כתב סירוב נגד מנהל התזמורת

ממללא

הרחבה לתגובתי לדבריך:

<"כנראה לאור הנחת המוצא שלו שאדם דתי רוצה לדון בדיני תורה, כך שיש פה הסכמה אוטומטית לבוררות הזו ללא צורך בהסכמה נקודתית">

אף אם אדם דתי (הישנה הגדרה משפטית ל"דתי"?) רוצה לדון בדיני התורה, אין זה אומר באיזו דרך ובאיזה בית דין, זכור לי שפרופ' אליאב שוחטמן מציין באחת ההערות שבספרו "סדר הדין", בענינו של חב"די שערער על הזמנתו לדין לפני בית הדין הרבני בתל אביב, מפני שרצה שמקרהו ישמע בבית דין חב"די, בית הדין שדחה את ערעורו, כתב בין נימוקי החלטתו, שלבית הדין החב"די אין דין בית דין קבוע, ואילו לבית הדין הרבני הממשלתי יש דין בית דין קבוע, ובמקום שיש בית דין קבוע אין זכות דרישה לפנות לב"ד ארעי.

איני זוכר אם הפס"ד אליו מתייחס שוחטמן הוא ערעור תשלז/187 המופיע אצל הרב ישראלי ב"משפטי שאול" סימן מ:

"... ומיד ניתן להאמר, אע"פ שאין אנו רואים בזה דרך ושיטה של אדם החרד לדבר ה', שחייב לציית דינא וחייב להביא דיניו ופסקיו לדין תורה ובפני בי"ד קבוע המומחה לזה, ואיתמחי גברא ואיתמחי דינייהו, הדין מובא לפני זקן ורגיל בתורה ובמעשים. ולכאורה הוי בזה כפגיעה בכבוד תורתם ומומחיותם, והיה ראוי הנתבע לנזיפה חמורה, אולם בהיות ומדובר בסוג מסויים של אנשים שהבינו שכאילו רבם פסק להם שלא ילכו לד"ת אלא לפני רבנים מאנ"ש, ח"ו לא תהא כזאת בישראל לחשוד רב גדול ומפורסם בתורה שיאמר לאנ"ש כן. כל כוונתו היתה שכל ד"ת שיהא בינם לבין עצמם יתדיינו לפני רבנים מאנ"ש ולא עלתה על לבו להכריח אנשים אחרים שלא יתדיינו רק בפני רבנים מאנ"ש ולא בפני ב"ד קבוע. עכ"ז אין לראות בזה כפגיעה כי הנתבע טעה וחושב כן". (מדברי הרב מרדכי אליהו באותו פס"ד).

לא יתכן שהם אינם ב"ד קבוע, שהרי הם כב"ד קבוע פסקו שהם ב"ד קבוע, וח"ו לא תהא כזאת בישראל לחשוד רב גדול ומפורסם בתורה שיאמר לאנ"ש כן, כי כך טען דיין בבית דין קבוע, אלא שהם אינם ב"ד קבוע והרבי כן אמר שלא לפנות אל ב"ד שסמכותו לדון בכפיה דיני אישות אינה אלא מתוך חוק ממשלתי חילוני, שאינו שונה מהחוק המקנה את הסמכות המוגבלת לדון דיני אישות לעדתם.

ידידי:

איני מסוגל לקבל את ה"תיאוריה", שכאשר שני יהודים דתיים עורכים חוזה ביניהם, יש בו התנייה "מוסוית", שבמקרה של סכסוך הם יפנו לדין תורה-לבית הדין הרבני הממשלתי.

אולי היה מקום לטענה זו, כאשר הסכסוך הוא בין שני אנשים חרדים, (וגם זה לא תמיד) בחוזה שנכתב אצל רב עפ"י דין תורה, אך לא כאשר החוזה נערך ע"י עורך דין, וכאשר הם יכלו להתנות זאת במפורש בחוזה והם לא עשו כן, מסתבר יותר לומר שהם גילו דעתם שלא היה ברצונם שבעת סכסוך הם יפנו לדין תורה, ועוד, אף במקום שבו ניתן לומר בוודאות, שלא היה זה רצונם שהסכסוך יובא לבית המשפט, אלא לבית דין, עדיין אין זה אומר שרצונם היה שהסכסוך יובא רק לבית דין רבני ממשלתי, ולא לבתי הדין הרבניים האחרים שבמדינה.

האם לבתי הדין הממשלתיים יש מונופול על דין התורה?

שאלה נוספת: מה נאמר באם הסכסוך נוגע לתביעת נזיקין, למשל, בתביעה הנוגעת לתאונת דרכים, האם יאמרו לך בבית הדין הרבני שאין להם סמכות, מפני שלא היה כל הסכם לא בכתב ולא ברמז, על רצון הצדדים לפנות לבית דין רבני בעת סכסוך ביניהם?

ומה תאמר כאשר בחוזה נאמר במפורש שבמקרה של סכסוך עליהם לפנות לבית המשפט, האם אתה חושב שבית הדין יתחשב בתנאי זה שבחוזה?


<"כמובן כשגם לגביו אפשר להתנות וללכת לבוררות - אני לא יודע אם זה עובד מבחינה הלכתית, למרות שבכה"ג לכאורה מתנים על ד"ת">

כבר הבאתי בעבר את דברי הר"ן בדרשותיו, (הדרוש האחד עשר), המבדיל בין החוקים לתיקון החברה, שכמותם נמצאים הן בתורה, ואלו שמחוצה לה: כמו שנתייחדה תורתנו מבין נמוסי אומות העולם - במצוות וחוקים, אין ענינם (של המשפטים שבין אדם לחבירו) תיקון מדיני כלל, ומפני זה אפשר שיימצא בקצת משפטי האומות התורה, מה שהוא יותר קרוב לתיקון הסדר המדיני ממה שימצא במקצת משפטי התורה אבל הנמשך מהם הוא חול השפע האלוקי ... ולפיכך אני סובר וראוי שיאמן בו, שכמו שהחוקים שאין להם מבוא כלל בתקון הסדר המדיני והם סיבה עצמית קרובה לחול השפע האלוקי, כן משפטי התורה יש להם מבוא גדולה וכאילו הם משותפים בין סיבת חול הענין האלקי באומתנו ותיקון ענין קבוצתנו" ... "אבל יש לנו מעלה גדולה עליהם כי מצד שהם צודקים בעצמם, רצה לומר משפט התורה כמו שאמר הכתוב: ושפטו את העם משפט צדק, ימשך שידבק ויחול השפע האלהי בנו".

