מסיפורי הצדיקים: עקדה עד הסוף

דורש,
אני אמרתי רציונלי? זוהי פסיקתו ההלכתית של הרמב"ם.

אולם למען האמת יש צדק בדבריך, לדעת הרמב"ם תכלית האדם היא להשתלם במושכלות ואם בן אדם ימסור את עצמו על כל לאו הוא לא יצליח במשימתו, לעומת זה, שיטת התוספות וחכמי אשכנז שתכלית האדם היא קיום תורה ומצוות ולכן מי שמוסר נפשו על כל לאו קדוש יאמר לו. 
הספור על ריה"ח הוא חריף יותר, אין זו מסירות נפש כשאונסים לעבור על לאו, אלא הכנסה לסכנה לשם כפרת עוון.

בעל בעמיו

יתכן ואתה צודק , אבל הסמ"ק מביא ראיה מהסיפור הנ"ל על ההיתר למסירת נפשעל כל לאו , כנראה הוא מדין ק"ו .

  מ ד ה י ם

 שוב דורש שקר מבלבל את המח , ומביא סיפורי מעשיות מר' יהודה החסיד. 

 מה זה שייך למסירות נפש ???

 יש כאן רציחה !!!! ( ע"י שליח וחייב לפחות בדיני שמים ) מי ששולח רוצח להרוג הוא או פסיכופט או רוצח או שניהם יחד .

 והרבי שמחנך לקדש רציחות כאלה צריך טיפול . ( כולל דורשי השקר שמצדיקים מעשי נבלה כאלה )  

 אכפול מילי שהד"ח אמר שעשה דברים כאלו מפני שלא ידע מדרך הבעש"ט. היינו שכוונתו רצויה אבל מעשיו ...

אחד עורר אותי לאשכול הזה.

מיימוני שאל,
א. האם זו דרך החסידות?
ב. מהי דרך הבעש"ט שנעלמה מן הצדיק שהקריב את בנו?
ג. האם שייך "מורידין ואין מעלין" כאן? כמדומה שזה דומה יותר ל"מוטב ימות רשע קטן ואל ימות רשע
גדול".
ד. יש גם לדון על המעמד ההלכתי של ההחלטות. למשל, האם החבר של הבן הוא בגדר שליח בית
דין להוצאה להורג. אך נראה שדיון בפן הפורמלי מחמיץ את כל הסיפור ומהווה עיוות.
ה. יש לדון גם על המשמעות של הבאת סיפור כזה בכתב עת חסידי בן זמננו. איזה מסר זה נועד
להעביר? מה סברו הכותבים?
ו. ושאלה אחרונה: האם הסיפור אמיתי?

מה דעתכם?
דעתי הוא כך.

