קבלת עול תורה ומצוות

ישנה לכאורה סתירה במשפט זה- האם קבלת עול היא דבר טבעי? או שאדם צריך להתגבר כדי לקבל עליו עול?
טבע האדם נתון ועומד, חופש הבחירה קיים-
והמצוות ניתנות מאלוקים לאדם כדי שימלאן מרצונו החופשי ויתעלה דרכן.
המצוות הן אמצעי לתיקון הגוף והנפש
האדם נקרא "אדם מאמין" רק כאשר הוא מקבל על עצמו את המצוות כחיוב מוחלט.

היות ואנו חיים כיום במציאות שמדינתנו היא לא מדינת הלכה,האם אפשר לכפות על אדם לקבל עליו את עול תורה ומצוות, כדי לשמור על צביונה כמדינה יהודית, ואם כן עד היכן צריך להיות הגבול? וכל זה בהנחה שאין סיכוי להפריד דת ממדינה

המקרא המכנה את משה " איש האלוהים" שעליו מעיד הכתוב - בכל ביתי נאמן הוא", ואף על פי כן כל זה לא הועיל במאומה
הגאולה משעבוד מצרים נכשלה ולא היוותה ערובה לגאולה האמיתית, ואפילו האיש המוציא מים מן הצור ומן הסלע, לא עלה בידו להביא את עם ישראל להכריע לבחור בחיים, בברכה ובטוב.
יחד עם זאת אנו יודעים מן ההיסטוריה של עם ישראל, כי דורות רבים לאחר מתן תורה , היו הרבה דורות בהם המונים מישראל גברים ונשים, דבקו בה' ובתורתו ואף מסרו נפשם עליה, והם היו דורות אשר מעולם לא התגלתה להם שכינה, ולא עמדו להם מנהיגים ומדריכים כמשה רבנו, והנביאים.ולא זו בלבד שלא ראו ניסים אותות ומופתים, אלא פקדו אותם עיתות מצוקה ורדיפות, ומאות ואלפי יהודים נרצחו נהרגו נחנקו ונשרפו, מבלי שזכו לראות בעזרת ה' שלא הושיעם מידי אוייביהם, אולם אף על פי כן דבקו באמונתם.
המסקנה המתבקשת היא, שאין קורלציה בין מעמד האדם בפני ה' מבחינת קבלת עול תורה ומצוות, לבין המציאות האובייקטיבית בה נתון האדם לא כפרט ואף לא ככלל, וגורלם של הבריות כפרטים ואף גאולת עם ישראל אינם מותנים בשום גורמים מן החוץ, אלא מותנים בהכרעתו המודעת של האדם, המקבל עליו או שמא מסרב לקבל עליו, עול מלכות שמיים ועול תורה ומצוות

יש מקום לדעתי, כדי לשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל, ולמנוע חילול שם שמיים, להרבות בחוקים, שישמרו את צביונה זה, לרבות חוקי הכשרות למיניהם, מניעת חילולי שבת, מיהו יהודי, נישואין וקבורה.

דוסלה

שבוע טוב ושנה טובה

הנושא שהעלית נוגע לכמה פנים. אחד מהם פוליטי, אחד מהם הלכתי, ומן הסתם יש עוד.
אתייחס לפן ההלכתי. האם יש הצדקה ו/או תועלת בנסיון "להלביש כיפה למדינה"?

נקודות לעיון:

1. שיטתו המדהימה - אך כזו שיש להתחשב בה - של ר' אלחנן וסרמן. מי שאינו מאמין בערך המצוות (איני זוכר את הגדרתו המדוייקת), אין ערך למצוות שלו, כיון שהוא "מתעסק" אצלן.

2. חלק ניכר באוכלוסיה מתעב את המצוות דווקא בגלל שהן כפויות עליו. כיצד מרגיש מישהו שאינו יודע את ערך השבת, אך ידוע לו שאינו יכול להנות מהשבת שלו לפי הבנתו בגלל שיש אלו שהם דתיים "פרימיטיביים" שכופים עליו אורח חיים "מימי הביניים"? אולי אין צורך להתחשב בדעתם של מעוטי דעת אלו, אך הם מיעוט גדול, אולי גם יותר ממיעוט.
זה שיקול תועלתני, אבל יש לו מקום בהלכה. באמת אמרו: אל תשרוף כנסיה שבנויה מעץ בארץ ישראל, פן יאמרו לך לבנותה מחדש מאבן.

3. כמדומה שאין לנו ברירה אלא להילחם על דיני אישות לפי ההלכה, לפי הרבנות. אחרת, עלול להיווצר מצב שבו רבים יהיו ספק ממזרים. אבל יתכן לעקוף את הבעיה הזו בדרכים אחרות.