ראה את דברי ז. ורהפטיג, ב"מחקרים במשפט העברי", בר אילן 1985, עמ' 25, ומ. אלון, ב"המשפט העברי", עמ' 18, ואחרים, אשר הבוררות ביהדות ראשיתה כתקנת שמד, של "אין ברירה" וכמנהגים אחרים שראשית כתקנת ומנהגי שמד, גם הבוררות הפכה לנורמה, והוצדקה בטענה, שלפי ההלכה כל דבר שבממון תנאו קיים.

מי אמר?

"כל מי שדימה לחשוב כי מוסד הבוררות הוא מוסד שכולו טוב, המסביר תדיר פניו לכל הבאים בשעריו, ומיישר לפניהם כל הר וגבעה שבחומרת דינים, כדי להוליכם בדרך מישור ובצעדים קלים ומזורזים למחוז חפצם-יישוב סכסוכיהם, טוב לו כי יתבונן אל הליכי הבוררות הנפתלים של בעלי הדין דנן, ועד מהרה יבואו בליבו הרהורי כפירה לגבי מידת התקנה הצפונה לפעמים במוסד זה".
_____________

השכן

לא עלה על דעתי שתפרסם ברבים סודות מקצועיים, אך חשבתי שאולי תזכיר באם התכסיס עליו אתה מדבר עמד במבחן ערעור בבג"צ.

את אשר יגורנו בא לנו...


העליון קבע שבתי הדין לא מוסמכים לדון כבוררים בסכסוכים על מימוש הסכמי גירושים, ובנושאים נוספים שהחוק לא הסמיכם לדון בהם

בתי דין רבניים אינם מוסמכים לדון כבוררים בסכסוכים כספיים ובנושאים נוספים שהחוק לא הסמיך אותם לדון בהם. כך קבעו אתמול שופטי בג"ץ מישאל חשין, אילה פרוקצ'יה וסלים ג'ובראן, בפסק דין תקדימי שעתיד לחולל מהפכה ולכרסם באופן משמעותי בהיקף סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים. את הפסיקה נתנו השופטים בעתירתה של סימה אמיר, גרושה מירושלים, שעתרה נגד בית הדין הרבני הגדול ונגד בעלה לשעבר בדרישה לבטל את פסיקתו של בית הדין במחלוקת על הפרת הסכם הגירושים ביניהם.

"לערכאת שיפוט ממלכתית לא נתונה סמכות לדון ולהכריע כבורר מכוח הסכמת הצדדים, אלא אם ניתנה לה סמכות כזו במפורש בחוק", כתבה השופטת פרוקצ'יה, "בתי הדין הרבניים הינם חלק בלתי נפרד ממערכת השפיטה בישראל, והם שואבים את כוחם וסמכויותיהם מכוח חוק המדינה. אין להם אלא מה שהחוק היקנה להם". השופטת הדגישה, כי "הסכמת הצדדים איננה יכולה כשלעצמה להקנות סמכות לבית הדין הרבני. אין לבית הדין הרבני כוח וסמכות להכריע במחלוקת כבורר מכוח הסכם בוררות בין בעלי הדין בעניין שאיננו בתחום סמכותו על-פי דין. הסכמת הצדדים איננה מועילה להקנות לו סמכות להכריע כבורר".

לקביעה החדשה, שלפיה בית הדין הרבני רשאי לדון כבורר רק באותם עניינים שלגביהם הוסמך בחוק לדין גם כערכאה שיפוטית, עשויה להיות השלכה נרחבת על תפקודו של בית הדין. בתי הדין הרבניים דנים ב-700 תיקי בוררות בשנה, ומספר זה איננו כולל את הסכסוכים בין בני זוג המנוהלים כבוררות.

בג"ץ אף מתייחס לאפשרות שהחלטות עבר שקיבלו בתי הדין הרבניים כבוררים יבוטלו רטרואקטיווית. "סוגיית היקף סמכותו של בית הדין הרבני מעלה שאלות לא רק מכאן ואילך במבט צופה פני עתיד, אלא גם כלפי העבר", כתבה פרוקצ'יה, "הצפייה אל העבר מעלה את שאלת תוקפן המשפטי המחייב של הכרעות בית הדין שניתנו לאורך השנים מכוח הסכמת בעלי הדין. שאלה זו איננה פשוטה כלל ועיקר, והיא תמתין לשעתה".

הסכם הגירושים בין אמיר לבעלה כלל סעיף שקבע שאם יתעוררו מחלוקות בין הצדדים בעתיד, מתחייבים הצדדים לפנות בעניינן רק לבית הדין הרבני. ואולם על-פי פסק דינו של בג"ץ, שאלת הפרתו של הסכם הגירושים איננה נחשבת עניין מ"ענייני נישואים וגירושים" שלבית הדין הרבני נתונה סמכות לדון בו, ואף לא עניין הכרוך או נלווה לעניינים אלה. בג"ץ דחה את קביעת בית הדין הרבני, כי הסעיף בהסכם מעניק לו סמכות לדון בעניין כבורר, וקובע כי "עיון בתוכנו של הסכם הגירושים מלמד שאין לראות בו משום הסכמה לבוררות (...) בני הזוג סברו בטעות כי בהסכמתם לפנות לבית דין רבני יש כדי להקנות לו סמכות הכרעה כערכאה שיפוטית ממלכתית, ולא כבורר".

שופטי בג"ץ היו מודעים להיבט התקדימי בפסיקתם, וציינו כי בעבר לא הוכרעו סמכויות בתי הדין הרבניים, ו"נוהג זה איפשר פרקטיקה שיפוטית שאיננה עולה בקנה אחד עם עקרון החוקיות", ואשר "איננו מתיישב עם המבנה המערכתי של ערכאות השיפוט וחלוקת הסמכויות ביניהן". פרוקצ'יה מדגישה, כי גם בעתיד יוכלו קבוצות שונות באוכלוסייה לפנות לבוררות מחוץ לערכאות השפיטה הממלכתיות, אך הדגישה כי "יש לשמור ולהגן מפני טשטוש גבולות בין מערכות שיפוט ממלכתיות לבין המערכות החלופיות".

http://news.walla.co.il/?w=//887559




בג"צ קבע היום כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעות על הפרת הסכמי גירושין. הרב הראשי יקיים כינוס חרום שידון בפסק הדין והשלכותיו. הכינוס יתקיים באיסרו חג פסח וישתתפו בו כמאה רבנים.