לגבי שאלה א.
איני מבין השאלה, בפירוש אמר הכותב כי אין זו דרך החסידות.
לגבי שאלה ב.
דרך הבעש"ט אינו דרך שאפשר להצביע עלי' בשורות אחדים. יש הרבה חסידים שאין יודעים מה בעצם
חידש הבעש"ט. אי אפשר לומר בברירות כי הבעש"ט לא התפלל נוסח אשכנז. כבר מן דור הראשון אחר
הבעש"ט החלו התלמידים להתחלק מה הי' דרכו של הבעש"ט. המגיד ממעזריטש שהי' ממשיך דרכו של
הבעש"ט הי' לו חילוקי דעות אם כמה מתלמידי הבעש"ט כמו המגיד מפולנאה ור' פנחס מקוריץ וכו',
לגבי דרך הבעש"ט מהו. גם בדור השני, ידוע לכל חוקר החילוקי דעות שהי' בין ר' אברהם מקאליסק
והתניא, בו טען ר' אברהם כי התניא אינו הולך על דרך המגיד. וכן בכל דור, אח"כ החילוקי דעות
בין חסידי פולין וגאליציע, ונהרא נהרא וכו'. כך שכאן כוונת המספר בוודאי הוא לפי דרכו שהבין
הוא, היינו האדמו"ר מקלויזענבערג זצ"ל (מכאן ואילך השפע חיים), בדעת זקנו הדברי חיים, בפירוש
החידוש שחידש הבעש"ט.
אני כשלעצמי אין לי מושג מה הבין השפע חיים בדעת הבעש"ט ובדעת סבו הד"ח. אבל בדרך כללי אפשר
לי לשער שכוונתו הי' בדרך לערך כזה.
ידוע הוא המימרא מבעל חובת הלבבות כי אהבה השם אי איפשר לקנות רק אם לא אוהבים שום דבר אחר.
ידוע המעשה מבעל חפץ חיים, שאמר לאחר שחזר מלוויית בנו שנפטר בחייו ((בביאור הלכה באיזה
מקומן הוא מביא דברי תורה מבנו), התבטא כי עכשיו יקל לו יותר אהבת הבורא, כי עד עתה, שבנו הי'
בחיים, הי' אהבת בנו מפריע לו לאהבת השם. עפ"י דרך החסידות, אין זה בעי', צריך להעלות האהבה
מכל דבר לאהבת השם, וכל בכל ענין וענין.
כלומר כלל גדול הוא עפי"ד הבעש"ט, כי מכל מצב (טוב) ומצב (רע), כל מקרה (ט) ומקרה (ר), צריך
למצוא בו הטוב. כלומר צריך להתמקד ולהתרכז על הפרט הטוב שבו.
ובקשתם מ"שם" את ד' אלקיך ומצאת.
אפשר לומר, כי ההלכה של מעלין ולא מורידין מתנגד עקרונית לדרכו של הבעש"ט של למצוא הטוב שבכל
דבר ודבר, ובכל אדם ואדם.
יש סיפור ידוע בשבחי בעש"ט בה כתוב כי הבעש"ט התאונן על הפראנקיסטען שנשתמדו, בו בזמן שרוב
כלל ישראל ראה בזה טובה גדולה, כי אמר, כי לאחר שנשתמדו הרי נכרתו מן הכלל ואין להם עוד תקנה.
כלומר הבעש"ט דאג למען הפרט יותר, בזמן שרוב כלל ישראל דאגו באותו התקופה למען הכלל, ושמחו
שמחה גדולה בעת שנשתמדו והלכו להם, הי' הבעש"ט עצב.
יש בזה השוואה גדולה למה שהבין השפע חיים לפי הדברי חיים, כי על אף שעפ"י ההלכה הבן הוא בר
מיתה, מ"מ כל עוד נשמתו בו, עדיין יש לקוות לתיקון נשמתו, אבל אח"כ, הרי כל כלה ואבד, ומה
יהי' עם נשמתו?
יש עוד סיפור שהולך על רקע זו, בסבו של הזרע קודש, שנפגש עם הבעש"ט, וביקש ממנו שהיות שבנו,
"פיצט זיך צופיל די שיך", הוא מצחצח הנעלים יותר מדאי, (זה הי' אז דבר גרוע, לדוגמא כמו היום
אחד שמסלסל בשערו ויש לו טשופ, מנהג גוי, כך אני משער), שיראה לזה שיעדר מן העולם, והבעש"ט
השיבו חס ושלום, רואה אני עוד ממנו "לעכטיגע דורות" כלומר דורות ישרים ומבורכים.
גם מזה אפשר להעלות כי לשעבר הי' המהלך הנפוץ בין פשוטי וגדולי העם, כי בנים שלא ילכו
ויתהנהגו על פי דרך התורה, לא שוה להניחם, וצריך לראות ולדאוג לכך שיעדרו מן העולם.
עוד ידוע כי גדולי המתנגדים שבניהם נעשו חסידים, ישבו עליהם שבעה כמו על מת, מזה יש להסיק, כי
כל שכן כשבניהם סרו מדרך התורה לגמרי שהתנהגו כך. כלומר, מיתה רוחניות הי' בעיניהם כמיתה
גשמיות, וכיון ששוין הם, אז מה לי אם הוא חי גשמי ומת רוחני, אמיתנו גם בגשמיות כדי שלא יכעוס
את הבורא יותר.
גם אפשר להשוות מדברי מהרי"ל, שכתב כי בעת הצורר שחטו אמהות את ילדיהם, כי חששו כי הגוים
ישמדו אותם לנוצרות.
מכל הלין, נראה כי הסטורית הי' זה דבר ודרך נורמאלי מאד, לסבב מיתת בן אדם, בשביל סיבות של
התפקרות.
בינתיים הדבר נתבטלה, השאלה הוא מה אמנם גרם לכך?
לא רחוק הוא לומר כי דרך הבעש"ט הי' לזה יד באמצע.
לגבי שאלה ג'
ג. האם שייך "מורידין ואין מעלין" כאן? כמדומה שזה דומה יותר ל"מוטב ימות רשע קטן ואל ימות רשע
גדול"
מי גילה לך רז זה, כי בנו הי' קטן? ודילמא גדול הי'??????

