הוראת צדיק כנגד דעתם של רופאים

ידועים מאות ואלפי סיפורי חסידים לדורותיהם, על שליטתם של צדיקים בטבעיי העולם  ועל מופתים שהתגלגלו מתחת לשולחנם של צדיקים, עד שלא נותר אלא להתכופף ולהרימם. בשנים האחרונות התרבו בתי היוצר של תיעוד אותם סיפורים, העלתם על הכתב ["כתוב זאת זיכרון בספר"] והנחלתם כמורשת החסידות לדורות הבאים, דורות אשר ידעו ואשר לא ידעו את יוסף.

רבים מאותם סיפורים מספרים על הוראתו של הצדיק, שלא לעשות טיפול ו/או ניתוח רפואי [כזה או אחר] גם אם דעתו [של הצדיק] הייתה כנגד דעת כל הרופאים. לעיתים ניתנה ההוראה באמירה [בכתב או בע"פ], לעיתים צורפה לאמירה עשיה [נתינת משקה או מאכל עבור החולה] שבראיה גשמית אין לה קשר ושייכות לרפואת מחלתו של אותו חולה .

ואני הקטן שואל...

מקור ההיתר לאדם ללכת להתרפא אצל רופא, נלמדת מהכתוב: "ורפא ירפא" ודרשו חז"ל: "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפות", ומשניתנה הרשות [קבעו חז"ל ש] חובה על האדם ללכת להירפא אצל הרופא, שזה כולל כמובן, את החיוב לקיים את הוראותיו והדרכותיו של הרופא.

אם כך, לכאורה, הוראתו של הצדיק שלא לעשות טיפול ו/או ניתוח רפואי [בעיקר כשהיא נוגדת את דעתם של הרופאים], נוגדת את ציווי ההלכה על חובתו של האדם ללכת להירפא אצל הרופא ולקיים את הוראותיו.

אינני בא, חס וחלילה, לערער, ולו במשהו, את חובה [והכרח] האמונה בצדיק ואת החיוב לציית [ציות עיוור] להוראותיו, אך תורה היא וללמוד אני צריך, ומכאן שאלתי: האם קיים מקור תורני-הלכתי המלמד על העדפת החובה לציית להוראת הצדיק גם כשהיא נוגדת את דעת והוראת הרופאים?

ר' יוסף זלמן בלאך מארה"ב כתב ספר בעניין הבטחון שם הוא טוען שאם אדם בטוח בה' אין שום דבר שיכול להזיק לו. ומביא כמה ספרים לראיה ביניהם בעל חוה"ל. אלא שבחוה"ל רפ"ד מביא שאין לסמוך על הקב"ה שיעשה לו נס וכמדומה שמדבר שם בענין החיוב ללכת לרופא.

מש"כ בשם הגר"א זה מהזכרון וכעת אני עצל מדי לחפש מ"מ מדויק.

ר' זלמן בלאך מארה"ב בעצמו כתב כך? טוב, אם כתב  מהיום והלאה אני בוטח בשוטנג שכתב שר'זלמן בלאך כתב שאני לא צריך לפחוד והכול תהיה בסדר
ואם יקרה אותי משהו אני יכול לתבוע את רב זלמן?


ומי זה ר, זלמן בלאך הנ"ל?

'ymy33655',


במענה לשאלתך: "היכן קבעו חז"ל כי חובה ללכת לרופא ?"


המקור: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/refua.htm


אבל יש לברר: אם המכה באה בידי שמים, כגון מחלה מסוכנת – האם רשאי אדם לומר: "ה' הוא הטוב בעיניו יעשה. הוא הכה אותי, וברצונו ירפא אותי. אני מצידי לא אעשה דבר כדי להתרפא". האם רשאי לנהוג כך ולמסור עצמו ביד ה', או שחובה עליו להשתדל ברפואתו באמצעות רופאים ותרופות, כמקובל?

"נראה דהאידנא (כיום) אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרוא לרופא שירפאנו. ואין לו רשות לשנות דרך העולם ולומר, כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי הרופאים". (דרכי יוסף, יורה דעה של"ו, ב מובא ב"אסיא"ב')

"וכל המתרשל בדבר זה, ולא יחוש על הרפואה בדרך הטבע, אלא יסמוך על הנס לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחינם, אין זה אלא מן המתמיהין ודעת שוטים היא זו, וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין". (שבט יהודה שם, מובא ב"אסיא" שם)



לא רק שהחולה צריך להשתדל ברפואתו, אלא שצריך הוא להתייחס לדברי הרופא כאל מצווה ממצוות התורה:

"חייב החולה לשמוע לציווי הרופא לא פחות, אם לא יותר, מחוקי ה"שולחן ערוך" באיסור והיתר, כמצווה מהתורה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"". (גשר החיים ח"א, פ"א, אות ג')

חובתו של החולה להשתדל ברפואתו, למרות שמחלתו באה לו מידי הקב"ה, מבוססת על ההשקפה, הרואה את הטיפול בבריאות הגוף כחלק מהחובה הכללית המוטלת על האדם להשלים את עצמו ואת הבריאה.

"וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעית (בדרכי הטבע) במה שנוגע לבריאות, למצווה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם אשר הטביע היוצר בה במטבע עולמו. ומצינו מאמוראים, שהלכו אצל רופאים מאומות העולם [אפילו] ל"מינים" [כדי] להתרפא". (קובץ איגרות של ה"חזון איש "חלק א, 'איגרת קלו)



אמרנו אפוא, שהחולה חייב להזדקק לרופא. השאלה היא: אם החולה אינו מקיים חובתו זו ואינו מציית לרופאים – האם רשאים לכפות עליו טיפול חיוני להציל את חייו?