בג"ץ עסק היום בעתירה הבוחנת את שאלת סמכותו של בית הדין הרבני לפסוק במחלוקת רכושית בין בני זוג לאחר שתם הליך הגירושין ביניהם. השופטים חשין, פרוקצ´ה וג´ובראן דנו בשאלה העקרונית מהו מקור סמכותו של בית הדין הרבני לדון בטענות בדבר הפרת הסכם גירושין על ידי מי מבני הזוג. הם קיבלו את טענות העותרת כי לבית הדין אין סמכות כזו וביטלו את החלטת דייני בית הדין הרבני הגדול והאזורי בירושלים.

השופטים כתבו בהחלטה כי "בתי הדין הרבניים הינם חלק בלתי נפרד ממערכת השפיטה בישראל. הוקמו מכוח שיפוט בתי דין רבניים, והם שואבים את כוחם ואת סמכויותיהם מכוח חוק המדינה. אין להם אלא מה שהחוק היקנה להם, והם כפופים במלאכת השיפוט למערך הסמכויות שמקורו בחוק, כפי שפורש לאורך השנים בהלכה הפסוקה". עוד כתבו בהמשך כי "אין לבית הדין הרבני סמכות לדון ולהכריע בענין שאינו ממין העניינים המצויים במסגרת סמכותו הייחודית על פי החוק, או בסמכותו המקבילה, אפילו ניתנה הסכמת הצדדים לשיפוטו. הסכמה כזו לא ניזונה ממקור סמכות מוכר בדין ואין בכוחה כשהיא לעצמה להקנות כוח שיפוטי לערכאת שיפוט ממלכתית".

עוד קבעו השופטים כי "לבית הדין אין כוח וסמכות להכריע במחלוקת בתורת בורר מכוח הסכם בוררות בין בעלי הדין בענין שעל פי טיבו אינו בתחום סמכותו ע"פ דין", וזאת למרות הסעיף בהסכם הגירושין הקובע כי חילוקי דעות בין בני הזוג לאחר הגירושין יתבררו בבתי הדין הרבניים בלבד. השופטים קבעו כי "הסכמת בני הזוג, ככזו, אינה מועילה להקנות לבית הדין סמכות מקום שאין לכך מקור בדין. גם אילו הינחנו כי ניתן להסמיך את בית הדין לפעול כבורר בעניינים בהם לא קנויה לו סמכות מקורית או סמכות נילווית מכח הדין, גם אז אין לפנינו הסכם בוררות תקף, כנטען".

השופטים אף מתחו ביקורת על התנהלות בתי הדין הרבניים "ביה"ד הרבני המתיימר לפעול כבורר בין הצדדים פועל עדין תחת הכסות והסממנים של תפקידו הממלכתי. ...את הזמן שעליו להקדיש לענייני המעמד האישי שבגדר תפקידו הרשמי הוא מקצה בחלקו לפונקציה שיפוטית אחרת שאינה מטעמה של המדינה... עירוב פונקציות זה אינו מתיישב עם עקרון החוקיות, ועם הגדרה נכונה של הפונקציות והסמכויות של ערכאת שיפוט ממלכתית".

בסיכום הדין הם קובעים כי "אין בידי בית הדין הרבני סמכות מקורית ראשונית או סמכות טבועה נילווית לדון כיום בתביעה רכושית לאכיפת תניית שיפוי חוזית בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, לאחר שנשלמו גירושי בני הזוג".

בעקבות החלטת בג"צ העוסקת בשאלת סמכות בתי הדין הרבניים, החליט הרב שלמה עמאר, המשמש כרב הראשי הספרדי וכנשיא ביה"ד הרבני הגדול, לקיים כינוס חרום שידון בפסק הדין והשלכותיו. הכינוס יתקיים באיסרו חג פסח וישתתפו בו כמאה רבנים.

בעקבות פסיקת בג"צ אומר פרופ' הלל וייס, דובר מוסד הסנהדרין, כי הוא "שמח ומודה שבג"ץ דחק את האשליות של היהודים לפינה שאין לה מוצא". לדבריו, "אם היהודי במדינת ישראל דימה לעצמו שיקצה לעצמו סמכות שיורית - האשלייה הזאת נחשפה וליהודי כיישות מדינתית קהילתית אין שום מעמד במדינת ישראל". פרופ' ויייס הציע "שהיהודים יראי השם יפרשו מכל שיטת המערכת המשפט הישראלית ויקימו מערכת המבוססת על חוקי החורה. בלי משפט יהודי לא נוכל להתקיים".

פרופ' וייס מוסיף ומסביר כי נכתב בתורה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" והכוונה היא למשפט יהודי ולא למשפט בג"ץ. "כל מי שממשיך ללכת לבג"ץ הרי הוא מועל בתורת השם והיהודים צריכים להיבדל מהמערכת הזאת", הבהיר פרופ' וויס.

עוד מסר בתגובתו כי "מעמדו של משפט התורה במדינת ישראל גרוע מכל מעמד שהיה לו בנידחת שבקהילות שבגולה. לפיכך יהודים הרואים עצמם כפופים למשפט התורה אינם יכולים להיות שותפים למסגרת השוללת את זכויותיהם כעם הרואה במשפט התורה את משפטו המחייב".

לדבריו, כל עוד זאת עמדתו של בית המשפט כלפי סמכויותיה של הרבנות הראשית חייבות כל המפלגות הדתיות והחרדיות שלא להתחייב לכל ענין קואליציוני עד שלא יובטח בחוקי יסוד מעמדו הריבוני של משפט התורה בתחומים המוסכמים עם חוקי מדינת ישראל.


http://www.inn.co.il/news.php?id=145208

שבוע טוב

כאילו שרתה עלי הרוח, ובימים אלה כתבתי לעצמי:

לא ירחק היום, ושופטי ביהמ"ש ישאירו בידי הרבנות הראשית רק את ה"גרעין הקשה" של הנישואין והגירושין ולא יותר.

המעיין בפסקי הדין הרבניים ימצא, שלא אחת, רבנים אלה היושבים בבתי משפט ממשלתיים, שנבחרו ע"י פקידים ממשלתיים, שמשכורותיהם משולמות מקופת הממשלה, ושפסקי דיניהם מודפסים על נייר מכתבים שבראשו סמל מדינת ישראל, שוכחים מכל זה, לאחר שהם חובשים האמבורג ולובשים פראק, והם חושבים שהשכינה העניקה להם סמכויות במקום שהחוק לא נתן להם.