לגבי שאלה ד'
. יש גם לדון על המעמד ההלכתי של ההחלטות. למשל, האם החבר של הבן הוא בגדר שליח בית
דין להוצאה להורג. אך נראה שדיון בפן הפורמלי מחמיץ את כל הסיפור ומהווה עיוות

בית דין? איזה בית דין?
מורידין ולא מעלין נחלט על ידי בית דין? מי אמר?
לשעבר היו הורגין את המוסרים על ידי הקצב, הי' זה דבר ידוע כי מסור דינו למיתה, לא הוצרך לזה
היתר בית דין, אנשים עשו כך מפני שידעו ההלכה הכתובה. אין צריך בית דין לזה.

לגבי שאלה ה'.
ה. יש לדון גם על המשמעות של הבאת סיפור כזה בכתב עת חסידי בן זמננו. איזה מסר זה נועד
להעביר? מה סברו הכותבים?

כמה מסרים.
מסר א.
כי ר' אברהם ברודא הי' כל שאיפתו לגדל בנים כדי שגם הם ימשיכו בדרך התורה והמצוה. וברגע שראה
שבנו אינו הולך בדרך התורה, לא הי' שוה לו שבנו ישאר בחיים.
והנוגע לנו, כי גם אנחנו נתאמץ שיהיה לנו רצון אמיץ וחזק לגדל בנים על דרך התורה והמצוות.
מסר ב.
כי ר' אברהם ברודא, כשראה שבנו הוא מן הכלל של מורידין ולא מעלין, לא צידד בזכותו רק בשביל
שהוא בנו, רק שכר בעצמו אחד שיקיים בו דינו.
מסר ג.
כי כל רשע יש בו איזה ניצוץ טוב. ואף בנו זה, שלא הי' מתנהג בדרך התורה, רצה לקיים מצוות אביו
ונתן את נפשו בעבור זה.
מסר ד.
כי הבעש"ט אכן לא הי' דעתו נוחה בדרך זה, והי' רוצה בתשובת רשעים, יותר מלקיים בהם דינם של
מורידין ולא מעלין.
ועל שאלה האחרונה.
ו. ושאלה אחרונה: האם הסיפור אמיתי?
מה נפקא מינה כאן? במקום זה יש הרבה שאין מאמינים שהמעשיות של ספר בראשית אכן היו, אז מה בעצם
יש נפק"מ אם אומרים מעשיות של בראשית או מעשיות של ר' אברהם ברודא?
ספר איוב מכיון שנחלקו בו בש"ס ויש אומרים שהוא משל, הרי זה הוא וודאי משל, פרשת המבול בוודאי
לא הי', שהרי גם הרמב"ן הודה שהי' נס, פרשת העקידה, מכיון שזה אינו מובן איך יעשה אברהם דבר
כזה על פי חזיון בעלמא, גם מן הסתם הוא רק איזה משל שראו בזמן יאשיהו המלך (אגב גם באותו זמן
מוזכר שמלך אחד שחט את בנו, ומכיון שאז נכתבה התורה מן הסתם הי' כאן איזה ערבוב). וכן כל
הפרשיות, נצרף לזה גם פרשת ר' אברהם ברודא.

