משאלות: אשכול בקשות מחברי הפורום [ב']

----------------------- 

האם מותר לתלוש עלה מהדסים תלושים בשבת            

האם מותר לתלוש עלה מהדסים תלושים, או כל עלה מגזע תלוש , (כמובן השאלה היא לא על  פירות)

או שהוא עובר משום מחתך.

זו שאלה יפה, ויש אכן כמה סוגיות בגמרא שעוסקות בה.

ראשית, ננסה לראות מעצמנו אילו בעיות יכולות להיות כאן.

ראשית, אסור לקצור, אך איסור זה נאמר רק במחובר לקרקע, כגון צמח שגדל באדמה, או פרי שגדל על העץ.

שנית, האם הקיצוץ והתלישה נועדו לעשות משהו, "כלי", ממה שקצצו, כגון קיסם מעץ גדול יותר שמיועד לחציצת השינים.

או שהחלק שנתלש מן העיקר היה מיותר והפריע, וסילוקו "תיקן" את החלק הגדול יותר שנשאר מאחור. דוגמא לדבר: הדס בסוכות שתולשים ממנו את הענבים (פירות קטנים שגדלים עליו) כדי להכשירו למצות נטילת ארבעה מינים.

ויש את השאלה שהזכרת אתה: האם אין בזה משום מחתך.

עתה נסקור את הסוגיות שבהן דנים בדבר. ונחלק את הנושא לחלקיו, כי הוא אכן מורכב.

תיקון החלק שנחתך

-------------------

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לג עמוד א

משנה. רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו.

רבי אליעזר מתיר לקחת קיסם לנקות את השינים. ויש שני אופנים להשיג קיסם כזה. ניתן להרים קש או קיסם כפי שהוא מהבית או מהחצר, וניתן לקטום קיסם כזה מחתיכת קש או עץ גדולים יותר. כפי שיתבאר לקמן, ההיתר של רבי אליעזר נוגע רק לקיסם שאין צורך לקטמו.

בגמרא הביאו דיון מסובך למדי, ונדון בו לפי הצריך לענייננו.

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לג עמוד א-ב

אמר רב יהודה: אוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי.  

יש אפשרויות שונות לפרש את דברי רב יהודה, אך לפי תגובתו של המקשן לקמן נראה שהבין אותו כמי שאמר היתר בענייננו. כלומר, מותר לקטום קש וכיו"ב כדי להכין קיסם להשתמש בו, למשל לחצוץ בו את השינים. ואין בזה איסור לא מן התורה ולא מדברי חכמים, לא משום תיקון כלי ולא משום מוקצה (שהרי אוכלי בהמה כשלעצמם, הקש, אינו מוקצה).

איתיביה רב כהנא לרב יהודה: מטלטלין עצי בשמים להריח בהן, ולהניף בהן לחולה, ומוללו ומריח בו. ולא יקטמנו להריח בו, ואם קטמו - פטור אבל אסור. לחצוץ בו שניו - לא יקטמנו, ואם קטמו - חייב חטאת.

פירוש: הקשה רב כהנא על היתרו של רבי יהודה, מעצי בשמים, שהם תלושים. מותר לטלטלם ולהריח בהם, ואפילו לצורך חולה. אך אסור לקטום פיסה קטנה מן הצמח השלם כדי לשמרה ולהריח בה, וזה איסור מדרבנן. ואם קטם לא להרחה אלא לשימוש של חציצת שינים, זה נקרא איסור גמור מן התורה.

כלומר, יש כאן עשית כלי ממש.

(זה מעורר את השאלה איזה אב מלאכה יש כאן בעשית כלי. ומסתבר שיש שתי אפשרויות, בונה או מכה בפטיש. אבל זו סוגיה מורכבת, מסובכת ובכלל עמומה היא אצלי, ולכן לא אדון בה כאן, וגם אין היא מענייננו).

על קושית רב כהנא נאמרו שני תירוצים (אבל לשון הגמרא קשה, ואיני בא לפרשו, ולכן אני רק מסכם ולא מעתיק).

א. יש הבדל בין עצים קשים לרכים. בקשים יש איסור מן התורה. אולי בגלל שהם עומדים לזמן רב. ברכים אין איסור כלל, ובאלו דיבר רב יהודה והתיר. ואילו בקשים יש איסור תורה במכוון לעשית קיסם, ואיסור דרבנן כאשר רק לוקח את הפיסה הקטנה להריח בה, שכן אין כאן תיקון כלי, וגוזרים כאן משום עשית קיסם.

ונדחה תירוץ זה מכוח קושיות.

ב. יש כאן מחלוקת תנאים. מי שסבור שיש איסור דאורייתא בקטימת קיסם הוא רבי אליעזר (המתיר, כזכור מן המשנה, רק ליקוט קיסמים, אבל לא שבירתם מן הקורה או הענף הגדול). חכמים סבורים שאין כאן איסור תורה.

וכן שנינו בברייתא:

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לג עמוד ב

דתניא, רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, וחכמים אומרים: לא יטול אלא מאבוס של בהמה. ושוין שלא יקטמנו, ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת, בשוגג בשבת - חייב חטאת, במזיד ביום טוב - סופג את הארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.