החוק לא העניק להם סמכויות לדון בדיני ממונות בכפיה אפילו בין ישראלים, ואילו הם מזמינים לדין באיומים, תושבי חוץ בסכסוכים הנוגעים לרכוש שהוא בחו"ל באיומים וכפי שהיה בתושבי ארצי.

החוק העניק להם זכויות כבוררים, אך הם דנים באיומים, ומכתיבים את תנאי הבוררות, כמו בדברי ההבל של שמחה מרון בתיק מס' /אלפיים שמנה מאות עשרים וארבע/ - ל"ח בבית הדין הרבני האזורי ירושלים . (פסקי דין רבניים חלק יא פס"ד בעמוד 259)

"שנית, גם המחוקק החילוני איננו שולל את סמכותו של בית הדין הרבני להיות, מבחינת ההלכה, ערכאה מוסמכת לעניני ממונות ... לפענ"ד ברור שביה"ד מוסמך עפ"י ההלכה לכוף את הצדדים לחתום על שטר הבוררין הן לדין והן לפשר".

שההלכה תשלם את משכורתם.

אולי לפענ"ד ברור לו, אך לבית המשפט העליון החושב שאינו עני בדעת, הדבר אינו ברור כלל וכלל.

עוד יגיע היום ששחצנותם של הדיינים תגרום לכך, שכאשר מישהו יערער בבית המשפט העליון על פסיקת בתי הדין הרבניים בענינו, ינוצל מקרהו ע"י הבג"ץ כדי להחזיר את בתי הדין הרבניים לתלם סמכויותיהם החוקיות, וכפי שהיה בפרשת בבלי.

הם שוכחים שסמכות הרבנות הראשית בארץ אינה מסמכות דתית, אלא כתוצאה של חקיקה ממשלתית חילונית, ובידי הבג"ץ לפרש את את החוק כהבנתו, ולכפותו על בתי הדין הרבניים שהם ארכעה נמוכה יותר.

לא מתאים לדתיים?

שיערערו לבג"ץ

ישראל היא מדינה דימוקרטית.

אחת הכתבות באשכול זה הודיעה: "בעקבות החלטת בג"צ העוסקת בשאלת סמכות בתי הדין הרבניים, החליט הרב שלמה עמאר, המשמש כרב הראשי הספרדי וכנשיא ביה"ד הרבני הגדול, לקיים כינוס חרום שידון בפסק הדין והשלכותיו. הכינוס יתקיים באיסרו חג פסח וישתתפו בו כמאה רבנים".

מה הם יעשו בדיון החרום? 

יספרו על ה"גזרה האיומה", ויגידו פרק תהלים, וזה הכל, אם יאיימו בהתפטרויות, או בשביתות, זה רק יקרב את הקץ.

הם לא יכולים לאיים בשביתות האטה, כי הדבר בלתי אפשרי.

הממשלה נתנה והממשלה לקחה.

הממשלה שנתנה לדיינים את הסמכות לקבוע בחייהם של אנשים שאין להם ברירה, היא גם זו שנתנה לבג"ץ סמכויות לצמצם את זכויותיהם.



נישטאייך הוא נישטאיך ולא אחר

בהודעתי ממוצאי שבת, התייחסתי לגישתו של בית הדין הרבני בירושלים, לסמכויות ולחוק הבוררות.

באותו פס"ד פסקו הדיינים:

"אשר על כן אנו מחליטים: - (א) על פי דין חייבת הנתבעת לחתום על שטר בוררין כנהוג, הן לדין והן לפשר.

(ב) לדעת הרוב: א' חתימת הצדדים על השטר הן לדין והן לפשר איננה מוסיפה על סמכות בית הדין לכוף על הצדדים פשרה. אולם הצדדים חייבים לחתום על שטר כנ"ל כדי לאפשר לבית הדין דיון שיפוטי מחייב וניתן לאכיפה בהוצאה לפועל לגבי כל המסגרת ההילכתית האפשרית.

ב' אם הנתבעת לא תחתום על שטר הבוררין הן לדין והן לפשר דינה כמשתמטת מלהתדיין בענינה בבית הדין ויש להוציא נגדה כתב סירוב כדין".

אין ספק שפס"ד זה היה חריגה מסמכות.

פסיקת הבג"ץ האחרונה לא היתה הראשונה, ראו בג"צ 3023/90 - פלונית (קטינה) נ' בית-הדין הרבני האזורי רחובות . פ"ד מה(3), 808, מיום, כ"ו בתמוז תשנ"א (8.7.91).

ואת דברי השופט י' זמיר, בבג"צ 3269/95 - יוסף כץ נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים . פ"ד נ(4), 590,עמ' 604-605:

"שלוש הפרשות כאחת מעוררות את השאלה מה היקף הסמכות של בית הדין הרבני.התשובה ניתנת על פי חוק המדינה. וכך אמר השופט לנדוי:

"בתי הדין הדתיים במדינתנו קיימים על פי החוק הכללי הקובע להם את מקומם במערכת בתי המשפט של המדינה, ואת השאלות הנוגעות לתחומי סמכותם יש לפתור בדרך כלל לפי אותם העקרונות החלים על בתי דין אחרים" (בג"צ 26/51 מנשה נ' יו"ר וחברי בית דין הרבנות, פ"ד ה 719 ,714).

בכך נבדלים בתי הדין הרבניים מבתי דין פנימיים (שקוראים להם גם טריבונלים וולונטריים), כגון, ועדת משמעת של אגודת עיתונאים, או בית דין למשמעת של מועצת העיתונות, או בית דין פנימי של אגודת ספורט, וכיוצא באלה.