4. שאלת השאלות היא אולי מה היעד שלנו. לכפות על שמירת מצוות? לאפשר ליהודים לגדול בתוך מסגרת שקרובה מה שיותר ליהדות? להגן על יהודים שללא החוקים האלו יתרחקו עוד יותר מהתורה (למשל, יעבדו בשבת תמורת שעות נוספות אם לא יהיה חוק מנוחה בשבת)?

העליתי נקודות בודדות. לעיונכם, להשלמה, לפיתוח.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

צביונה היהודי של מדינה שבאה להחליף את היהדות בישראליות? עדיף ליהפך למדינה נוספת ממדינות ארה"ב, בה מדינה זו בין כה תלויה.

הרבה קולמוסים נשתברו, וגווילים רבים נכתבו, דיו רב נשפך ועדיין לא הגיעו לעמק השווה בענין החקיקה הדתית.

הצעתי לפתוח אשכול חדש בדיון על חקיקה דתית, ולהותיר את האשכול הזה לקבלת עול מצוות פרטית.

אצת,

ההוא קריינא דאגרתא.....

אנו חיים במדינה חצויה - כלומר: מדינה חילונית יהודית, והציבור הזה ששומר בקנאות חילונית על זכויותיו.כשמגילת העצמאות ולא התורה משמשים לו בסיס- לזכות חופש הבחירה, במדינה חופשית חילונית. כפיית חוק מוסרי נוגדת את הערך המוסרי עצמו. אי אפשר לכפות ערכים של ציבור מסויים על ציבור
אחר.ובעיניני מוסר וערכים המדינה אינה יכולה לחוקק חוקים.( אפשר לחוקק חוקים בתחום הקיניין או הרכוש שניתנים לפורמליזציה, שניתן לחשב ולמדוד אותם) תכנים מוסריים אינם ניתנים לפורמליזציה. הם תמיד יהיו טובים לציבור אחד, וגרועים לציבור אחר. לכן שום סיכוי לנצח במערכה הזאת . וכל מה שאפשר לעשות,זה, לנהל מאבק ממושך שלא יגמר לעולם, שיהיה לגטימי, אך יגרום לפילוג שילך ויגדל בעם, ושבסופו של דבר יוביל למלחמת אחים.


תוקן על ידי - איקה - 9/11/2002 3:47:51 PM

הו,  תמימות קדושה...
כל חוק מבוסס על עקרון מוסרי המונח ביסודו. אם תשאל את המחוקק או מי שמוכן לדבר בשמו 'למה חקקת חוק זה?' - הרי שהוא יתן לו טעם (אני מקווה...), והטעם הזה הוא טעם מוסרי, וממילא לקוח מתוך מערכת מוסרית זו או אחרת.
מכאן שהחוק כופה, בעקיפין, מערכת מוסרית - בדרך כלל זו של הרוב (המערכת ההומניסטית-מערבית-חילונית).
כל המושג המעוות של 'חופש מדת' (ובוודאי המושג הרדיקלי ממנו של 'הפרדת הדת והמדינה')איננו אלא עלה תאנה שמטרתו להשליט מערכת מוסרית פרטיקולרית אחת (ההומניסטית-מערבית-חילונית) ולנטרל את השפעתה של מערכת פרטיקולרית אחרת (הדתית).


ולגבי השאלה של גוף האשכול: קבלת עול היא אכן עניין של בחירה, אך תוקפה של המערכת ההלכתית, ובכלל זה סמכות הכפייה שלה, אינם קשורים כלל לקבלה כזו. היא כבר נתקבלה בימי מרדכי ואסתר.

א"ג

יש בעולם כ18 מיליון יהודים, במדינת ישראל חיים מעל לחמישה מיליון, רוב מוחלט של העם לא מקבל את דעתך ואת דעת רבותיך,

אתה כותב ומדבר כאילו בשם האמת המוחלטת , וכך ורק לפי השקפתך, צריכים לנהוג, רוב יהודי העולם לא מקבל את זאת.!!!!

