ממה שהיה כתוב לפני.
הרדב"ז שהגיע לקהיר בשנת 1513, ומונה כראש הקהילה היהודית במקום, עד שחזר לישראל בשנת 1553, כותב בשו"ת רדב"ז חלק ג סימן תקלט ד"ה כללא דהאי:
"וכן במצרים יש הסכמת נגידים שלא יקדשו עד שעת נשואין ... ותו דיש הסכמה שלא יקדשו אלא בפני סופרי הקהל וברשות ב"ד ואי איתא דקדש קלא אית ליה. ותו דיש הסכמת נגידים קדמונים שלא יקדשו אלא סמוך לשבעה ברכות".
בדברי הרדב"ז אלה, אנו מוצאים על מספר "הסכמות", שיש להבינן כתקנות:
הסכמה שלא יקדשו עד שעת נשואין.
הסכמה שלא יקדשו אלא בפני סופרי הקהל וברשות ב"ד.
הסכמה שלא יקדשו אלא סמוך לשבעה ברכות.
ייתכן שההסכמה שלא יקדשו עד שעת נישואין שהיתה ב"הסכמת נגידים", היא ההסכמה אותה הוא קורא מאוחר יותר בתשובתו, "הסכמת נגידים קדמונים שלא יקדשו אלא סמוך לשבעה ברכות", ואף שאינו כותב מי היו אלה שהסכימו "שלא יקדשו אלא בפני סופרי הקהל וברשות ב"ד", ייתכן שגם היא היתה "תקנת נגידים".
מי היו נגידים קדמונים אלו?
ייתכן שהנגידים היו הרמב"ם ובנו הראב"ם, שהחזיקו בתואר "נגיד".
מטרת ההסכמות השונות.
ואף שאין ספק שתקנות הרמב"ם והראב"ם (והסכמה שלא יקדשו אלא בפני סופרי הקהל וברשות ב"ד), היו כדי למנוע נישואי סתר וחטיפה, ייתכן שגם ההסכמות "שלא יקדשו אלא סמוך לשבעה ברכות", ו"שלא יקדשו עד שעת נשואין", היו לשם אותה מטרה, מפני שהברכות בעשרה, ובאם הקידושין היו סמוך לברכות, הרי היו עשרה בשעת הקידושין, והיה פרסום לנישואין.
יש לציין שהמנהג לברך שבע ברכות בזמן הקידושין, (האירוסין), כבר היה נהוג בזמן הגאונים, וכפי שמצאנוהו בספרי הגאונים, (שאילתות דרב אחאי, פרשת חיי שרה, שאילתא טז, והלכות גדולות סימן לו):
"שאילתא דאילו מאן דבעי למינסב איתתא מיתבעי ליה לקדושי ברישא וברוכי ברכת ארוסין בעשרה וברכת חתנים בעשרה וממסר לה כתובתה דאמר רב נחמן: אמר לי הונא תנא, מניין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בעז עשרה אנשים וגו' ".
ואף שמדבריו ניתן להבין שהחיוב לברך שבע ברכות בזמן הקידושין, לא היה זה מתקנה, אלא שהוא הבין כן מהפסוק, הרי ממקורות אחרים ניתן להבין שהיה זה מתקנה.
המהרי"ט, (שו"ת חלק ב - אה"ע סימן מ), מביא מ"פסק השלם כמהר"א מונסון", "שהביא ראיה לדברי מהר"י בי רב ז"ל שנמצא כתו' בס' אלברצלוני ז"ל ששלח רבינו האי הגאון ז"ל לבורסאן: תקן מרנן רבנן שלא יקדשו אלא בברכת אירוסין וכל מי שאינו עושה כסדר הזה אין חוששין לקדושיו".
