הקדמת ווטו: הכותב פתח אשכול שלא בהתאם לחוקתנו אך לא היה לי זמן לעיין ולבדוק אם ראויים הדברים לפזרם לאשכולות המתאימים [או לבקש מהכותב שיבדוק במפתחות ויפזרם הוא], לכן אני שם הכל פה שיהיה זמין.
קיבלתי רשות לפרסם מקצת חידושי תורה בעניינים שונים של הש"ס קרב המוכשרים לדרך לימוד אותו חכם , ולא מצאתי מקום לזה , עד שהפנו אותי הנה.
דבר שאינו מתכוין ומתעסק
דבר שאינו מתכוין משמעו כשעושה את הפעולה שמכללה נעשה הדבר האסור, אלא שאין עיקר הכוונה לחלק האסור וגם אין זה עיקר משמעות המעשה כבפסיק רישא. ומכאן שכאשר עושה פעולה שמהותה לעניין האיסור, גם אם אינו פסיק רישא לא יועיל להיות בכלל דבר שאינו מתכווין. מכאן שאם אדם נשען על כפתור שעשוי להדליק איזה מכונה, לא יועיל בכך שמתכוון להישען לשם הנאתו.
מתעסק משמעו כשעיסוקו מבחינת הכוונה והמעשה אינה כוללת את האיסור ואף אינו מכוון לה, כאדם המתעסק בחלב וניתזה חלק מהחתיכה בפיו, ודבר זה בכלל מתעסק גם כשיודע שפעמים ניתזת לו חכתיכה.
דרגה גדולה מכל אלו, כאשר אדם עושה פעולה ששמה ומהותה האינו כולל האיסור, והאיסור אינו נעשה בדרך עשייה אלא מצטרפת ללא שיהא לו עסק בה, כאדם העוסק לחרוש שדהו ועל ידי עירוב הקרקע נמצא זורע כלאיים. דבר זה קל עוד יותר ממתעסק ואין זה בכלל האיסור ואין כאן מעשה איסור כלל.
במלאכות שבת יש גם עניין אחר והוא מיסוד מלאכת מחשבת, ולכן כל העושה דבר שאינו דרך מלאכה ונעשית מלאכה אגביה אין זה בכלל לא תעשו כל מלאכה, ולא אמרו שלא להלך ע"ג עשבים הנתלשים בפסיק רישא, אלא בדאיכא דרכא אחרינא ובכך משווית לה כמכוון במידה.
חי נושא את עצמו
דברי המפרשים בעניין חי נושא את עצמו תמוהים דמה"ת ששותפות זו של נשיאת הגוף חלק ממשקלו יהא גרוע מממה דקי"ל זה יכול וזה אינו יכול דמתחייב מי שיכול ונפטר המסייע שאין בו ממש.
עניין חי נושא את עצמו, אינו עניין גשמי, אלא עניין מושגי והוא שאנו רואים באדם את מי שקובע את מקומו, וגם אם ראובן מניח לשמעון במקום פלוני, אין זן הנחה של קביעת מקום, שכן החלטת שמעון להיאר או שלא להישאר בזה המקום, הוא אשר קובע את מקומו ולא הטלטול שעל ידי ראובן. וגם להאי טעמא מובן שבכפות או חולה אינו כן, שאז נעדר שמעון את יכולת נשיאת עצמו ואינו עוד ברשות עצמו ושפיר נמסר לרשותום של אחרים הנושים אותם.
עניין פלגינן דיבורא
יש המפרשים שאנו מפלגים את הדיבור ומקבלים מעשה אחר, ובגוונא דאומר אשתך שינתה עימי, אנו מפלגים חלק המעשה שזינתה עמו ואומרים שזינתה עם אחרת, וזה אינו נכון. אלא יסוד עניין פלגינן דיבורא, היינו שאנו מחלקים את המעשה הראון לכמה חלקים, ובגוונא דאומר אשתך זינתה עימי, אנו אומרים שיש לנו כאן ב' חלקים במעשה, החלק הראשון שזינתה ולא נחתינן לומר עם מי זינתה או עם מי לא זינתה, והחלק השני במעשה הוא שזינתה עמו. אי פלגינן דיבורא, אין זה שאנו אומרים שהאשה זינתה עם אחר, אלא שאנו מקבלים את החלק הא' של המעשה שזינתה בכלל ולא נחתינן עם מי. אך פשוט שאם יוכלו להוכיח שלא זינתה עמו, גם אם אנו יכולים להצדיק יושר העד מטעמים אחרים, לא נקבל את חלק העדות הראשון, וכהאי גוונא לא אמרינן פלגינן.