ועל מה ששאלו כאן על דמיון העקידה, האמת הוא שיותר יש לשאול על מעשה העקידה, שהי' לו לאברהם
הוראה באותו זמן במיוחד על שחיטת יצחק, והי' לו לחשוש אולי טעה בנבואה, ואילו ר' אברהם ברודא
בסך הכל למד את השולחן ערוך וקיים את הכתוב בו. תוקן על ידי - באראפארקער - 20/02/2006 6:55:22

אוי ווי, עשיתי ערוך הודעה, כי רציתי לתקן איזה שגיאות, וכל מה שכתבתי נתקלקל, מה עשו כאן?

בורופרקר ברוך השב! באת אלינו ותורתך בידך! והטעמתנו מפרי עץ חיים. יש לי כמה הערות על דבריך. לגבי "קטן" ו"גדול" כנראה הייתי צריך להשתמש במונחים אחרים. לא בגיל, אלא במידת הרשעות. יש רשע שעדיין לא צבר הרבה רשע, ויש רשע גדול ממנו. והכוונה היתה שהאב רצה לעצור את התהליך כל עוד לא הרשיע הבן יותר מדי. לגבי בית דין, והיתר המיתה, וכן לגבי התשובה בסוף שהאב עשה לפי השולחן ערוך - זה תמוה. מפני שזה גופא מה שהסתפקנו כאן, האם יש זכר לדבר שראוי להרוג אדם, ואיך יושב האב על בנו להרשיעו בדין. כל אלו נימוקים פורמליים, כי הסיפור נראה מוגזם ומופרך. לגבי דרך הבעש"ט, נראה לי שהניתוח שלך יקר להפליא, וכל מילה זהב. לגבי המסרים, אני סבור שאתה צודק. לגבי העובדה שאין זה חשוב אם סיפור אמיתי או לא, יש לדון הרבה בדבריך, ואשתדל לעשות זאת אחר כך. אעיר רק שאין דומה איוב לשאר סיפורים, והגישה שלנו, כוונתי לגישה האורתודוכסית האופיינית, היא לספר סיפורים רק אם הם אמיתיים. היוצא דופן היחיד הוא סיפורי הבעש"ט, ועליהם באה ההצדקה לאמור כי: גם אם לא קרו, היה הבעש"ט יכול לעשותם, כלומר שאין זה נורא אם זה לא היה באמת. כלומר, האמת כן חשובה לנו. מאד. לגבי התיקונים, זה קרה גם לי. צריך לפרסם על זה באשכול ההודעות כי הדרך לתקן היא, כנראה, להעתיק את כל ההודעה לוורד, לתקן שם, ולעשות משם בחזרה העתק הדבק. ושוב, יישר כוח על תרומתך החשובה! )שוב אין לי איקונים להצדיע ולהוקיר, אז אסתפק באיקון מילולי ירוק) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

תלמיד

אני מתנצל .

אבל אני הבאתי בסך הכל ציטוט מספר הסמ"ק.

אם זה אינו מוצא חן בעיניך אנא אל תלין עלי כי מי אני ומה אני כי תלין עלי.

תלמיד תמה אני על סגנון דבריך. גם בעיני הסיפור הזה אינו אמין, ואשמח לראותו במקור, או לפחות ציון מקור מדוייק כדי שאפשר יהיה לבדוק. וגם אם חתום הסמ"ק על סיפור זה, עדיין אין זה אומר שהוא בהכרח אמיתי. אבל ניתן להביע ספק וביקורת בלשון עדינה ומאופקת יותר, גם אם רותח הלב על מה שנראה כטעות של הזולת. כך ייראה לי. ועל כן סבורני שכפי שראוי לבקר מה שראוי לבקר, ראוי להתנצל על מה שנפלטה שגגה מן המקלדת, ואף על פי שתלמיד חכם שרתח, התורה היא שרתחה בו. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו