כהן כיצד ישא את כפיו - מנהג התלמוד

<"למען האמת יש כאן שאלה עצומה, מפרקת הרים ומשברת סלעים, מדוע חז"ל אשר היה ליבם פתוח כפתחו של אולם, מנעו מכהן אשר יש מום בידיו מלישא את כפיו, ובכך יבטל מצוות עשה, והכל משום שהעם מסתכלים בו, מדוע לא יעצוהו לכסות את פניו וידיו עם טלית, וכך לא היו מסתכלים בו, וגם הכהן היה זוכה לישא את כפיו???">

אם אחרי שתגמור לפרק את ההר הזה לא תהיה עייף, תוכל לפרק גם את הגבעות הבאות:

מי מברך? הכהנים או ה'?

במשנה, מגילה דף כד עמוד ב: "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו".

ובתלמוד: "תנא מומין שאמרו - בפניו, ידיו ורגליו".

ובתוספתא מסכת מגילה פרק ג הלכה כט: "כהן שיש בו מום בפניו בידיו וברגליו זה הרי לא ישא את כפיו שהעם מסתכלין בו, ואם היה חבר עיר הרי זה מותר".

מה זה "אם היה חבר עיר"?

לדברי החסדי דוד:

"ונראה דחבר עיר דנקט הכא לשון מושאל, ולא דמי לחבר עיר דקתני בעלמא, דהתם פירושו תלמיד חכם הממונה על הציבור, וכאן לא שייך לחלק בין ת"ח לגברא אחרינא, אם לא שנאמר שמאחר שהוא רב שלהם הם יראים להסתכל בו...".

יראים אך לא שאסור, אדרבא!

"כיצד העם יושבין בבתי כנסיות, הזקנים יושבין ופניהן כלפי העם ואחוריהם כלפי ההיכל, וכל העם יושבין שורה לפני שורה ופני השורה לאחורי השורה שלפניה עד שיהיו פני כל העם כלפי הקודש וכלפי הזקנים וכלפי התיבה...". (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא הלכה ד, טור ורמ"א, או"ח סימן קנ, מקור?).

"הזקנים יושבין ופניהן כלפי העם", כדי לפקח על העם, או כדי שהעם יביט בהם ויחשוב: "אילו הייתי טמבל עשיר גם אני הייתי יושב שם".

משו"ת היכל יצחק או"ח סימן ט

סדר הישיבה בבית הכנסת.

"... או דילמא דהסדר הזה היה כדי שישבו העם באופן שיהיו עיניהם רואות את מוריהם ... ועכשיו שהיושבים במזרח אינם בכלל זקנים במובן זה, שהרי קונים המקומות, ועי"ז הוא קיום בית הכנסת, אזל ליה הסדר הזה...".

וייתכן ...

"ובב"י סימן ק"נ איתא, שהזקנים יושבים ואחוריהם כלפי הקדש משום כבוד הציבור. משמע דאם היו יושבים ואחוריהם כלפי העם לא היה זה כבוד הציבור ...".
__________

טור אורח חיים סימן קכח:

"כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא כפיו דכתיב ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו המיר לא ישא כפיו וכתב הרמב"ם ז"ל אפי' שב בתשובה אבל על שאר עבירות אין מונעין אותו מלישא כפיו ורש"י כתב כיון ששב בתשובה יכול לישא כפיו וכ"כ רבינו גרשום והביא ראיה מהירושלמי (גיטין פ"ה ה"ט) שלא תאמר כהן פלוני מגלה עריות ושופך דמים ומברכני ואומר לו הקב"ה וכי הוא מברכך הלא כתיב ואני אברכם".

א. אפטוביצר במאמרו "פוליטיקה חשמונאית ונגד חשמונאית בהלכה ובאגדה", (ספר הזכרון לפוזננסקי, החלק העברי, ורשא תרפ"ז, עמודים קמה-קסט), כותב:

"המאמר שאנו דנים עליו, לא נאמר מעולם לשום הלכה או ק.יום הלכה, אלא נולד בשעה שהיתה יד הכהנים תקיפה, ולא היה כח ביד חכמים, למחות ביד כהנים שאינם הגונים, ולדחותם ולהרחיקם"

הוא גם טוען שייתכן שההלכה מרמזת לימי אלכסנדר ינאי שהיה כהן, ושעליו כותב ג'וזפוס, (קדמוניות, ספר י"ג פרק יד סעיף ב):

"לאחר שכבש את העיר, ואנשיה נפלו בידו הוליך אותם לירושלים, ויעש תועבות נוראות, והן שציווה לתלות כשמונה מאות איש, מהם בשעה שהיה מיסב על שולחנו בפרהסיא עם זונותיו, ובעוד שהיו המומתים מפרפרים, ציווה לחנוק את נשיהם ובניהם".
________

וראה הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן טז, בדין כהן שהיה נוהג במכונית וגרם לתאונה קטלנית, אם נושא כפיו? ובשו"ת יביע אומר חלק ז - או"ח סימן טו, אודות כהן שאינו שומר תורה ומצות האם יש למנעו מלישא כפיו לברכת כהנים?

דרום חוקר ראשית, איקון ירוק מאד על הנסיון החשוב מאד לדעתי לברר את ההלכה לפני שנוספו עליהם מנהגים ממנהגים שונים. אמנם, למרות שיצא לי שם, בצדק, כרודף מנהגים באף וחמה ובלוגיקה קשוחה, זה לא לגמרי נכון. בשעתו טען אתנחתא בצדק כי אני מוכן להעלים עין ממנהגים בתנאי שיש בהם תוכן יפה, כגון חויה רגשית, ובתנאי שאין בהם נזק, ובתנאי שלא יחשבו שהם חובה. סמיילי. לפיכך, אני שותף לרצונך לברר כיצד כהנים צריכים לנהוג בברכת כהנים. ואולי נתחיל עוד יותר מההתחלה. ברכת כהנים מנלן? בתורה נאמר שאהרן יברך את העם. וכן בניו. האם זה במקדש, או בכל מקום? האם זה פעם בשנה, או בכל יום? חז"ל פירשו - או תיקנו - שזה ייעשה בכל מקום ובכל יום. האם זה משום שזו חובתם, מן התורה, או משום שזה זכר למקדש? האם זה חייב להעשות בפרהסיה, ביחד, במנין מינימלי של כהנים וישראלים, בבית הכנסת? בנוסח מסויים? הראית נכונה כי יש שאלה על מי חלה הברכה. על מי חלה, למשל, הברכה שבמקדש? האם על ישראל שמגיעים לעמוד מול הכהנים? הרי יש בדבר דעות, וסליחה שאיני מזכיר מקורות. כפי שיש מקום להבין שזה רק העומדים מול הכהנים, יש כאלו שאומרים שזה גם על "עם שבשדות". אם כי יתכן ששם זה רק בא לתת תירוץ פורמלי לשאלה מה יעשו מנין שכולו כהנים וכולם עולים לברכה. לאחר סקירה מהירה ולצערי שטחית זו, אני מציע את התובנה הבאה שלא נעלמה מעיני איש מהכותבים כאן. הלכות מתפתחות בכיוון של מן הבלתי מסויים אל המסויים. הניסוח הזה יותר מדי טכני. הכוונה: לכל הלכה יש צורה מסויימת שבה ניתנה. אולם הצורה הולכת ומקבלת גיבוש וצורות נוספות במשך הדורות שמגבילות אותה יותר ויותר. את הכלל הזה אפשר לראות בפעולתו בכל הלכה. שחרית כתבה על זה ואף הביאה ציטוט יפה (לינקי? מישהו שזוכר? שחרית בעצמה?) ממי שאמר כי תפילת הרשות של הדור הקודם היא תפילת החובה של הדור הזה. כך בתפילה, כך בקריאת שמע ותפילין, וכך בכל מקום. גם בברכת כהנים. ההתפתחות נובעת לדעתי גם מהסיבה הפשוטה הבאה. אנשים רוצים לקיים מצוות, וזה רצון חיובי מאד. לפעמים הם שואלים שאלות שהתשובה הנכונה היתה: תעשה מה שאתה רוצה, אבל תשובה כזו לא יכולה לעולם להינתן. למשל, כהנים או אף ישראלים יכלו להגיע לרב המייצג את הסמכות במקום מגוריהם כדי לשאול על אופן ביצוע הברכה. ופרטים מתחדשים, ולכן גם נקבעים. כל הדוגמאות שציינת מן התלמוד, כיצד הן נוצרו? האם הם גם כן הלכה מחייבת מן התורה? הגבהת כפות הידים, אולי אפילו עמידה? יתכן שיש כאן תקנת חכמים. יתכן שיש כאן הלכה למשה מסיני. ויתכן שיש כאן הבנה אינטואיטיבית של "איך ראוי להתנהג", מה שקשור לפנומנולוגיה של החויה הדתית. במקרה זה, של ברכה. ברור שהמברך צריך לעמוד, אם כי יעקב ברך את אפרים ומנשה בישיבה. ברור גם שהמברך בבית הכנסת אינו יכול להניח ידו על ראש המתברך. אבל יתכן גם שהכהנים עומדים בכלל מסיבה אחרת, בשל כבוד הציבור. (כמו הקורא בתורה ובמגילה ועוד). מה שמונצח בתלמוד הוא תקנות חכמים, אבל לא כל מה שמתואר בו הוא גם הלכה מחייבת. אפשר שחכמים תיארו את צורת הברכה בימיהם, ועל זה קבעו מה יש לעשות. אילו היה עולה בדעתו של מישהו להתעטף בטלית, יתכן שהיו מברכים על זה, ויתכן שהיו פוסלים את זה. זה פשוט כנראה לא קרה, או לא תועד. יתכן שזה גם נובע מכך שהטלית אצלנו היא בגד פולחני לתפילה, ובימיהם טלית היתה בגד ללבוש (השווה: שנים מחזיקים בטלית. כמה מלמדים בתלמוד תורה זוכרים לפרש לילד כי הטלית היא בגד או מעין סדין ולא טלית של תפילה שלנו? וכמה בכלל יודעים זאת? איקון עצוב). יתכן גם שהיה מקום לומר, בשלב כלשהו של התעטפות בטלית, שהעושה כאן הוא דרך יוהרה. אבל לא עוד. נראה כמדומה ברור שההתעטפות בטלית, במובן של הבגד הפולחני שלנו, באה כדי לפתור חלק מהבעיות שהוזכרו כאן, כמו מניעת הסתכלות העם בכהן, ואי הסחת דעת שלו ושלהם. לפיכך, האם ראוי לשלול זאת? נראה לי שלא. אבל אפשר לדון בדבר. לעומת זאת, החלוקה ל"אוירים" וכיו"ב טעונה בירור נוסף וגם דיון על הצדקתה. בהתפתחות זו של המנהג, תפסה הקבלה מקום נכבד. יש מאמרים על זה (ממדבש?) כמדומה של אידל, על הפרשנות שניתנה לברכת כהנים, אולי בחוגם של ר' עזרא ור' עזריאל, ואולי אצל ר' יצחק סגי נהור. ואולי היתה זו השפעה היישר מ"הבהיר". בין כה ובין כה, נקבע סדר לתנופת הידים שמשקף, כרגיל בקבלה, מה שנחשב למציאות או לכל הפחות לדינמיקה אלוהית. וברגע שאופן מסויים משתרש, קשה עד מאד להתפטר ממנו. מי שיסבור כי השפעת הקבלה היא דבר שלילי, עשוי להצטרף לדרום חוקר בטענה כי ראוי לבטל מנהג, כגון חלוקת האצבעות באוירים, מפני שכאן יש השפעה על ההמון. מי שיסבור כי עצם הופעת מנהגים כמחייבים היא שלילית, יסבור גם הוא כי ראוי לבטל את התופעה הזו. אלו ואלו יסכימו כי הביטול הזה הוא קשה להשגה, אם גם ראוי לשיטתם. אבל גם אז יש להבדיל, לדעתי, בין מנהג שימושי כגון התעטפות בטלית, שמבטא את התחושה הפנומנולוגית שביטא אוטו, (ואולי צריך לחפש את ההסבר דווקא אצל אליאדה) לבין מנהג שבא לבטא אמונות קבליות. אבאר למה התכוונתי בהתייחסות אל אליאדה. אי ההסתכלות בכהן - מה המניע שלה? נראה שיש שחוששים מפני ההסתכלות כי אין ברכה ללא השתתפות השכינה, ואולי זו גם תופעה כמו פיזית, ניתנת לראיה. אלו כמובן שטויות, אבל זו החשיבה, או הדמיון העממייים. האם אין יש שקמים כל פעם שארון הקודש פתוח בתפילות יום הכיפורים, למרות שאין חיוב בכך? ומדוע בכלל פותחים אותו בזמן פיוטים מסויימים? תחושתי כשהייתי ילד היתה שכאן כאילו הקב"ה רואה אותנו יותר.... סבורני שלא היתה זו תחושתי האישית, אלא מדובר בתופעה הלקוחה מהפנומנולוגיה של החויה הדתית וטכסי התפילה. בזמן חזרת התפילה של יום כיפורים, כאשר אדם רוצה שתפילותיו תישמענה, זה נראה כדבר טוב. אבל במקרים רבים אחרים, הקרבה נראית מסוכנת. (קרבה - לפי התפיסה העממית, לא מבחינה פילוסופית כמובן). כדי למנוע את הסכנה הזו, כי תחושתו של האדם היא שסכנה כזו אכן קיימת, מתפתחים מנגנונים. כל דבר צריך להעשות בצורה נכונה כדי להגן מפני החשיפה לאלמנט האלקי, שהוא חזק, זר ולכן מסוכן. (זכרו את מעשה פרץ עוזה, כאשר עוזה שלח יד לגעת בארון השם רק מפני שחשב לכאורה שהוא עלול ליפול, ומעשה כה טבעי שנעשה בשוגג עלה לו בחייו). לפיכך, מתפתחים מנהגים והלכות שמטרתם לתת מבנה מגן מפני קרבה יתרה. האם עלינו לתת יד להתפתחות מנגנונים כאלו, או לבערם מפני שהתחושה אינה מוצדקת? זו כבר שאלה גדולה. לעומתה, השאלה איך נהגו בימי הגמרא, כאשר לא ברור אם זו הוראה מחייבת או פשוט תיאור שניתן לשנות ממנו, היא פחות חשובה. כלומר, התיקון והדיון צריכים להעשות לא רק מצד הבירור ההיסטורי, כיצד נהגו, כפי שעשה דרום חוקר - אלא מצד ערכם לדורות. וזו הסברה הראויה מן התורה. *** כיון שהרביתי לכתוב, אני כותב עוד יותר ומסכם: סיכום א. יש להבדיל בין תיאור של מציאות לבין הפיכתו לחובה. כלומר, יש מרחק בין תיאור לבין נורמה. ב.כל הלכה מתפתחת לפי צרכי הדור. לפעמים זו סברה מן התורה, לפעמים זו תקנת חכמים, ולפעמים זה מנהג המתפתח מסיבות אחרות, ואז יש מקום לבררו ואולי לבערו. ג. הסברות שפועלות בעיצוב ברכת כהנים הן מסיבות שונות. חלקן בשל התפתחויות שממשיכות תחושה טבעית ואולי בריאה של ריחוק וכבוד למעשה הכהן (עטיפה בטלית שהיא בגד התפילה). חלקן בשל השפעה של אמונות קבליות, וחלקן בשל ההתפתחות הטבעית מן הבלתי מסויים אל המסוים. ד. הדרך להכריע בדחית מנהגים או בקבלתם אינה, לדעתי, רק בהתבוננות בעיצוב המקורי שלהם בימי הגמרא, למרות שגם זה חשוב וזה כלי לשינוי או יותר נכון לשיבה אחורה. יש לדון על ערך התופעה כשלעצמה בכלים שהתורה נותנת לנו, ולפי זה יש לדחות או לקרב. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

תודה לכל המגיבים

החכמתי הרבה באשכול זה, על דרכם של בני האדם בלימוד תורתינו הקדושה.

יש לציין את ההבדל בין טענת דרום_חוקר למסקנתו וחבל שלא דנו בזה. [למרות שהאשכול קיים כשנה וחצי, לא ראיתיו עד היום.]

הרי הוא דבר פשוט שהדרך הנכונה לברך היא "אמור להם" - "פנים אל פנים" ושאדם המברך את זולתו כשהוא מכוסה בטלית אין זו דרכה של ברכה. בכל זאת משנהיה המנהג ללבוש טלית נפתרה בעית בעלי המומים.

כשם שחכמי התלמוד כנראה לא ראו לנכון [ואולי גם לא יכלו] להנהיג מנהג זה, כך הב"י כנראה לא ראה לנכון [ואולי גם לא יכל] לעקור מנהג זה.

סביר שגם דרו"ח בעצמו אינו עומד בדוכן ללא טלית כנגד המנהג שנתפשט בכל ישראל, אלא שבאשכול זה התקומם נגד הסטיה מהצורה המקורית הנכונה/יפה יותר, לא רק כטענה, אלא גם כמסקנה שיש לעקור את המנהג הבלתי הגון הזה, כדרך "מחזירי עטרה ליושנה".

כאן אנו מגיעים לדיון על מנהגים שאינם הגונים שנשתרשו, עד כמה בלתי הגונים יהיו ועד כמה ישתרשו כדי שיהיה ראוי לפעול להשאירם או לעוקרם.

כבר העליתי מקדמת דנא את הנקודה ש"פוק חזי מאי עמא דבר" זו כל התורה [עד כדי עקירת מצות התכלת בציצית] והשאלה היא כאשר אין אי הגינות המנהג פוגעת במצוות האתיות אלא בריטואליות, האם ראוי להניח את התפתחות ההלכה כהוויתה או שיש להתערב ו"להחזיר עטרה ליושנה".

אם כי נושא זה נידון בהקשרים שונים, הפותח אשכול ממוקד עליו, מן הסתם לא יפסיד.

ווטו

כל דברי הם הלכה למעשה, כך אני נושא את כפי, מעולם אינני מכסה את פני בטלית, וגם ידי גלויות בשעת ברכת הכהנים, גם אווירים וצורות משונות בתנוחת האצבעות לא לימדוני, וגם אותם אינני נוהג, גם סיבובים אנה ואנה לא הרגילוני, וגם בהם אינני נוהג.

כבר כתבתי כמה פעמים שאני רמבמיסט, ומנהגי התלמוד מצוים בינינו, וגם מסורת התלמוד חיה וקיימת, לא השערות ולא סברות, מסורת חיה ורציפה.

דר"ח,

את סליחתך אבקש על שאלות אישיותף אך זה חלק מליבון הנושא ע"י תופעתך שהיא כנראה יחידה בישראל.

האם יש עוד שנוהג כמוך? האם הנך נוהג כן גם כשאחרים מכוסים בטליתם? האם אין זה בולט ובכך מפר את הלכות דרך ארץ שלא לשנות מהסביבה ובפרט בהל' נש"כ שם ציינו הפוסקים שלא ללבוש טלית במקום שאין לובשים [וממילא ה"ה להפך] כי זה מסיח את הדעת?

דרו"ח

עלי להעיר את תשומת לבך, היות שיודע אני בך שמקפיד אתה על דין התלמוד הקפדה יתירה כפי שראוי לכל איש ישראל, בבואך למקום שהמנהג המאוחר התפשט בו והכהנים מכסים את פניהם וידיהם בטלית, אם תברך את העם ללא טלית הרי אתה גורם לעם להסתכל בך בתמהון ועובר על דין התלמוד שהזהיר שלא ישא את כפיו מי שהעם מסתכלים בו.

אני מסיק משום כך שכנראה אתה מונע עצמך מלישא את כפיך במקום שמנהג זה נוהג, יש להניח שאתה יוצא לפני רצה.

ווטו

אין לי בעיות להשיב שאלות אישיות, אני חי בציבור דתי לאומי ושם אין לחץ חברתי מסיבי.

אינני הנוהג היחיד כך, כך נוהגים כל כהני בית הכנסת שלנו, איזה יופי איזה הדר, איזו מנגינה, יופיה של ברכת הכהנים. (בית הכנסת שלנו הוא תעתיק מקורי של ציבור אותנטי מהעיר צנעא שבתימן, ולא הורקו מכלי אל כלי וריחם לא נמר, מנהגים מקורים ומנגינות מקוריות נשתמרו כפי שהם)

כך ראינו את זקני הכהנים, וגם אנו ננהג כמותם.

ברחבי הארץ יש אולי 10 בתי כנסת הנוהגים לפי הרמב"ם, ושם הכהנים כך נוהגים, מלבד הכהנים שלא למדו, אבל הבקיאים יודעים את מנהג התלמוד ומקיימים אותו.

גם בגוש קטיף כך נהגתי למרות שבית הכנסת שם לא מוגדר כרמבמיסט מקורי, אבל אם אני מזדמן למקום שלא יראו זאת בעין יפה, אני מכסה את פני בטלית, כי כבר אמרו לעולם תהה דעתו של האדם מעורבת עם הבריות.

חוקר חביב ויקר

משום מה בחרת להתעלם, אך אשוב ואומר: לא רק במקום שאין רואים בעין יפה ולא רק כדי להיות מעורב עם הבריות. דין התלמוד הוא שאין לכהן למשוך כל תשומת לב, אם רוב הכהנים בבית הכנסת מכסים או אם חלק גדול מהציבור רגיל בכך ויתמה על השינוי (גם אם בדיעבד יסכים) אין לשנות מן המנהג כדי שלא יסתכלו. לפי המשנה במקרה כזה עדיף שלא לישא כפיים כלל מאשר למשוך תשומת לב.

מאיר היקר

בתחילת האשכול שאלתי למה חכמי התלמוד לא המציאו טלית לבעלי מומין? וכמה מתחכמים השיבו לי, כי זה היה מושך תשומת לב, ולפיכך העדיפו חז"ל לעקור מאותם כהנים את הברכה לגמרי, אני לא השבתי על דבריהם, כי הם אינם מכירים את אופי הציבור של חכמי התלמוד.

אבל כעת אתה שואל שוב, אז על פי מה שראינו, פעם אנשים לא היו קטנונים וחטטנים, בבית הכנסת שלנו תירצה תכסה את פניך תרצה תגלה אותם, זה לא מעלה ולא מוריד לאף אחד, ולפיכך גם שאלתי את שאלתי, כי היא מדברת על ציבור נורמלי, והתנהגות נורמלית של בני אדם, ומדוע שלא יתקנו כיסוי בטלית לבעלי מומין.

על פי זה גם תקבל תשובה לשאלתך, אתה מדבר בציבור שבא לבדוק בני אדם בציציות, מאיזה דגם מיוצר הכובע, וכמה כנפות יש לחליפה, אבל אני לא חי בין כאלה בני אדם, אצלינו העיקר שיכוון האדם את לבו, וגם כיסוי הטלית או גילויה לא מעלה ולא מוריד, והציבור שמחים על שזכו לשמוע את ברכת הכהנים. 

ההודעה היא הודעת הבהרה, ואין כאן שום דבר אישי.

אהה, ואותו ציבור נורמלי שאתה חי בו ועליו דברו חז"ל, שאינו מתעניין במי שמכסה את פניו סתם כך בניגוד לכולם, ינעץ את מבטיו באורח שאצבעו עקומה...