פטור דאדם וכלים בבור
בגמ' ובראשונים מבואר בכמה מקומות שהדרש נכרע על פי הסברה, וצ"ב עניין זה דפטור אדם וכלים בבור. וגבי אדם מבואר הוא, אך גבי כלים סתום.
לביאור עניין זה יש להקדים בקושיית גרמא בבור, מה טעם אין בור בכלל גרמא ואילו אכן הוא בכלל גרמא, מ"ט אין למדין משם לחייב כל גרמא.
וביאור העניין, שיסוד חיוב בור מדין מזיק דרך הרבים, ודרך הרבים מישך שייך להולכים בה ופחות לכלי נשיאתם. ומכאן יש ללמוד שהחופר בור במדבר במקום שאין דרך הילוך בני אדם פטור גם גבי אדם ובהמה.
פטור טמון באש
אילו היינו מחייבים טמון באש כדעת ר"י, היה צריך לשים דינים מיוחדים לגבולות החיוב, שכן אין לך דבר נעלם מהנשרף ואין לנו דרכים ידועים לשום את מה שהיה ולא היה. ודבר זה מחוייב להיות מיסודות פטור זה, שכן הוא קיים גם למ"ד אשו משום חיציו. וכיוון שאין לנו דינים מיוחדים שנמסרו על כך, דעת רבנן שטמון באש פטור, ולא יינתן יד לפושעים. וכן עניין כללי הוא שאין לקבוע חיוב על הבלתי מוגבל, כי אז אין לך רשע שלא ישווה לו שכירת עדים בממון רב עבור טענת נזיקים עצומים. ומהאי טעמא ידעו רז"ל להוציא מכלל טמון כאשר אנו יודעים שהנטען דרכו להיטמן ואז מקבלים גם העדים, וגם זה במידה ידועה כמפורש בגמ'.
עניין חובת פרו ורבו
לאחר בן ובת הויא האי מצוה מכלל כל המצוות שאנו מצווים עליהם תדיר, ואין לכא' מקור לכך שהיא דוחה תלמוד תורה. וכשם שלא מצינו חיוב על האדם לחזר אחר עניים אפילו שהוא מצווה לתמוך ביד עני, כן לעניין זה.
עוד בעניין זה, פשוט מסברא וכן המנהג שאין מחייבים כל ראוי להוליד להוליד מייד, ויסוד העניין משום שאנו מבינים שעניין פרו ורבו שני במעלה לעניין התכלית הראשונה דנישואין, וכיוון שכך גם לאחר נישואין אין הדבר משתנה.
עניין יפת תואר
בדינים הנאמרים ביפת תואר אמרו חז"ל על דרך הדרש שהעניין להמאיסה בעיניו. ומפשטות הכתובים שזהו חובת השובה כלפי השבויה ליתן לה דרך האבלים וכדברי הרמב"ן, ולפי"ז יכולה היא לוותר על כך מעיקר הדין, אלא שיתכן ונחשוש שא"כ כל אחד יאלץ שבוייתו לומר כן, אך בגוונא שיהא נהיר לן שאינה רוצה בכך ושמחה עם השובה אין כל ההנהגה הזו, ודבר זה נכון גם להטעם שהדינים שביפת תואר ע"מ להמאיסה, שגם דבריהם אין זה אלא טעם נוסף, אך גדר הדין הוא מזכות האשה, וכפי שיכולה אישה לוותר על שארה כסותה ועונתה כן בדבר הזה.
עניין תחילתו בפשיעה וסופו באונס
לפום ריהטא הצד לומר שסופו באונס חייב, תמוה. מדברי הראשונים נראה שיסוד סופו באונס בנזיקין ובשמירה חד הוא. ונמצא שהמעלה בהמתו לגג ללא שמירה ונפלה באונס והזיקה או מתה ביד השומר בכה"ג, יסוד אחד הוא לחיוב או לפטור, וצ"ב.
נראה שיסוד חיוב סופו באונס הוא משום שלהאי מ"ד שעת החיוב דפשיעה אינה נקבעת על התוצאה אלא על שעת הפשיעה, שכיוון שהשומר לא עמד בחיובו והפקיר הבהמה, מייד התחייב להעמיד לו תמורת מה שנתן בידו, וכל זמן שיכול להשיב את הדבר עצמו חיובו נקבע לפי שוויות הדבר ונמצא למעשה מתחייב כשעת הנזק והמיתה ולא כשעת הפשיעה ממש.