מדוע אתה חושב שדמך ודעתך אדומים יותר ונכונים יותר , מדעתם של רוב העם? הרבנים אמרו לך? הרבנים פירשו לך?
יש לי חדשות בשבילך, גם לאחרים יש רבנים הוגי דעות, אנשי רוח, והם מפרשים אחרת

אידך,
מה שאתה כותב קיצוני מדיי. בהחלט אפשר להפוך את התכנים של ספר החוקים שלנו ל'רזים' יותר במובן אובייקטיבי. לכך אני אישית מתכוין כשאני רוצה להפריד דת ממדינה. לדוגמא, שמשרד חוסר החינוך לא יתערב בתכני החינוך ובמערכת הלימודים (למעט סכנות מובהקות לשלום הציבור). וכן שלא יסבסדו מוזיאונים, תיאטראות, ספורט, ישיבות (מעבר לגיל חינוך חובה) ואוניברסיטאות (ואני יודע שיש לדון בפרטים, ולא הכל אפשרי. אבל אני רק מראה כיוונים שאינם שחור לבן).
אכן אין ספר חוקים שלא משקף ערכים (אגב, לא תמיד מוסריים, ודלא כדבריך. יש גם שיקולים אחרים). אבל בהחלט אפשר להשתדל להיצמד למינימום המוסכם. אתה כמובן יכול לומר שעצם ה'רזון' הזה גם הוא אג'נדה ליברלית, וזה נכון במידה מסויימת (כלומר: הערכים הדתיים הם לכפות, והחילוניות מתנגדת לכפייה. לכאורה זה סימטרי, ובכל זאת...). אבל אם כך אז מה שאתה כותב הוא טאוטולוגיה גרידא.

הדברים ארוכים, אך אקצר - בתקווה שדבריי לא יתנו מקום רב מדי לטעות.

כל חוק - בלי יוצא נן הכלל - משקף ערכים מוסריים, ואם לא טעמו הישיר - הרי שהטעם של טעמו, ואם לא זה - הרי שהטעם של הטעם של טעמו, וכך עד מאה פעמים.
כך גם חוקי תנועה (ערך חיי אדם ושלמות גופו), כך גם חוקי מס (רוווחה כלכלית), כך גם חוק החוזים ("הסכמים נועדו לכיבוד"). תן לי חוק ואומר לך מהו הערך המוסרי העומד במאחוריו.

כל אלה הם ערכים מוסריים-הומניסטיים. הם "רזים" בעיניך רק מכיוון שהם כביכול בקונסנזוס, משני טעמים: (א) הם שייכים לתרבות הלטת, שהיא קובעת הקונסנזוס; (ב) הם משותפים לה וליהדות, שהיא  המערכת המתחרה, ומכיוון שזו האחרונה כוללת בדרך כלל יותר (היא "שמנה", בדימוייך) - הדרך ה"רזה" היא ללכת על קבוצת החיתוך.

מבחינה אינטואיטיבית - חירות היא "פחות נורמה" מאשר ציווי, ולכן מערכת ליברלית כופה פחות. אך מבחינה לוגית לא כך הדבר. הוהפלד לימדנו בטבלת זכויותיו שהחירות מקימה מינה ובה את חובתו של הזולת שלא להפריע לה. זוהי זכות של בעל החירות אך חובה של כולי עלמא כלפיו.

תגיד: פלפוליסטיקה של אנליטיקאים ריקנים. אבל בנדון דידן יש בה עומק שמעבר למימד האנליטי ה"ריק" (אני חולק עליך בעניין אפיון זה של האנליטיות, אבל כותב בבחינת 'אפילו לשיטתך'): היא כופה עליי לחיות בסביבה תרבותית-מוסרית שאני לא מרגיש בה טוב, ואפילו חושב לא אחת שהיא מסואבת. יש כאן עניין ממש לא-רזה, גם מבחינה "אינטואיטיבית" (ואפילו חווייתית).

תאמר: נו טוב, אם כך אין לדבר סוף, וכל חירות תהפוך לכפיה וכל כפיה תהפוך לחירות ובלבלת סדרי עולם. ובכן, ההבחנות האינטואיטיביות עדיין ברורות לי ובהחלט יקרות בעיניי. אך גם אם במישור הנקודתי חירות היא חירות וכפיה היא כפיה - במישור המערכתי כאשר כופים עליי מערכת מוסרית ליברלית וודאי יש כאן כפייה. אולי היא יותר  נעימה מן הכפייה המנוגדת לה, האוטוריטרית (לגווניה) - אבל מכלל כפייה לא יצאה.


(בשולי הדברים אני רוצה לעשות מודעא: כל מה שכתבתי כאן הוא מתוך הנחות מוצא שאינני שותף להן, אלא מתדיין במסגרתן כתרגיל אינטלקטואלי -  וכדי להראות פירכתן מתוכן. לכשעצמי, אינני מאמין בהבל הפילוסופי של 'חירויות יסוד' המוקנות מלידה, ובתפיסות הגורסות כי החירות היא ה"נתון" ואילו הסמכות - או, בשם הגנאי המודבק לה: ה"כפייה" - איננה תקפה עד שתמצא לעצמה צידוק. ואכמ"ל).

א"ג

תוקן על ידי אידך_גיסא ב- 02/01/2009 11:15:29