מסיפורי הצדיקים: עקדה עד הסוף

חכם לעצמו

עוררת אותי דרך סיפורך לשאלה שראוי היה להציג קודם:

איך יחוש הבן לנוכח התגלית שאביו רוצה להרגו?

כמובן, אין לנו שום אפשרות לקרוא מחשבות, אבל עדיין אנו יכולים להעלות השערות לגבי מה שעובר על האדם שמגלה כי אביו האוהב מתנכל לו להמיתו.

דברי מבוססים על ההשערה הסבירה בעיני, כי הקשר בין האב לבן, במצב נורמטיבי, הוא בריא. כלומר, האב נותן לבן אהבה ובעצם מעניק לו אישור (VALIDATION בלעז פסיכולוגי).

האב גם משמש לבן בתור דגם ראשון של התנהגות שאותו הוא מחקה ואפילו לא מדעת.

מערכת היחסים בין האב לבן, התלות של הבן באב, ההיענות של האב לבן, כל אלו משמשים גם כדימויי יסוד שעליהם נבנה לימים הדימוי של האדם מאלקים!

אם אדם אינו יכול לתת אמון באביו, במה כן יוכל להאמין?

כמובן, בגיל ההתבגרות נוצר נתק וייתכנו גם עימותים. בתקופה זו הבן זקוק להגדיר לעצמו את חירותו, את מהותו, בנפרד משל אביו ואמו וכל מה שקיבל מבחוץ.

בתקופה זו הבן מגלה לראשונה בעוצמה את העובדה שאביו אינו כליל השלימות, שיש לו חסרונות. הוא מתחיל להכיר בכך שהעולם אינו שחור לבן אלא יש בו גווני בינים. וזה נכון גם לגבי דמות האב.

הסיפורים שבאנו לנתח (האדמור שציווה להרוג את בנו, ראש הישיבה שאמר לבנו שיתפלל עליו שימות והזמין אותו להצטרף) מציגים בוודאי מצב לא בריא בבית, במשפחה. אין הבן ממהר לצאת לתרבות רעה כאשר יש לו יחסים טובים עם הוריו. אם כי יש נסיונות וגם במשפחה הטובה ביותר ייתכנו נפילות.

לפיכך, יתכן שהיחסים בין האב לבן כבר היו רעים.

בכל אופן, יש לשער שהבעיות התחילו במועד מאוחר יותר. בתקופת הינקות הפעוט רואה באביו מקור עוצמה ובטחון.

כאשר המקור הזה עצמו מתגלה פתאום כאויב הנורא שרוצה להרגו, זה מאד מזעזע.

תגובות אפשריות:

1. הבן מתמלא שנאה עוד יותר לאב ולכל מה שהוא מסמל.

2. כיון שהבן מגדיר את עצמו גם דרך עיני האב, והתפיסה של האב תמשיך ללוותו כל חייו ברקע ובתת מודע, יתכן שהוא יחפש להזדהות איתה ולקבל את התכתיב שהוא אכן חייב מיתה. יש לזכור כי מסתבר שלבן היו רגשות אשמה עוד קודם לכן בשל סטייתו מן הדרך.

המסלול הראשון יוביל לקיטוב גדול עוד יותר, לכך שהבן לא יוכל למחול לאב על מה שעשה. וניתן להבין זאת.

המסלול השני יכול לעורר את הבן להשתנות לטובה. זאת בתנאי, לדעתי, שהוא מכיר בכך שיש אפשרות של תשובה. שהוא יודע שלא הכל אבוד. הרי אם הוא חי עם תחושה שהוא חוטא ופושע, הוא גם מאמין שמגיע לו עונש. ואם מתברר לו כי בעולם הזה אביו חתם על גזר דין מוות, האין זה משקף גם מה שאומרים עליו בשמים, כפי שחשד כל הזמן? גם אם ירצה עכשו לשוב, האם לא יתכן שיאמין שאין לו זכות לכך, ואם רצונו לכפר, זה רק על ידי מיתה?

הבאתי דגמים אפשריים והם לא יותר מזה. אבל דומני שהשאלות מעניינות וגם אם נפשו של הבן במצב כזה נעולה בפנינו, יש השערות מתבקשות.

בה במידה אפשר לשאול על מצבו הנפשי של האב, כיצד מי שהשקיע בבן (הרי כולנו סבורים שהבן שלנו יהיה המשיח...) יכול להתרחק ממנו כל כך עד שיחרוץ עליו מיתה? גם כאן יש מקום להשערות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
אם יצא לך אתמול לעיין בסידור אוצר התפילות (כדאי לעיין, למרות שאתה מתנגד לפיוטים) בפיוטים לשבתות של ימי הספירה, תמצא את הפיוט המדהים המתחיל ב'אין כמוך באלמים', המתאר את הרג ילדים ע"י הוריהם במסעי הצלב. אני יודע שהנושא שנוי במחלוקת, אבל עומדת כאן תפיסה מכוננת שעדיף מוות מחיים בעבירה.
עדהיום אנו אומרים אב הרחמים עליהם.

שותפסוד או שותפפשט?