מסיפורי הצדיקים: עקדה עד הסוף

תמשיכו להתקשקש בענין ההלכתי.

ישנם דברים שאי אפשר להבין רק עם יש מסירות נפש.

אם תנסו בכנות להבחין איך אתם מתנהגים לדברים שאתה אוהבים , ואיך אתם מתנהגים לדברים שאין לכם נפקותא , תבחינו שתגובותיכם שונות בין הדברים שאיכפת לדברים שלא איכפת , ועל כן כדי להבין את הסיפור יש להגיע לדרגת אהבת השם גבוה מאוד כדי להבין את הסיפור.

במחילה, מי שלא מבין משהו מאד יסודי בחיים , זה כנראה אתה , דורש אמת יקר.

הפרעתוני אני סבור שאיפיינו כאן יפה כי דמותו של האב ומעשהו מעוררים רגש שנמצא באיזה מקום על הסקאלה בדרך לתיעוב. וגם מורא. ממה נפשך, או שאין זו דרך היהדות, או שיש משהו פגום, חלילה, ביהדות, אם זה הדגם של אב שהיא תובעת ומייצרת. האם זה בגלל שבטל הדין ובטלה רגישותנו וחיבתנו לדין "מורידין ואין מעלין"? סבורני שלא. *** אולי כדאי להסביר בכמה מילים מהו דין זה. ביחס לעבריינים חמורים במיוחד, יש היתר הריגה, במובן של ביעור מן העולם, או אפילו חובת ביעור. זה יכול לבוא לידי ביטוי בשני אופנים: א. אין מעלים ואין מורידים. כאשר העבריין נפל לבור, אין חובה להושיט לו סולם. שימות שם. אך אין דוחפים אותו לבור, ואין גוזלים ממנו סולם אם הוא נמצא בבור. זו כמובן רק דוגמא. הכוונה היא שאין מכניסים אותו בידים למצב של סכנה, אך אם הוא כבר בסכנה, אין כאן "לא תעמוד על דם רעך" ואין כאן חובת הצלה. שימות שם. ב. מורידין ואין מעלין. כלומר, לא רק שאם הוא נקלע למצב סכנה מותירים אותו במצב זה, אלא שמותר ואף ראוי להביאו למצב כזה לכתחילה. מבקשים ממנו לרדת לבור, ואז נוטלים את הסולם בתואנה כלשהי, כדי שיישאר במצב שיגיע לידי מיתה. ג. האם זה שקול לשכירת רוצח? יתכן שזה תלוי בהבנה מה פירוש "מורידין ואין מעלין". האם הכוונה היא שבאמת ראוי להרוג את הרשע אלא שמסיבות טקטיות אין אנו יכולים לעשות זאת אלא בדרך הערמה, או שמא באמת אסור להרגו בידים - ושכירת רוצח כמוה כהרג בידים - ורק גרמא מותרת. *** בעיני, הסיפור הזה מזכיר פירוש שראיתי אצל אחד מהרבנים בני הדורות האחרונים. ואף ציטטתי אותו בעבר. למעשה, מדובר רק בתחילת הפירוש. במעשה העקידה, שאל אותו מפרש: מה היה בכלל הנסיון של אברהם? הרי ה' צווה עליו להקריב את יצחק? כפי שכתבתי אז, את השאלה הזו אפשר להבין בשתי צורות. 1. מדובר באב אוהב, אך גם באדם שמסור כל כולו לאהבת ה'.לפיכך, כל רגש אנושי בטל מול אהבת ה'. האם זה נראה מוזר? ובכן, גם לייבוביץ היה אמור לנקוט בגישה דומה... 2. מדובר באדם בעל רגש מנוון, שלא טעם מימיו טעם אהבה לבנו או לצאצאיו, ואולי לא הרגיש מימיו רגש של אהבה לזולת. רחמים והסתכלות על הזולת בתור "חפצא" של מצוה, אולי, אבל לא רגש אנושי במובן המקובל של המילה, או במובן שבו היא משמשת בספרות, למשל. אני משער - וכך קראתי את הסיפור שהובא כאן - כי אותו שוכר רוצח בנו שבסיפור (להבדיל מהאיש שבמציאות, שאם היה קיים, אין לי עליו ידיעה כלל) - הוא מאותו סוג. כיון שהוא סבור שבנו חייב מיתה לפי דעתו, הוא יכול לרצחו בנקל. אשר לדוגמא שהביא הפרעתוני מהרג עובדי עבודה זרה בהר סיני בידי קרוביהם, אולי זו דוגמה שכוחה בהיותה יוצאת דופן. האם בסנהדרין היה מותר לאב לשבת בדין על בנו,או לבן על אביו, בדיני נפשות? אולי ראוי להזכיר כאן, בנוסף, ווארט שמסופר בישיבות. איני זוכר את כולו וגם לא את שם האומר. השאלה, כמדומני, היתה כזו: עדים קרובים פסולים להעיד לטובת הנתבע. ברור מדוע, מפני שהם עלולים לשקר, במזיד או בשוגג, מפני שהם אינם מסוגלים לראות חובה לקרובם. אך מדוע שלא יעידו לרעתו? הרי אם הם מסוגלים להעיד על רעה שעשה, הם בוודאי אובייקטיביים? אפשר לתרץ זאת בכמה אופנים. הווארט הוא בתשובה הקצרה והמחוכמת: מי שמסוגל להעיד רעה על קרובו, הוא לא בן אדם! איני אומר שהתשובה חלה באופן גורף, אך היא, כדרך כל ווארט, מביעה בקיצור רעיון או רגש. מבן אדם אנו מצפים שלא יהיה יצור הלכתי כעין רובוט, ואם הוא מסוגל להעיד לרעה על מי שהוא אמור לאהבו, יש כאן משהו מנוון, פתולוגי. והסיפור שלפנינו, כמדומה, מציג דוגמא לכך. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מה שאחד יגדיר כפתולוגי, יגדיר האחר כ"מסירות נפש עילאית". וכאן ניתן רק לשאול: מהם הכלים שבהם ניתן לבחון האם מעשה כלשהו הוא כזה או כזה? האם אדם המוסר נפשו על הגנת מולדתו הוא קדוש עליון או שוטה גמור? תלוי, כמובן, בשאלה הפשוטה האם מעשה כזה ראוי או לא. כעת, נניח שדין מורידין ולא מעלין שייך גם בשכירת רוצח. ונניח שהדין שייך גם בזמננו. אם כן, מדוע לא לראות במעשהו זה של האב, מעשה אצילי? אתה טוען שהדבר מצביע על כך שהוא לא באמת אהב אותו, ולא על אהבתו העליונה לקב"ה. אני חושב שזו חריצת דין מוקדמת. אני נוטה להאמין לדברי דורש_אמת, שאכן מדובר פה באדם בעל רגש עליון של מסירות לקב"ה, אשר דן לעצמו שאין הוא יכול למלט עצמו מחובתה של ההלכה. יש סיפורים על גדולי ישראל שלא התאבלו על בנם המשומד שמת. הדבר מראה, לשיטת המספרים, את גדלותה של ההלכה בהשלטת השכל על הרגש. מדוע "עקידה" זו אינה שיא נוסף בכיוון זה?

הפרעתוני אין לי ויכוח עמך בנקודה זו, שיש אנשים גדולים. הרי אין אני מכיר את האדם שעליו סיפרו את הסיפור, וככל הנראה זה אפילו לא סיפור אמיתי. אמנם, אני כן טוען שיש שתי גישות. איני בא לרדד ולהתעלם מכך שיש שני סוגי אנשים. יש אנשים שהם בני מעלה, ואצלם תהיה מלחמה פנימית בין האהבה לילד לבין מה שנראה להם חיוב ההלכה, או שהוא חיוב ההלכה באמת. ויש אנשים שנמצאים במצב אחר לגמרי, מה שהגדרתי כפתולוגי מבחינה פסיכולוגית ותורנית, מעין "רובוטים" של הלכה. הבעיה בעיני בסיפור זה היא כפולה: א. הרושם שהסיפור יוצר הוא של אדם מהסוג השני, הפסול, ולא מהסוג הראשון, המשובח. מדוע אני אומר זאת? האם בגלל שאין בסיפור שום תיאור של המאבק הנפשי של האב עם ההחלטה לרצוח את בנו? או בגלל שיש לי דעה קדומה נגד סיפורים מסוג זה בדורנו? ומדוע איני מחיל אותו שיפוט על סיפורים אחרים, החל מסיפור העקדה המקורי והלאה? עלי לבדוק את עצמי, אך אני בכל זאת סומך, לפחות בינתים, על תחושתי הבסיסית הזו. ב. אני חושש מאד שהרושם שהסיפור יעורר אצל הקוראים אינו רק רושם של אדם גדול שמעל למושגינו ותחושותינו, כפי שטען דורש אמת. אני נוטה לחשוב שהמסר שיתקבל אצלם הוא במובן שלילי, של חינוך להיות רובוטים של הלכה. כמו כן, כבר ציינתי שאני חושב שיש כאן טעות בהלכה, ולא רק שהאב טעה בדין - כי הרי אין לי עובדות - אלא שהוא טעה במטא-דין, כי אין לו רשות לשפוט את בנו. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

הרב מיימוני. לאחר שהסברת בטוב טעם את "מורידים ולא מעלין" אתה משתמש בביטוי " רובוט הילכתי" איזו הלכה ?   דורש אמת.                                                                          אני חושב שהמושג " מסירות נפש" צריך להיות בנפשו של המוסר את עצמו. ולא בנפש זולתו.יש גם אנשים אשר ילחמו עד טיפת, דמך,האחרונה. וכן הם נדיבים ביותר בכספו של הזולת. מיעצים ומצווים לאנשים אחרים כמה לתת לצדקה.

מספר בקשות:
1. מקור לספור לפני האדמו"ר.
2. אם הספור נכון הרי מכאן קושיה על החזון איש.
3. מדוע לשכור אדם רשע להרוג את הבן, אדרבא הרי מגלגלין זכות על ידי זכאי רצוי שצדיק וירא שמים יקיים את המצווה (ואולי ש"מ שצדיקים אינם יודעים להשתמש בכלי נשק).
4. אם הבן מת מתוך תשובה סימן שהיה אפשר להחזירו בתושבה ומדוע האבא לא ניסה קודם?
5. האם כעת לא היה צריך לדון את ההורג בתור רוצח?

מדוע ללכת כה רחוק על מנת ללמוד מסירות נפש.
הרי אצל בני דודינו רווח המנהג להקריב את הילדים, ליתר יודק הילדות על מזבח שמירת המוסר, עד כדי כך שפעמים רבות האם בעצמה מקריבה את יוצאי חלציה, ולא שולחת שכירי חרב לא יוצלחים שלא מצליחים לבצע את המשימה.

וכמובן שקשיא על רבינו גרשום מאור הגולה שלא היה בעל מסירות נפש גדולה שכזו, וגם ר אליעזר בן הורקנוס, ועד כהנה וכהנה קדושי עליון שלא עמדו בנסיון הקשה של מסירות נפש זו...

עולם הפוך ראיתי רק בלי החיוך

הגמרא בבא מציעא בהשוכר את הפועלים כבר מביאה סיפור ב ריסי שראה אדם מציץ על יופי של ביתו , ובקש ר יוסי שתשוב לעפרה.

דורש,
אז מדוע הוא לא הרג אותה לבד, או שכר רוצחים?