מדוע אין כאן איסור תורה, והלא צדק רבי אליעזר שמכינים את הקיסם לשימוש בפני עצמו, ומדוע אין זה כלי? רש"י פירש: משום שקטימה לבד אינה מלאכת אומן, ורק חיתוך בכלי אומן נותן לדבר שם של כלי. והדברים מסתברים.

שאלה חשובה היא אם התירוץ השני עומד בפני עצמו, כלומר שחכמים מתירים לקטום מכל דבר שאינו מוקצה, או שחכמים מבדילים, כמו בתירוץ הראשון, בין קשים לרכים. ונראה שיש כאן מחלוקת ראשונים עד כמה התירוצים תלויים זה בזה.

ואני מעתיק את סיכומו הבהיר של רבנו המאירי:

"כל דבר תלוש מאתמול שהוא ראוי עכשו למאכל בהמה כגון תבן ועלי קנים היבשים ועשבים הלחים והוצין וכיוצא בהן – אין בהם משום תיקון כלי.

והילכך קוטמו לכתחילה אף בשבת, אפילו לחצות בו שיניו. וכל שכן להריח בו, שאין תיקון כלי כמי שקוטמו לחצות בו שיניו.

וכל שאין ראוי למאכל בהמה, כגון קיסם של עץ, אינו קוטמו, לא לחצות בו שיניו ולא לפתוח בו את הדלת. ואם עשה כן חייב, ויש אומר פטור אבל אסור.

ואם היה עץ זה מעצי בשמים, קוטמו להריח בו אף לכתחילה כדי להית מקום הקטימה נודף... אבל לא לחצות שיניו. ודבר אלו כולם דייקא שלא נתלשו היום.

מסוגיא זו למדנו כמה יסודות:

1. יש תלוש שהוא מוקצה, כגון קורות בחצר. יש תלוש שאינו מוקצה, כגון קש למאכל בהמה ועצי בשמים.

2. קטימה של קיסם מעץ או אפילו מעצי בשמים לפי שיטה אחת (הרמב"ם) הוא איסור תורה משום תיקון כלי, ויש אומרים מדרבנן. והפוסקים שוים שהדבר אסור, כל אחד מטעמו.

תיקון החלק שתלשו ממנו

-------------------------

שנינו

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לב עמוד ב

משנה. הדס ... שהיו ענביו מרובות מעליו - פסול. ואם מיעטן - כשר. ואין ממעטין ביום טוב.

הדס הוא צמח שנתלש לפני יום טוב של סוכות, ועתה מבקשים לקיים בו מצות ארבעה מינים. אמנם, אם יש בו ענבים, מין פירות קטנים, בשיעור רב מדי – ההדס פסול.

האם יש לו תקנה? במשנה כתוב כי אין ממעטין ביום טוב.

מה האיסור שיש כאן? כרגיל, הבה נתבונן בעצמנו לפני שאנו פונים אל הגמרא.

כפי שכתבת, אפשר שיש כאן משום מחתך. ואפשר שיש כאן משום תיקון כלי, שהרי מכשיר את ההדס למצוותו. (כפי שכתבתי לעיל, השאלה מהו תיקון כלי ולאיזה אב מלאכה הוא שייך – היא שאלה קשה ביותר, ולכן נניח לה. שהרי אפשר שהוא בונה ואפשר שהוא מכה בפטיש, וזו סוגיה עמוקה ומסובכת ביותר היא).

לקמן מרחיבה הגמרא בביאור הענין, אגב בירורה של שיטה המתירה לתלוש את הענבים. ואלו דבריה:

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לג עמוד ב

תנו רבנן: אין ממעטין ביום טוב, משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמרו: ממעטין. - והא קא מתקן מנא ביום טוב! - אמר רב אשי: כגון שלקטן לאכילה, ורבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר - והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! - הכא במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתי.

פירוש: אסור למעט את העלים, כדעת תנא קמא של משנתנו, ויש מי שמתיר. ר' אליעזר ברבי שמעון.

ועל זה מקשה הגמרא שהרי הוא "מתקן מנא (=כלי)".

ומתרצים שתולש ואוכל.

תירוץ זה הוא מוקשה, אך נבאר מה שמובן ממנו. אם האדם תולש את הפירות על מנת לתקן את ההדס, יש כאן איסור. אך אם הוא מכוון לאכילתם, תולש לו ואוכל.

ועל זה מתבקש לשאול: הרי גם הוא אומר בפיו שהוא מכוון לאכילה, הרי הוא מכוון גם לתיקון ההדס והכשרתו לארבעה מינים.

ואכן הגמרא הקשתה על שיטת ביאור זו. אך לא ברור לי אם הקושיה היא כמו שכתבתי או שיש כאן קושיה אחרת. שאלת הגמרא היא שיש כאן "פסיק רישא" שהתיקון מתקיים (והשאלה קשה מאד עבורי להבנה, כי המושג "פסיק רישא" עוסק במשהו אחר) ותרצו שבאמת יש לו הדס אחר, ומה שהוא מתקן כאן אכן אינו דרוש לו כל כך.