בית דין פנימי מוקם בדרך כלל מכוח חוזה (שלעתים קרובות קוראים לו תקנון), והיקף הסמכות שלו נקבע בחוזה. בית דין כזה הוא ביסודו גוף פרטי, דומה לבוררות, והוא נשלט על ידי המשפט הפרטי. לעומת זאת, בית דין רבני מוקם מכוח חוק וסמכותו נובעת מן החוק; תקציבו בא לו מאוצר המדינה והדיינים מקבלים משכורת כמו עובדי המדינה; הוא יושב על כס השיפוט מתחת לסמל המדינה וכותב את פסקי הדין על נייר של המדינה; הצווים שהוא מוציא מדברים בשם המדינה ונכפים על ידי המדינה. באחת, בית דין רבני אינו גוף פרטי אלא מוסד ממלכתי. לפיכך הוא כפוף למשפט הציבורי ונתון לביקורת של בית המשפט הגבוה לצדק. בין היתר, בית הדין הרבני חייב לכבד ולקיים את העיקרון הבסיסי, החל על כל מוסד שלטוני, הוא עקרון החוקיות. לפי עקרון זה אין לבית הדין הרבני אלא אותה סמכות שהוענקה לו לפי חוק. כדברי השופט לנדוי, בדברו על בית הדין הקראי,

"מחובתנו לשמור על כך ששום גוף במדינה לא יטול לעצמו סמכות שיפוטית ממלכתית אלא על פי אסמכתא חוקית ברורה ומפורשת" (בג"צ 30/76 סיהו נ' בית הדין הדתי לעדת היהודים הקראים, פ"ד לא(18 ,13 (1).

ולגבי בית דין רבני אמר השופט חשין, זה מקרוב, כך:

"שיטת המשפט רואה בחומרה פעילותו של גוף שיפוט אל מעבר לגדרים שהדין הציב לו; מכאן אף הלכה שטענת חוסר סמכות עניינית זועקת כמו מעצמה, ובית-משפט יידרש לה בכל שלב של ההתדיינות, ולו במקום שבעל דין מעלה אותה לראשונה בערכאה של ערעור" (בג"צ 591, לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(616 ,591 (4)"..

משפט המדינה אינו מונע זאת, אם שני הצדדים לסכסוך רוצים בכך, ואף מוכן לתת תוקף של בוררות להתדיינות כזאת, אם בעלי הדין מקיימים את ההוראות של חוק הבוררות. אכן, הלכה למעשה, בתי דין כאלה קיימים בקהילות שונות ברחבי ישראל, שלא מכוח חוק המדינה ולא כמוסדות רשמיים, אלא כגופים פרטיים. כך הוא, לדוגמה, בית הדין של העדה החרדית בירושלים. יתכן, אך אין צורך לפסוק בכך בהקשר זה, כי בית דין כזה, הפוסק בדיני ממונות לפי דין תורה, רשאי גם, בנסיבות מסויימות, להוציא כתב סירוב. מכל מקום, גם בפרשות שבפנינו יכלו הצדדים, לו רצו בכך, להתדיין לפי דין תורה בפני בית דין כזה.

אולם לא כך היה בפרשות שבפנינו. בפרשות אלה אין אנו עוסקים בגוף פרטי כי אם בבית דין ממלכתי, שדינו כאחד מבתי המשפט של המדינה. כמו כל בית משפט, בעצם כמו כל מוסד שלטוני, גם בית הדין הרבני כפוף לעקרון החוקיות, כלומר, אין לו אלא מה שהחוק העניק לו. ראו לעיל פיסקה 7. מבחינה זאת, בית הדין הרבני בירושלים נבדל מבית הדין של העדה החרדית בירושלים. בית דין רבני בישראל, שיש לו סמכות שפיטה לפי חוק-יסוד: השפיטה, אינו כאחד מבתי הדין של הקהילות היהודיות בתפוצות. להבדיל מהם יש לו שררה ומרות של מוסד שלטוני. לכן גם, להבדיל מהם, מוטלות עליו גם מגבלות החלות על כל מוסד שלטוני. שום מוסד שלטוני אינו מוסמך לפגוע באזרח ללא סמכות. כך גם בית דין רבני שאין הוא מוסמך להטיל עיצומים על אזרח, לרבות נידוי וחרם, אם החוק לא העניק לו סמכות כזאת. וכאמור, סמכות כזאת לא הוענקה לו, לא בחוק שיפוט בתי דין רבניים ואף לא בחוק אחר.

14. האם ניתן, בכל זאת, לומר כי בית הדין הרבני ממלא למעשה תפקיד כפול: מצד אחד, הוא ממלא את התפקיד שהוטל עליו לפי חוק המדינה, כלומר, לדון ולהכריע בענייני המעמד האישי לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים; אך מצד שני, הוא ממלא גם תפקיד של בית דין תורני בענייני ממונות, שלא מכוח חוק, כמו בית הדין של העדה החרדית בירושלים? לשון אחרת, האם אין זה אפשרי מבחינה משפטית שאותם אנשים, כלומר, הדיינים של בית הדין הרבני, יכהנו בעניין אחד כבת דין רבני, ואז יהיו חייבים לפעול בתוך מסגרת החוק, ובעניין אחר כבית דין פרטי, ואז יהיו רשאים לפעול מחוץ למסגרת החוק?

התשובה שלילית. ראשית, כמו כל גוף ציבורי הממלא תפקיד על פי דין, לרבות כל בתי הדין הפועלים מכוח חוק, גם בית הדין הרבני אינו רשאי למלא תפקיד כלשהו אלא אם החוק מתיר לו למלא תפקיד זה. זוהי התמצית של עקרון החוקיות. לכן אין די בכך שההלכה, להבדיל מחוק המדינה, מתירה לעובד ציבורי לעשות מעשה מסויים.

כדי לקנות סמכות צריך שחוק המדינה הוא שיתיר לאותו עובד או גוף לעשות את המעשה. ראו בג"צ 512/81 המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, ירושלים נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לה(543-.543 ,533 (4. כך גם לגבי בית הדין הרבני.

הווי אומר, גם אם ההלכה או המסורת מתירות לבית דין רבני לעשות מעשה מסויים, כגון להוציא כתב סירוב, אין די בכך כדי להקנות סמכות לבית הדין. בית הדין הרבני, כמוסד ממלכתי, חייב לפעול במסגרת הסמכות המוקנית לו בחוק המדינה.

