' 287-288) עוד שהשם מטטרון נגזר מן הלטינית metator שפירושו מודד ומן היוונית  metronשפירושו קנה מידה ואוסיף, שעניין זה ייתכן שצמח גם בעזרת מיתיפיקאציה של פתגמו הידוע של פרוטאגורס "האדם הוא קנה המידה (metron) של כל הדברים", המובא כמה וכמה פעמים בכתבי אפלטן, ולעיתים בהסתייגות המחבר, שהאל ולא האדם הוא קנה המידה של כל הדברים (החוקים 716, עמ' 144 בתרגומו של א"מ י"ג ליבס). אולי פתגם זה הוצא מפשוטו ויוחס לאדם הקוסמי, הוא מטטרון, ודרך זיהויו עם ישו שנחשב לאלוהים אפשר היה לקבל גם את ביקורתו של אפלטון. אגב, עדות נוספת לעתיקותה ונפיצותה של תורת שיעור קומה מצאתי בכתבי אירנאוס, אב הכנסייה בן המאה השנייה, המצטט ומציין לשבח תורה יהודית של פירוש ודרכי הגייה שונים של שמות הקודש (תורה זו מצפה עדיין להתייחסות ועיון מעמיק). בין השמות הללו מצוי גם השם "יאות", המציין לפי דעת היהודים שמצטט אירנאוס – Praefinitam 'Mensuram' (המקור היווני של דברי אירנאוס אלה אבד ואיננו, ולא נשתמרו אלא בתרגום לטיני), ואינני יכול לפרש זאת אלא על שיעור קומה. ראה: ''Adversus Haereses'', Irenaus, ספר שני, פרק 35.  

[91] זאת הוכחתי במאמרי דלהלן בהערה 93, עמ' 69-66.

[92] ראה: J. Trachtenberg, ''Jewish Magic and Superstition'', New York 1975, p. 103.

[93] ראה מאמרי "השפעות נוצריות על ספר הזוהר", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ב תשמ"ג, עמ' 74-43.

[94] ראה דן, כנ"ל בהערה 6, עמ' 23-21; והעיר לי פרופ' שלמה פינס, שהד לעניין זה נמצא גם בספרות הפילוסופית הערבית של ימי הביניים. כך בספר "חי אבן יקטן" לאבן טופיל, המדבר על שבעים פניו של השכל הפועל. והרי מצינו שמזהים בספרות העברית את המלאך מטטרון עם השכל הפועל (כך רגיל בכתבי ר' אברהם אבולעפיה(/

[95] מיד לפני רשימת שמותיו של המלאך מטטרון (הנ"ל בהערה 12) מנויים בספרות ההיכלות שמותיו של הקב"ה. תורה יהודית חשובה מתקופת המשנה, העוסקת בשמות הקודש, נשתמרה בכתבי אירנאוס וכוללת תיאור צורות השמות ופירושים תיאולוגיים לכל מבטא. לא ראיתי שנגעו החוקרים בתורה זו, וראה לעיל הערה 90.

[96] "כשם שקבלת ע"י אליהו ז"ל וישוע שר הפנים ושר מטטרון" מרמז אולי על אגדה עתיקה, שלפיה סייעו פעם שלושת אלה בהעלאת התקיעות, אך אין כל בטחון בדבר.

[97] ראה לעיל הערה 28.

[98] פרנקפורט דאודר תעז, דף רי ע"ב. תפקיד העלאת הנשמות מן הגהינם ניתן כאן דוקא לצדיק שאינו גמור. ובמקביל, ב'מגלה עמוקות' הניצב במשעול זה הוא קורח שמעמדו בודאי נמוך מאליהו ומחנוך.

[99] דברי ר' שמשון נמצאים בהעתקתו של בעל 'אספקלריא המאירה' ונדפסו ע"י אברהם בומבך בספרו 'ניצוצי שמשון' עמ' פו-פז – על הספר ועל כתב היד ראה בנספח בסוף מאמרי 'חלום ומציאות' לדמותו של הקדוש המקובל ר' שמשון מאוסטרופוליה', תרביץ נב, תשמ"ג, עמ' 109-108.

[100]   ר' נפתלי בן יעקב אלחנן, עמק המלך, אמשטרדם ת"ח (דפוס צילום בני ברק תשל"ג), כ טור ד: "ולכן אותו האיש הנדון בצוא' רותחת אינו יכול להטהר עוד והוא הקצה האחרון בזוהמת קין קנא דמסאבות' זוהמ' הנחש שבא על חוה והוא סוד ע"ז של ניצוץ סמאל ממש שרצונו לעשות עצמו אלוה להשתחוות לו  ולכן אותו האיש עשה עצמו ע"ז והוא הקצה האחרון שבנפשו של קין שהיה מקורם באיש נוקב השם בנו של מצרי שהרג משה לכן גם כן אותו האיש היה משמש השם לע"ז והוא נרמז במלת קין שהוא נוטריקון קרח מבף טפהגם וע"ז אמר הציוני ובקורח חקור ודרוש ותמצ' באם פזגש ולא זכרו בשמו מפני הסכנה".

[101] Irenaeus, Adversus Omnes Haereses, I 31.

[102] ראה במאמרי 'מצמיח קרן ישוע', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ג, תשמ"ד, עמ' 347-346, הערה 81.

[103] ראה בעיקר באופן פא ב'מגלה עמוקות' על ואתחנן. משפט אחד שבו מפורש בנוטריקון שמו של המשיח הנוצרי הושמט ע"י הצנזורה במהדורה השניה של הספר.

[104] הסליחה נדפסה פעם אחת בלא ציון שנת דפוס, אחרי מותו של ר' נתן הנזכר בה בברכת המתים, ופירושו נמסר שם כתורה שבעל פה. הדבר סותר את העדות הנ"ל שלפיה נדפסו הדברים ע"י ר' נתן. קשה לחשוב על דפוס קודם שהיה ואבד. ואולי מלת "והדפסתי" נוספה ע"י ר' שלמה, בן המחבר שהוציא לאור את ספר מגלה עמוקות אחרי מות אביו, אף שבהקדמתו הוא מציין שאת כל הוספותיו סימן ב"חצאי לבנה". לאחרונה שבה הסליחה ונדפסה ב'מגלה עמוקות מכתב יד', ספר שמות, בני ברק תשמ"ב עמ' רסט-רעד. אלה כתבים חדשים של בעל 'מגלה עמוקות', ועליהם ועל מהדורה זו אני מקוה להרחיב את הדיבור במקום אחר.

[105] נתפרסם ב'לעגנון שי' ירושלים תשי"ט, עמ' 305-289, ואח"כ בקובץ מאמרי גרשם שלום 'דברים בגו', ירושלים תשל"ו, עמ' 283-270.

[106] ראה ספרי 'חטאו של אלישע, ארבעה שנכנסו לפרדס, וטבעה של המיסטיקה התלמודית', ירושלים תשמ"ו, עמ' 45-40.

[107] מקורו בזוהר, ח"ג רלז ע"ב, רעיא מהימנא.

[108] כת זו ידועה ממכתביהם שפרסם Gustaf B. Dalman, Saat auf Hoffnung, Bd. 27, Leipzig 1890, S. 18-37. האותנטיות של המכתבים מוכחת מתוכם, ומראיות חיצוניות. באחת מן המכתבים הם מתארים את ההיסטוריה שלהם, ובתיאור זה משמשים בערבוביה דברי אמת וחלום. לפי טענתם ר' נתן ייסד את הכת, והדמות המרכזית שבה היה ר' יהונתן אייבשיץ. עניינה של הכת טעון עוד מחקר מיוחד.  וראה עתה מחקרי 'על כת סודית יהודית נוצרית שמקורה בשבתאות', בספרי, סוד האמונה השבתאית, ביאליק, ירושלים תשנ"ה, עמ' 212­-237, 421­-429.

[109]  ראה שפרה אסולין, 'המרת דת והבראיזם במאה השבע עשרה באירופה: עיון בדמותו של יוהן קמפר מאופסלה הוא משה בן אהרן כהן מקרקוב', החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה, בעריכת רחל אליאור, כרך שני, ירושלים תשס"א (=מחקרי ירושלים