דברי המהר"י אלברצלוני בשם רב האי מובאים גם בספר "תשובות חכמי פרובינציא", (אברהם סופר, ירושלים תשכ"ז, עמוד 65 ), סימן י:
"עוד מצאתי לרבי' האיי גאון בספר הרב ברצלוני ... ושלח להם, בכורסאן זה כמה שנים היה מנהג לקדש בטבעת בבית המשתאות וכיוצא בו ורבו טענות וכפירות בקידושין, *ועמד ותקן להם מרנא ורבנא ר' יהודה זקננו שלא יקדשו אלא כסדר בבל (הוא אינו כותב מי היה זה שתיקן את ה"סדר") בכתובה, (כתובות ג, א), כל המקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ואף אתם ראוי לכם לתקן כזה, ושתסתלק מביניכם מנהג כזה ע"כ, ועל כי פסו חכמינו ונערבו גדולי הדור בעלי תורה אשר תורתם תורת אמת היתה וסלת נקיה היה ראוי לתקן כזה לפי הדור אשר פורצים פרץ על פני פרץ ותכס עליהם הארץ".
התשובה מובאת גם אצל אסף, (תשוה"ג, סימן קיג בשינויים קלים), וממנו ל"אוצר הגאנים", מסכת כתובות, חלק התשובות סימן ס:
"... בכורסאן היה מכמה שנים יותר מק' שנה היה מנהג לקדש בטבעת במושב משתה וכיוצא בו ורבו טענות וכפירות בקידושין, ויצא הדבר בהפסד, *ועמד ותקן להם מרנא ורבנא יהודה גאון שלא יקדשו אלא כסדר בבל בכתובה, וחתם ידי עדים וברכת אירוסין, וכל שאינו כסדר הזה תיקן להן שאין חוששין לו... וכל המקדש שלא בכתובה ובשטר אירוסין קנסוהו, עד שיתקן הדבר".
גם בתשובה אחרת, (תשוה"ג, אסף, מדעי היהדות ירושלים תרפ"ז, ספר ב' עמוד נז סימן מה), מוזכר מנהג "סדר בבל" זה, בשאלה העוסקת במי שקידש אשה בקידושין גורין ולאחר זמן בא עליה בלא כתובה ובלא ברכה, ועליה עונה הגאון:
"הוו יודעין שבבל כולה אין מנהג בשעת נישואין לא כתובה ולא ברכה, אלא שניהם בשעת אירוסין, אבל אתם מנהגכם בשעת אירוסין בלא ברכה...".
והוא ממשיך:
אין אנו יודעים היאך, אם החתן עומד בפני עדים ואומר לכלה: אריסת לי ומקודשת לי אנת פלנ' לדילי אנא פל' קדם סהדי אילין *בהדין כסא ובמה דאית ביה*, הרי הוא כדת קידושין אלא מוטב שלא תעזבו ברכת ארוסין בשעת ארוסין ושלא תשהו אותה עד נישואין, ואעפ"כ מי שקידש קידושין ובא עליה בלא ברכה ובלא כתובה אינו חייב מלקות אלא שלא יפה עשה, ואין רוח חכמים נוחה ...".
גאון זה לא איים בביטול קידושי מי שאינו נוהג ב"מנהג בבל", ואף הוסיף ש"אינו חייב מלקות אלא שלא יפה עשה".
נוסח הקידושין של *בהדין כסא ובמה דאית ביה*.
שמחה אסף בהערותיו לתשובה זו (הערה 13), מציין לנוסח קידושין "מוזר" זה, של קידושין "בכוס היין ובמה שיש בו".
דניאל שפרבר (מנהגי ישראל ו' עמוד רנה), גם מציין לסידור רס"ג, שבכמה מנוסחאות הסידור מופיע נוסח הקידושין: "בהדין כסא ובמה דאית בגויה ובהדא כתובה ובמה דאית בגוה", שלפיהם משמע שהכתובה היתה פועלת את חלות הקידושין,ולדבריו, מקורו של מנהג זה, הוא בתקנת הגאונים שאסרו לקדש בלא ברכת אירוסין ובלא כתובה, וכדי לבסס מנהג זה, הם הנהיגו שהכוס והיין שבתוכה קידושין יהיו לא רק נלווים למעשה הקידושין קידושין, אלא חלק מעיקרו של מעשה הקידושין, ולכן הנהיגו שהכסף או הטבעת יהיו בתוך הכוס, וכך יקבע בעיני העם שהכתובה וכוס הברכה הם מעיקר הקידושין.
נישטאייך הוא נישטאיך ולא אחר
תוקן על ידי - נישטאייך - 19/03/2006 15:08:45
 |
|
|