בבג"צ 141, בשג"צ 141, צבן נ' השר לעניני דתות, פ"ד מ(141 (4, נדונה השאלה אם דיין של בית דין רבני, שהוא גם רב בישראל, רשאי לעשות כל מה שמותר לרב לעשות לפי ההלכה והמסורת. הטענה בפני בית המשפט היתה, שמותר לדיין, בהיותו גם רב, לתת עצות לגורמים פוליטיים בעניינים פוליטיים. לפי הטענה (בעמ' 145 ), "תפקידו של רב מעצם מהותו הוא להיות מעורב בחיי הקהילה, לייעץ ולעזור בייעוץ ובתמיכה רוחנית לכל הפונים אליו. רב הינו מנהיג קהילתי רוחני". אך בית המשפט דחה טענה זאת. השופט ברק אמר (בעמ' 152) כך:

"המסגרת הנורמטיבית [בה פועל הדיין] זהה לזו החלה לגבי שופט. עקרונות היסוד החלים לעניין שופטים הם החלים גם לעניין דיינים. אכן, הדיין כמו השופט הוא חלק מהרשות השיפוטית. אין הוא בורר בין צדדים הפונים אליו מרצונם הם. הוא פועל מכוח חוק המדינה... הטענה שהושמעה לפנינו, כי מתן עצה פוליטית מותר לדיין בהיות רב, אין בידי לקבלה. אכן, תנאי מוקדם להיות אדם דיין שיהא רב, אך מכאן לא נובע, כי כל פעילות המותרת לרב מותרת גם לדיין. משנתמנה אדם להיות דיין, עליו לקבל על עצמו את המגבלות שהדיינות מטילה עליו".

השופט גולדברג הסכים והוסיף (בעמ' 153):

"סמכותם של הדיינים בישבם על מדין לא ברצונם של המתדיינים היא תלויה, אלא נכפית היא במסגרת המערכת השיפוטית שקבע לה המחוקק".

לפיכך צריך בית הדין הרבני להקפיד שלא לחרוג ממסגרת הסמכות שקבע לו המחוקק.

כידוע, סמכותו של בית הדין הרבני נקבעה בחוק שיפוט בתי דין רבניים. אך חוק זה אינו מעניק לבית דין רבני סמכות לדון ולהוציא כתב סירוב בענייני ממונות.

אם כך, שמא נתונה לבית הדין הרבני סמכות כזאת מכוח חוק אחר? אין חוק אחר.

וחוק הבוררות? אכן, יתכן (אף כי, כאמור, אין צורך להכריע בכך במקרה זה) שבית דין רבני רשאי לשמש בורר בענייני ממונות לפי חוק הבוררות. כך, מכל מקום, סבור בית הדין הרבני. לפיכך אין הוא נוהג לדון בענייני ממונות מכוח דין תורה בלבד, ללא קשר לחוקי המדינה, אלא הוא מסתמך במפורש על חוק הבוררות. הוא דורש, לצורך דיון בענייני ממונות, שהצדדים יחתמו על הסכם בוררות, והוא מוציא כתב סירוב אם וכאשר אחד הצדדים מסרב לחתום על הסכם בוררות. אולם, אם חוק הבוררות הוא בסיס לסמכותו של בית הדין הרבני, אזי יש לחזור ולומר כי חוק זה אינו מעניק סמכות, לא במפורש ואף לא ברמז, להוציא כתב סירוב, לא לבית דין רבני ולא לשום בורר אחר. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין הוא מעניק סמכות כזאת למי שאיננו בורר אלא הוא מבקש להיות בורר, עוד לפני שנחתם הסכם בוררות, כדי לכפות על אדם שיסכים לבוררות בניגוד לרצונו.

יתירה מזאת. אין זה נכון לומר כי בית הדין הרבני, כשהוא מקבל על עצמו לדון בענייני ממונות, ומוציא כתב סירוב נגד מי שמסרב להתדיין אצלו בעניין כזה, מפסיק לפעול כמוסד ממלכתי הפועל מכוח חוק המדינה, ומתחיל לפעול כבית דין פרטי. בית הדין הרבני, גם כשהוא דן בענייני ממונות, עדיין יושב על כס השיפוט המשמש אותו לענייני נישואין וגירושין. סמל המדינה מתנוסס מאחוריו ומקנה לו מעמד ויוקרה גם כשהוא דן בענייני ממונות. הוא דן בעניינים כאלה בשעות העבודה הרגילות. הגינונים של מוסד ממלכתי מלווים אותו גם בעניינים אלה. כך גם השירותים המשרדיים והציוד המשרדי: אין לבית הדין הרבני שירותים או ציוד נפרדים לענייני ממונות. גם לא תקציב מיוחד לעניינים אלה. הזמן המוקדש על ידי בית הדין הרבני לדיון בענייני ממונות הוא הזמן שבית הדין הרבני צריך להקדיש, בתוקף תפקידו הרשמי, לענייני המעמד האישי. ההזמנה לדין היוצאת מבית הדין הרבני, גם בענייני ממונות, נושאת גושפנקא של המדינה. בקיצור ובבירור, כאשר בית הדין הרבני דן בענייני ממונות, גם כאשר הוא מוציא כתב סירוב, הוא פועל כמוסד ממלכתי.

אכן, כל הסממנים הרשמיים האלה, המאפיינים מוסד ממלכתי, קיימים באופן בולט גם בשלוש הפרשות שבפנינו. די להעיף מבט בנייר עליו מודפס כתב הסירוב, שהוא נושא כותרת של "מדינת ישראל" מזה וכותרת של "בית הדין הרבני" מזה; ניתן לו מספר סידורי של בית הדין הרבני; מוטבעת עליו חותמת של בית הדין הרבני והוא מאושר בידי המזכיר הראשי של בית דין זה. ברור, אם כן, שמבחינה זאת לא ניתן להשוות את בית הדין הרבני לבית הדין של העדה החרדית בירושלים.

15. ניתן וראוי להשוות את בית הדין הרבני, בעניין הנדון, לבתי דין אחרים הפועלים מכוח חוק המדינה. ברור לחלוטין כי בית דין לעבודה, דרך משל, אינו רשאי להטיל עיצומים כלשהם על מעביד כדי לאלץ אותו להתדיין בפני בית דין זה כבורר בעניין שאינו נוגע ליחסי עובד ומעביד, כגון, סכסוך על ירושה. ברור גם כי בעניין הנדון אין הבדל עקרוני בין בית הדין לעבודה, או כל ועדת ערעורים, לבין בית דין דתי. הנה, לדוגמה, בית הדין הדתי של העדה הדרוזית. בית דין זה מוסמך, מכוח חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, התשכ"ג1962-, לדון בענייני המעמד האישי של דרוזים בישראל. האם הוא מוסמך גם להטיל חרם ונידוי, או לנקוט עיצומים אחרים, נגד דרוזי המסרב לבוררות בענייני ממונות בפני בית הדין הדרוזי? דרוזי, כמו כל ישראלי אחר, זכאי להישפט בענייני ממונות לפי חוקי המדינה בפני בית משפט של המדינה. הדעה אינה סובלת כי יוטלו עליו עיצומים על ידי בית דין דרוזי, עד כדי נידוי חברתי או חרם עסקי, רק משום שהוא עומד על זכות זאת.

