גלישה על חשבון השכן, זה נהנה וזה לא חסר

חצרו של אדם קונה לו, שלא מדעתו; ואם נפלה בה מציאה, הרי היא של בעל החצר.  במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת.  אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן--אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי, זכה בה; ואם אינו עומד שם, או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי--כל הקודם זכה מאיר

ראשית, למה לא משתמרת? שנית, דינא דמלכותא. מיכי

מאיר,

מה הועלת? אם העיתון לא של השכן, הרי הוא של ההוצאה לאור של העיתון. בכל אופן, הוא אינו של הקורא-הטרמפיסט.

נוהל שכן זה כאן!

מיכי

לא משתמרת עובדה שאפשר להוציא את העיתון בלי לפרוץ את התיבה

מה קשור דינא דמלכותא איזה דין של איזה מלכות

ושאלה, אתה לומד חושן משפט? בשביל מה ?

מאיר

השכן

הוא אינו של ההוצאה לאור שכן הם מבחינתם הפקירו אותו,
 יש גמרא (אחפש) על גוי שמוכר לישראל שיש ביניהם חילוק בצורת הקנין שהחפץ יצא מיד הגוי וליד ישראל לא בא  מאיר

מאיר,

1. הפקירו? מאיפה זה הגיע? אני שילמתי להם כסף, והם שלחו אלי, בדואר או ע"י שליח. איך הפקירו? ואם הפקירו - מותר לכל אחד לקחת לעצמו. לא רק לקרוא ולהחזיר. לא ככה?

2. מה הקשר לגוי?

טז  לפיכך ישראל שלקח שדה מן הגוי, ונתן הדמים, וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר--זכה האחרון, ונותן לראשון את הדמים:  מפני שהגוי מעת שלקח הדמים, סילק רשותו, וישראל לא קנה, עד שיגיע השטר לידו; ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר--כל המחזיק בהן, זכה.

מאיר

לא הכרתי הלכה זו קודם, ואיני מבין אותה כלל. אשמח להסבר.

כאן ממש שייכת הערת גו"ג לגבי מוסר - עני מהפך בחררה וכד'.

ועדיין, האם זו ההלכה לגבי העיתון? זו השאלה.

נוהל שכן זה כאן!

נדמה לי שאתם מתעסקים יותר בצדהחובה המשפטית דינית ולא במה שנכון לעשות בחינת "רוח חכמים נוחה הימנו".
בתורה ובהלכה יש שתי רמות של התנהגות: רמה אחת היא רמה שתעמוד במבחן בית הדין (לו יובא הנוהג כך לתת דין וחשבון משפטי לפניו) ורמה של ההתהגות הראויה, התנהגות שתתמוך ותשמור את השלום בין אדם לחבירו, התנהגות שיש בה את הבחינה "ועשית הטוב והישר".

נראה לי שהיצמדות רק למבחן החובה העמידה בפני בית דין זו היצמדות לסוג של התנהגות שלא תורמת לחיי חברה תקינים והרמוניים.
ידוע שכופים על מידת סדום ועוד כהנה גילויי דעת הנוגעים לעניינים מסוג זה.
ומעבר לכל הנ"ל, אני חושב שגם ההלכה מקנה לאדם את הזכות הבלעדית על רכושו מצד אדם זר שאסור לו (לזר) לפלוש או לגעת בו, ומצד שני מחייבת (יותר מדוייק: 'מנחה לכך) את בעל הרכוש לא להיות כזה 'רע' שימנע הנאה מרכושו גם אם אין לו הפסד או קושי, אם מבקשים ממנו ליהנות מרכושו כאשר יש מצב של 'זה נהנה וזה אינו חסר'.
וראו דיני מצרנות בחושן משפט שיש בהם מעט דמיון לכך.
וכנגד יש להביא בחשבון תחושות של רכושנות שיש לאדם על רכושו כאשר אינו נוטתן רשות לזר לגעת בו.  

שמניך

יש צדק בדבריך ועל זה הבאתי את משל המונית בעמ' 3
שאלת העיתון כאן היתה אכן מההיבט המשפטי

לגופו של עיתון דומני שיש לדמותו לדריסת הרגל דלא קפדי אינשי
אמנם אם הרבה כאן חושבים אחרת הא קמן דקפדי והדרנא בי מאיר

מאיר,
אם לחצרו של אדם יש גדר, אלא מה - הגדר היא בגובה מטר וחצי, כך שאדם גבוה מסוגל להושיט ידו מעל הגדר ולמשוך את הכביסה מעל החבל, האם משום כך אין זה נחשב לחצר המשתמרת?  וכי זכותו של אדם על מה ששילם בעדו פוחתת רק משום שיש אפשרות לקחת אותו?

גו"ג

אין היתר לגנוב מחצר שאינה משתמרת אלא שלקנות חפץ בקנין חצר צריך חצר המשתמרת ואם אינה משתמרת לא יקנה החפץ מדין 'חצרו של אדם קונה לו' מאיר