"זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק..."
בס"ד הַנֶּחֱשָׁלִים. "וַיָּבֹא עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם" (שמות יז, ח) - זו קריאת התורה שתיקנו לנו חז"ל בפורים כדי שנדע ונבין שלא בכדי ביקש המן הרשע להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים. צאצא נאמן היה לאֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, נושא מורשת השנאה היוקדת לעם ישראל. שנאה עיוורת, שמחמתה בא ללחום בעם ישראל בצאתם ממצרים - כאשר המעצמה האדירה הוכתה מכות גדולות ונאמנות ופרעה נאלץ לשלח את העם בעל כורחו. כאשר "שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן; חִילאָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד; נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן", בשמעם על קריעת ים סוף טביעת חיל פרעה. כאשר העם מוקף ענני כבוד, מונחה בעמוד אש, ניזון בלחם פלאי היורד מן השמים דבר יום ביומו - והוא מסתער ונלחם, בעיוורון שוצף: "משל לאמבטיה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה". לכאורה מדובר במתאבדים מוכי סנוורים, הקופצים ביודעין ליורה רותחת בה יישלקו חיים. ברם מקריאת פרשת "זָכוֹר" עולה תמונה אחרת: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ". ופירש רש"י "הַנֶּחֱשָׁלִים - חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן". ובספרי אמרו: "מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שנמכו מדרכי המקום ונחלשו מתחת כנפי המקום". והוסיפו במדרש תנחומא, שהיו אלו עובדי עבודה זרה! והרי זה משנה את התמונה לחלוטין: עמלק בא וארב מחוץ לענני הכבוד שהקיפו את עם ישראל, מחוץ לחומת המגן שסוככה עליהם. והנה נפלט פלוני בבושת פנים. מה אירע? - חטא האיש, נידח לעבודה זרה ונדחה מן הקדושה, סולק ממחיצת כלל ישראל. ועמלק התנפל עליו והרגו, בטוח היה שלא יידרש ליתן עליו את הדין - הלא חטא ונדחה, סולק בחרפה. הלא במעשיו כרת עצמו מן הכלל! אך לא! משה נצטווה לצאת למלחמה. יהושע הועמד בראש המערכה ומשה רבינו פיקח עליה מראש הגבעה. והבורא יתברך נשבע כי מלחמה לו בעמלק מדור דור, עוד מיגורו עם בוא הגאולה! מדוע ועל מה? על שהעז להרים יד על הנידחים והנפלטים, על עובדי עבודה זרה שהוקאו מן המחנה! להורותנו, כי "ישראל - אף על פי שחטא, ישראל הוא", כי אין יהודי נדחה אלא לשעה, כדי שיתן ליבו לשוב בתשובה. אבל ככל שחטא והרבה לפשוע - עד לבגידה בבוראו, לעבודה זרה ממש! - עדיין בן הוא למקום, חלק מעם ישראל, והעם כולו מתגייס לתבוע את עלבונו ולנקום את דמו! ואין לנו ראיה ניצחת יותר למעלתו של יהודי באשר הוא, מאשר עצם המארב שהציב עמלק כדי ללכוד ולאבד את הנידחים הללו. כי עמלק, השונא לקדושה ולוחם בה, מתנכל אף לאותם אובדים וחוטאים. כי גם הם קדושים וטהורים, גם הם בני אברהם יצחק ויעקב, גם אותם רדף עד חרמה. כך העמלק ההוא, כך המן העמלקי, שגם כאשר היו ישראל "יְשֵׁנִים מן המצוות" לטענתו, השתחוו לצלם ונהנו מסעודתו של אותו רשע, ביקש לאברם. וכך העמלק של תקופתנו, שגזר אובדן על כל יהודי באשר הוא ושלח למשרפות חילונים וכדתיים, אפיקורסים כמאמינים, ואף עובדי עבודה זרה ומשומדים! כמה מחייב הדבר אותנו, כמה עלינו ללמוד מכך ליחסינו לכל יהודי באשר הוא, אשר גם אם חטא - ישראל הוא. גם אם נפלט מן הענן חוצה, אל המדבר הרוחני, אל צִיָּית החילוניות - גם שם "בנו של מקום" הוא, עצמנו ובשרנו, וכל שהייתו שם ארעית היא. כי האור קורן מעמוד האש אשר במחנה, מאור פני משה ואור התורה והמצוות, וסוף כל הנחשלים לשוב אל המחנה. אין לנו מלחמה בהם, להיפך - להם מושיטים ידיים אוהבות, מקומם במחנה שמור, מחכה להם, בבטחון איתן כי שוב ישובו. אין לנו מלחמה אלא בעמלק הפושט צורה ולובש צורה אך מטרתו אחת: להמית את הנחשלים מיתת עולם, לזנבם לצמיתות. אותו נצטווינו לזכור, לו נצטווינו לרחוש איבת נצח, ואת מזימתו לסכל! (מתוך "מעיין המועד").
_________________
אין יום שאין בו טוב
 |
|
|