ואילו השופטת ד' דורנר פסקה:

"...6 . אך מעבר לסמכויות הקבועות בחוק נוהגים בתי-הדין הרבניים, על-סמך פרקטיקה שהתפתחה עם השנים, לשבת גם כבוררים מכוח חוק הבוררות. ונראה שבגדר פרקטיקה זו נוהגים הם להוציא כתבי סירוב כלפי נתבעים שאינם מסכימים לבוררות.

פרופ' שיפמן העלה ספקות אם לשעטנז זה יסוד משפטי, ולמיצער אם ראוי הוא שבית דין רבני יפעל כבורר:

"כאשר העניין איננו מעניני המעמד האישי, אף הסכמת הצדדים לא תועיל להקנות לבית-הדין סמכות שיפוט. ודוק: הסכמה זו אם ניתנה בכתב, אפשר שיהיה בה כדי להסמיך את בית-הדין לדון בעניין כבורר על פי חוק הבוררות, תשכ"ח1968-. שאלה זו אינה נקיה מספיקות. ראשית, יש לציין שאין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים. כך למשל לא ניתן להסמיך את בתי הדין לפעול כבורר בקביעת אבהות, כיון שקביעה זו שהיא מחוץ לעניני המעמד האישי, אינה עניין להסכם בין הצדדים. שנית, גם בעניינים הנתונים להסכמתם של הצדדים, אפשר לפקפק אם נכונה ההנחה שבית דין בעל סמכויות שיפוטיות רשאי לפעול, בשבתו על כס המשפט, אף בתור בורר. הטענות שניתן לטעון בהקשר זה הן: ראשית, בניהול בוררות על-ידי בית דין בעל סמכויות חוקיות, יש סכנה של הטעיה שבה הבורר מתחזה בעיני הציבור כבית דין מוסמך, בפרט אם הוא מזמין בעלי דין להתייצב לפניו כדי שיחתמו על שטר בוררות, תוך שימוש בסנקציות דתיות המופעלות כלפי המסרב.

שנית, חובתו של הדיין להצטמצם בפעילותו השיפוטית ואינו רשאי לנצל זמנו כדיין והמסגרת הארגונית בה הוא נתון לפעילות שהיא מחוץ לסמכויות הנתונות לו כחוק.

בכך יש פגיעה בציבור המתדיינים בפני בית-הדין הדתי הנאלצים להמתין לבירור משפטם מעבר לזמן שהיה נדרש אילו היה בית הדין מצטמצם בסמכויותיו השיפוטיות ותו לא."

[פנחס שיפמן, דיני המשפחה בישראל (כרך א' תשמ"ד) 33-34].

בית-משפט זה הצביע בבג"צ 3023/90 פלונים נ' בית-הדין האזורי רחובות, פ"ד מה(3) 813 ,808, על השאלות העקרוניות הקשות שמעוררת פנייה לבית-הדין הרבני כאל בורר, אך באין צורך להכריע בהן השאיר אותן בצריך עיון.

השאלה שבה והועלתה בבג"צ 2174/94 קהתי ואח' נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים ואח' (טרם פורסם). וכך נכתב שם, בסעיף 8:

"[דיון על-ידי בית-דין רבני כבורר] מעורר את השאלה, אם ראוי שגוף בעל סמכויות שיפוט ממלכתיות יטול לעצמו סמכויות של בורר בנושאים שאינם בתחום הסמכות שניתנה לו בחוק, ובכך ייווצר טשטוש בציבור, ואף פנימה במערכת בתי-הדין הרבניים, בין החלטות הניתנות על פי סמכות בתי הדין כערכאה שיפוטית לבין החלטות הניתנות על-פה סמכותם כבוררים".

נישטאייך הוא נישטאיך ולא אחר

נישט'

חכם עדיף מנביא.

(היה צריך להיות סמיילי, אבל איני יודע אם מה שקרה עכשו זה טוב או רע).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני

<היה צריך להיות סמיילי, אבל איני יודע אם מה שקרה עכשו זה טוב או רע)>

ואני איני יודע אם הדיינים מבינים שאינם אלא פקידי ממשלה לבושי פראקים, שסמכותם מוגדרת ומוגבלת ע"י מי שמעסיק אותם.

אם אכן "הרב שרגא העביר את המכתב לעו"ד אשר אקסלורד, יועץ משפטי למועצה הדתית בירושלים אשר לאחר עיון רב ומעמיק בהיבטים המשפטיים והחוקים הנלווים לכך, החליט לקבל את חוות דעתו של העו"ד", יש לנו עסק עם חסרי דעת והגיון.

כמה עומק צריך כדי להבין שאין להם סמכות חוקית "להטיל סנקציות חברתיות בשל הסירוב".

הכתבה באתר גם יודעת לספר:

"ההחלטה מוציאה בימים האחרונים את הדיינים משלוותם.

"לא ניתן שעו"ד שאינו דתי, יעקר את ההלכה", אומר אחד הדיינים בשיחה ל'בחדרי חרדים'. "זוהי עקירת התורה ממקומה".

איני בטוח שהיה דיין שאמר את הדברים, אך אם אכן אמר זאת אחד הדיינים, כי אז הדבר מעיד על רמת המשכל שלו, ואם הוא לא אמר זאת כי אז זה מעיד על רמת המשכל של הכתב, או של ציבור היעד.

הרב ברוך שרגא הינו דיין בבית דין פרטי של המועצה הדתית, ואיננו קשור לבתי הדין הרבניים הפועלים במסגרת חוקי המדינה. בבג"ץ כץ שצוטט לעיל, נקבע שאין מניעה שבתי דין פרטיים יוציאו כתב סירוב. כרגע בג"ץ מעונין לפגוע בבתי הדין הרבניים, ואיננו רואה תחרות מצד בתי דין דתיים פרטיים. (עמ' 9 לפסק הדין בבג"ץ).