"כשיש לרופא ידיעה ודאית והכרה ברורה, ועושה תרופה בדוקה – ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנה... דמן התורה (יש מצווה וחובה) לרופא לרפאותו, כגון לחתוך אבר... ודאי עושין לו, ואפילו בעל כורחו, משום הצלת נפש. ועושין כל דבר להצלת נפשו, וכל אדם מוזהר על כך משום "ולא תעמוד על דם רעך", ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה". ("מור וקציעה" על אורח חיים לר' יעקב עמדין, מובא ב"אסיא" א').



ובכן, לא רק שהחולה חייב להתרפא, אלא שאם אינו רוצה בטיפול חייבים לכפות עליו טיפול חיוני. זאת משום שחייבים מן התורה לרפאותו, ואסור לעמוד על דמו ולתת לו למות מפני שאינו רוצה להירפא.

riv:

אני מסכים אתך. אני רק ציינתי לדעתו.


ירוחםשמ:

המחבר הוא חי בזמננו. הוא רב של ביכנ"ס במאנסי, וכתב את הספר לאחרונה.

טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון.
שם בטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי חסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין- בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד אחת טובה ולא שניה- כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר בטחון.
ואין הוראה זו בבטחון נכונה שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו ית' , 
אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית',....

גם עילות של ההצלה שטבעת בני האדם להשתדל בהן משתנות אצל הבוטח כי תחת לרדוף אחר נדיבים ושרים ולבקש תחבולות שוא, יפשפש הבוטח במעשיו ויפנה את לבו לתשובה תפלה וצדקה להעביר את רוע הגזירה.


יש עוד ממדת הבטחון, כי על הבוטח שורה רוח קדש ומתלווה עמו רוח עוז המבשרתו כי אמנם יעזרהו ה' וכמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה ...  וזה ענין מתחלף לפי מעלת הבוטח ורב קדשו.

(חזון איש אמונה ובטחון פרק ב)          מאיר

ymy33655:

הקטע הנ"ל מובא בספר, והמחבר טוען שהחזו"א הוא יחידאה. תוקן על ידי - chouteng - 23/02/2006 19:38:56

על פי בקשה ב'תיבה האישית', אני מצרף בזה העתק של קטע [ראשון] ממכתבו של 'אדמו"ר הזקן' (אגרת הקודש, פרק כב) בנושא: בקשת עצה מצדיק על עניינים גשמיים.

אהוביי אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע כ"א לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה וי"ש אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם כמארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושבעה דברים מכוסים כו' אין אדם יודע במה משתכר כו' ומלכות בית דוד מתי תחזור כו' הנה הושוו זה לזה ומ"ש בישעיה יועץ וחכם חרשים וכן משארז"ל ונהנין ממנו עצה ותושיה היינו בד"ת הנקרא תושיה כמארז"ל יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים כו' שסוד העיבור קרוי עצה וסוד בלשון תורה כדאיתא בסנהדרין דף פ"ז ע"ש בפרש"י:


לקריאת המשך המכתב בשלמותו:
http://books.chabadlibrary.org/admur_hazoken/tanya/igeres_hakodesh/22.htm



ומידי דברי בו, לתועלת המעוניינים, אצרף שוב העתק של קטע מדבריו של הרבי על המכתב הנ"ל (ש"פ ויצא תשי"א):

"... כי אף על פי שרבינו הזקן באגרת הקודש שולל ההנהגה לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בענייני העולם הגשמי, משום שזהו עניין ששייך רק לנביאים ממש, הרי, חסידים לא התפעלו מזה... והמשיכו לשאול גם בנוגע לעניינים גשמיים, וכך נהגו גם חסידים גדולים ביותר.

"ולהוסיף, שלאחרי שיודעים מה שכתב רבינו הזקן שמענה על עניינים גשמיים שייך "לנביאים ממש", אזי יודעים שהמענה של הרבי על עניינים גשמיים הוא להיותו "נביא ממש!"

"חסידים אינם מתייראים, אם יש צורך שהרבי יהיה נביא, הרי הוא נביא. העיקר, שייתן מענה על העניינים שחסידים שואלים ומבקשים ממנו".


לקריאת השיחה בשלמותה:
http://books.chabadlibrary.org/admur/toyras_menachem/kerech02/13.htm



והדברים צריכים לימוד... וד"ל

איך דברי הרבי מסתדרים עם הסוגיא בבבא בתרא?

לא ברור לי מהו מקור הסמכות.

בעל בעמיו.

לשאלתך מה מקור הסמכות?  הלל אומר: אם אין אני לי מי לי .

מהגמרא בבא בתרא לא קשה. שם נאמר  <כי חכם עדיף מנביא.>

אם הוא עדיף אז נביא הוא בטח זה המינימום. מודה ועוזב

אם הובאו דברי האזמו"ר הזקן, יש מקום להביא גם את דברי רבו - ידידו ר' מנחם מנדל מוויטבסק

"אבל על עיקר בקשתו עבור בנים ... בושת פנים כסתנו, כי התחת אלוקים אנו ? היה היה דבר ה' ביד הבעל שם ויגזור אומר ויקם. אחד היה, ומהקדמונים לא קם כמוהו, ואחריו על עפר מי יקום, הגם שכמה גדולי צדיקים בדורנו פה להם וידברו את אשר יבטיחו, לא כן אנכי עמדי ...

(אגרות החסידים מארץ ישראל, בעריכת י. ברנאי, ירושלים, תש"ם, עמ' 154
מובא גם בספרו פרי הארץ.)

ויחר אף יעקב ברחל שאין תפילת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים... ולכך אמר לה שאינו במקום אלוקים שיפקוד העקרות על כל פנים...וחרה אפו ואמר לה כי הדבר ביד אלוקים ולא בידו.
(רמב"ן על התורה, ויצא) מאיר