כלומר, יש כאן תירוץ לפי שיטת "הערוך", שזה פסיק רישא דלא ניחא ליה (אמנם זה לא פסיק רישא דניחא ליה דלא, אבל זה מספיק כדי להתיר).

ונחזור מן הסיכום הזה, שמעורר שאלות יותר ממה שהוא עונה עליהן, אל הנושא המרכזי שבחרנו בו:

לפי דרכנו למדנו שאסור לתלוש את העלים אם הוא מתקן. אך רק אם הוא מתקן. אילולא כן, כגון שיש לו הדס אחר, יתלוש ויתלוש.

כפי שציינתי לעיל, יש מקום לדון מהו איסור "תיקון כלי" כאן. האם זה איסור מן התורה, או רק מדרבנן (והדברים מוליכים לנקודה של דבר שאינו מכוון ופסיק רישא באיסור דרבנן). והאם שאלה זו תלויה במחלוקת שמצאנו לעיל בין ר"א לחכמים.

למשל, רש"י פירש שהאיסור למעט את ענבי ההדס, על ידי תלישה, הוא רק מדרבנן. באחד המקומות בגמרא כאן הוא כותב:

רש"י מסכת סוכה דף לג עמוד א

עבר ולקטן - לעינבי הדס שהיו מרובין מעלין, ותנן: אם מיעטן כשר, ואין ממעטין ביום טוב משום שבות, שדומה למתקן כלי ומכשירו...

כאמור, כתבתי בקיצור יותר מדי, גם אם הארכתי, וחוששני שפתחתי יותר שאלות ממה שעניתי עליהן. (השאלות הן תיקון כלי מהו, וכן דבר שאינו מכוון ופסיק רישא, ופסיק רישא דלא ניחא ליה). אמנם לגבי השאלה שממנה יצאנו, התשובה ברורה:

אין איסור תלישה מן התלוש. אך אם יש תיקון של החלק שנשאר לאחר שתולשים ממנו, יהיה כאן איסור.

איסור מחתך

------------

ומה עם איסור מחתך?

ובכן, יש להגדיר ולהסביר מהו איסור זה. 

רבנו הרמב"ם כתב:

רמב"ם הלכות שבת פרק יא הלכה ז

המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב, והוא שיתכוין למדת ארכו ומדת רחבו ויחתוך בכונה שהיא מלאכה, אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק הרי זה פטור.

הקוטם את הכנף הרי זה תולדת מחתך וחייב, וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז חייב משום מחתך.

וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים או חרש מתכת מן המתכות חייב משום מחתך.

הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב.

מדברי הרמב"ם אנו למדים כי אין מלאכת מחתך אלא בחיתוך לפי מידה. אבל אין צורך בחיתוך בכלי או במדידה, אלא כל שנעשה רצונו ונחתך הדבר לפי המידה והצורה שרצה, יש כאן איסור תורה. ודוגמא לדבר הוא הקיסם לחציצת השינים שראינו לעיל.

לפי זה, מי שחתך מן התלוש לא למטרת מידה, הרי זה מותר. כי אין כאן מחתך. למשל, לחתוך בננה מאשכול של בננות, או פיסה של עצי בשמים מן הצמח השלם, לקחתה איתו ולהריח בה.

(וכן כתב המ"ב שכב ס"ק י שאין מחתך באוכלין).

ועוד סיכם המ"ב כללי מחתך באופן הבא:

משנה ברורה סימן שכב ס"ק יח

א) המחתך עור או כל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו בין עץ או מתכת או אפילו נוצות של עוף כיון שמקפיד על מדת ארכו ורחבו וחותך בכונה חייב אבל החותך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק פטור ...

ב) אין מלאכת מחתך שייך באוכלין וכמו שכתבנו לעיל בסקי"ב.

ג) אם מלאכת מחתך הוא דוקא בכלי או אפילו ביד עיין במה שכתבנו בבה"ל דתלוי בכל דבר לפי ענינו דדבר שדרכו לחתכו דוקא בכלי אין חייב כ"א בכלי ודבר שדרכו להפרידו ביד חייב ג"כ אפילו ביד ומסתברא דאיסור דרבנן יש בכל גווני וכמו שכתבנו בבה"ל ע"ש.

החותך קיסם בסכין לחצות בו שניו חייב בזה משום תקון כלי לדעת הרא"ש ולדעת הרמב"ם משום מחתך ואפשר דחייב לדידיה שנים:

סיכום

------

מותר לחתוך מן התלוש בשבת. במה דברים אמורים, שאין הוא מכוון לתקן את מה שהוא חותך (שאז עלול להיות בזה איסור מחתך או איסור מתקן כלי) ושאין הוא מתכוון לתקן את מה שהוא חותך ממנו. ודווקא ממה שלא נתלש בעצמו בשבת. ואין איסור בחיתוך או תלישה מן האוכלין.

(המקורות, בכל מקום שהם נמצאים בפרוייקט השות, לקוחים משם).