ולעניין נזיקין, י"ל שמעיקר הדין היה על אדם להתחייב גם על אונס, כפי שהוא חייב גבי מעשה עצמו, אלא שכאשר מדובר בממונו אנו מתייחסים להגורם הנוסף באונס כעיקר הגורם ולכך אנו פוטרים את המזיק באונס, כמו הרוח או יצר הבהמה המזיקה שאינה נחשבת כמכלל ממונו. ועיקר פטור אונס הוא משום שאין אנו מייחסים התוצאה לבעלים אלא לגורם האונס, אך כל זה בתנאי שמצב הנזק כאחריות המזיק לא נתייחס אליו מכבר, אך כיוון שנתייחס אליו על ידי פשיעתו האחריות לנזק, שוב אין די הפרש בין הנזק לבעלים על מנת לפוטרו.
בעניין ספיקות על מין הברכה
הרבה מהדברים התחבטו בהם מהי ברכתם, ודבר זה בא משום שאין למדין את עיקר יסוד הברכה. יסוד הברכה ההודאה לה' על מה שאנו אוכלים, וגם מי שבירך בור פרי האדמה על המים ולא נזכר עד שכבר שתה לא ביטל בזה מצוות הברכה, כי מתוך דבריו היה ניכר שמודה לה' על המזן, ודבר זה נכון גם כשלא כיוון ופירט את הדבר המסויים אשר הוא אוכל. בנוסף לכך, בהרבה וכמעט בכל דבר שמסתפקים בו, אין לעולם מקום לשלול את הברכה האחרת, ולמשל כשדנים על ריסוקי פירות, הן אין ספק שלא יראה אדם כמשונה את אשר יברך העץ וכיו"ב. ומכאן שראוי להורות שבכל ספק אין צורך הכרעה וכל ברכה ראויה לו. אמנם בודאי שאם אנו יכולים בשיקול דעת למצוא הכרע נכון, עדיף שתהא ברכה המבטאית את הדבר על צד היותר מכוון, אך כשלא מצאנוהו וודאי אין צד ברכה לבטלה או שינוי ממטבע, ואזלו להון בכך שבחיא דמהלכין בדרכי חושך.
בעניין כפייה בגיטין
מדרכי מוסר התורה לתת לאדם האופן לחיות על פי דעתו ורצונו, ומכאן שמעיקר הדין היה צריך להיות שכופין כל אדם שאשתו מבקש להתגרש ממנו, אלא שבמצבים שחייבה ההלכה לגרש אשה שאינה יולדת, גם לא סמכו על שיקול דעתן וחששו להפקרות והגבילו את הכפייה לאותם המנויים בגמרא.
אך פשוט הוא וא"צ לפנים, שבמקום שאנו מכירים באשה שדעתה שקולה וסימני הדברים מראים שיש מקום נכבד לרצונה, מדין התורה ומכל חיובי העשים והלאוים דואהבת ועזוב תעזוב וכן לא תונו ולא תרדה בו, אנו מחוייבים להפקיע האשה מיד בעלה, וכל המעכב את האשה בגוונא דא, הריהו נכנס לכלל חייבי מיתה דלא תגנבו נפש. ומה שבכל הדורות חששו בזה, שכן אנו חוששים להתיר יתר על המידה, שאז כל אשה מוצאת בי"ד שיכפה ויאמרו בהיתר נכפה, אך כאשר בי"ד חשוב רואה לנכון ומצרף עמו דעת הרבים, אין מקום לחשש גדול וגם כנגד חשש קטן לא ניכשל באיסור שעיקרו חמור לכדי עונש מיתה.
עניין אין אדם משים עצמו רשע
לא יתכן לומר שאין אדם נאמן לספר שחטא. ופשוט שאין משים אדם עצמו רשע נכון גם אם באו עדים לפנינו ושמעוהו בווידוי דיוה"כ מונה את חטאו שהביא חולין לעזרה וכיו"ב. אלא יסוד אין אדם משים עצמו רשע הוא עניין בשימה. הקביעה על רשעות צריכה לבוא מיד העדים בראשונה והעם באחרונה, שכן כל עניין ההרשעה הוא עניין של דין שהציבור או בית דין מחילים על האדם, ואדם אינו יכול ליתן לעצמו חותמת כזאת המצויה רק ביד בי"ד.