יעבץ

<בבג"ץ כץ שצוטט לעיל, נקבע שאין מניעה שבתי דין פרטיים יוציאו כתב סירוב. כרגע בג"ץ מעונין לפגוע בבתי הדין הרבניים, ואיננו רואה תחרות מצד בתי דין דתיים פרטיים. (עמ' 9 לפסק הדין בבג"ץ)>

לא צריך בג"ץ כדי לקבוע שבית דין פרטי יכול להוציא צווי סירוב, אם הם לא יותר מאשר אישור שפלוני סרב להופיע לפניהם, שברוב הפעמים אינו אלא "תעודת כבוד" למסרב, אלא שהבעיה היא שבנוסף ל"אישור" הם היו מאיימים ב"סנקציות" חברתיות הפוגעות בבני אדם, ולא  צריר להיות גאון לדעת שאין להם כל סמכות חוקית "להטיל סנקציות חברתיות בשל הסירוב", פחדו של הרב שרגא היה, שאם הדיינים יגרמו נזק למישהו, וכשאותו האדם יגיש תביעה לפיצויים לבית המשפט, הוא יגישה נגד בית הדין ולא נגד הדיין והמועצה הדתית תיאלץ לשלם אם הקנס.

<משפט המדינה אינו מונע זאת, אם שני הצדדים לסכסוך רוצים בכך, ואף מוכן לתת תוקף של בוררות להתדיינות כזאת, אם בעלי הדין מקיימים את ההוראות של חוק הבוררות>

פה קבור הכלב, מפני שאין בחוק הבוררות כל סעיף המרשה לחייב  אדם להופיע לפני בוררים או לאיים בסנקציות על מי שאינו רוצה להופיע לפני בוררים.

<יתכן, אך אין צורך לפסוק בכך בהקשר זה, כי בית דין כזה, הפוסק בדיני ממונות לפי דין תורה, רשאי גם, בנסיבות מסויימות, להוציא כתב סירוב>

בית דין הפוסק בדיני ממונות לפי דין תורה, דינו כלפי בתי המשפט, כבית דין הפוסק לפי חוקי הפרעונים, שגם הוא יכול להוציא כתב סירוב, אך לא לפגוע במסרבים.

שתי הפסקאות האחרונות (בגופן דויד) הן ציטוט מפסק הדין בבג"ץ, ואינן שלי, כך שבעצם הויכוח הוא עם בג"ץ.

בפסקי דין אחרים של ביהמ"ש,  נאמר שנידוי איננו מהווה פגיעה במי שאיננו משתייך למועדון שקיבל את סמכותו החברתית של אותו בית דין. מי שנפגע מן הנידוי הוא בעצם חבר במועדון שלא רוצה לשחק לפי הכללים.

התערבות בפעולתם של מוסדות דתיים מהווה פגיעה בחופש הדת. ולכן למרות שבית המשפט איננו שחקן דמוקרטי הוגן, בשלב זה הוא נמנע מלהתערב.

את הבעיות הפנימיות של החברה הדתית, כולל הבעיה האקוטית של בתי הדין, יש לפתור מתוך החברה, ולא באמצעות גורמים זרים.

יעבץ

האם באמת חשבת שבפסק הדין נאמר שבתי דין פרטיים יכולים להוציא צווי סירוב ולהטיל סנקציות על המסרבים להופיע לפניהם ולגרום להם נזקים כספיים וצער?

להלן מה שנאמר בסעיף 13 סוף עמוד 8 וראש עמוד 9:

"... יתכן, אך אין צורך לפסוק בכך בהקשר זה, כי בית דין כזה, הפוסק בדיני ממונות לפי דין תורה, רשאי גם, בנסיבות מסויימות, להוציא כתב סירוב. מכל מקום, גם בפרשות שבפנינו יכלו הצדדים, לו רצו בכך, להתדיין לפי דין תורה בפני בית דין כזה, אולם לא כך היה בפרשות שבפנינו...".

"יתכן, אך אין צורך לפסוק בכך בהקשר זה", במלים אחרות, מכיוון שאין זה נוגע לענין שהובא לפנינו לא נדון באם ב"ד פרטי הפוסק בדיני ממונות לפי דין תורה, רשאי גם, בנסיבות מסויימות, להוציא כתב סירוב, (או בכל שאלה אחרת הקשורה בסמכותם של בתי דין אלה), מפני ששאלת סמכותם ההלכתית של בתי הדין הרבניים הפרטיים, אינה שאלה שהבג"ץ מוסמך לדון בה, אך מה שבטוח אצלי הוא, שאין כאן הגנה לבתי הדין מפני תביעות בבתי המשפט נגדם בגין גרימת נזק וצער שנגרמו כתוצאה מהוצאת כתב סירוב, וכפי שכתבתי בהודעתי הקודמת הודעת הרב שרגא לא היתה מרצונו להגן על פסיקות הבג"ץ, אלא מרצונו להגן על בתי הדין מתביעות כספיות נגדם.

<בפסקי דין אחרים של ביהמ"ש,  נאמר שנידוי איננו מהווה פגיעה במי שאיננו משתייך למועדון שקיבל את סמכותו החברתית של אותו בית דין. מי שנפגע מן הנידוי הוא בעצם חבר במועדון שלא רוצה לשחק לפי הכללים>

לא נראה לי שהיה בית משפט שפסק שמי שנתן לב"ד  להיות בוררים, גם נתן להם סמכות מכללא לנדותם ולגרום להם נזק וצער. לצטט את דברי השופטים או/ולהביא לינק או מראה מקום לאותם פסקי דין?

האם באותם פסקי דין גם נאמר שנידוי אינו מהווה פגיעה במי שאינו רוצה לקבל את סמכותו של אותו בית דין? והרי אנו עוסקים כאן בדיון על זכותו של בית דין לנדות אדם שלא רצה לקבל את סמכותם!

אם התערבות בפעולתם של מוסדות דתיים מהווה פגיעה בחופש הדת, אין ספק שפגיעה באנשים מהווה פגיעה בזכויות האזרח.

 http://www.bhol.co.il/Article.aspx?id=51752

"... להבדיל מהם יש לו שררה ומרות של מוסד שלטוני. לכן גם, להבדיל מהם, מוטלות עליו גם מגבלות החלות על כל מוסד שלטוני. שום מוסד שלטוני אינו מוסמך לפגוע באזרח ללא סמכות. כך גם בית דין רבני שאין הוא מוסמך להטיל עיצומים על אזרח, לרבות נידוי וחרם, אם החוק לא העניק לו סמכות כזאת. וכאמור, סמכות כזאת לא הוענקה לו, לא בחוק שיפוט בתי דין רבניים ואף לא בחוק אחר". (השופט חשין, לעיל סעיף 13).