הרב משה שפיר
היה זה ביום שישי י"ט שבט תשס"ו, הארץ ואזרחיה כולם עברה לדום מתוח.
נשיא המדינה טרח שעות ארוכות, ועימו מיטב 'אומני' ישראל, סולת בניה ומלח פניה כולם כאחד צעדו בסך, פניהם מורכנות והם מאזינים שוב ושוב לשירת הכלניות האדמדמות.
לא היה זה בכדי, עמישראל אבד באותו שבוע את אחת הדמויות המרכזיות ביותר שקמו לו בדמיון הוזי המדינה של הדור האחרון.
הכאב היה כה נורא עד כי רובם ככולם של ערוצי התקשורת האלקטרונית ביכרו את שידור הטקס הממלכתי על כל תוכנית 'חשובה' אחרת בסדר יומם המקורי, משל הייתה זו ידיעה על מצב בריאותו של ה'אתרוג' מותו של רבין או אירוע ספורט חשוב לא פחות.
קשה היה שלא לחוש את הכאב הנורא, היו שם שלושה דורות כמעט, אבות ובנים שגדלו כולם על ברכי האומנית אנשים פזמו את שירת חייהם רק בליווי מילות נגינתה. עיניהם הנוגות הראו התקשות ליצוק תחליף תחליפי לחייהם. וצריך להבין אותם, היא ליוותה בקולה את ימי טרם קום המדינה, 'ייצגה' את הארץ הצעירה בבמות מהנחשבות ביותר בעולם, והגיעה לכל 'שיא' אליו מסוגל לשאוף אדם במעמדה. לא כל יום יש להם ישראלי כזה.
דמעותי שלי נבעו ממקור עמוק יותר.
בעיני רוחי ראיתי כלנית אחרת. צעירה ואופיינית רכה ופורחת בעלי כותרת, ככל אחיותיה בשדה הבר.
היא הייתה פרח מוגן, אך תמימותה לא יכלה לה ליד הזדונית שקטפה וגדעה את שירת חייה, המציאות קטעה באחת כשהיא משלבת אותה בהתחסדות בזר פרחים נאה למראה אך רגעי קמל ויבש. כשאחיותיה ממשיכות בצמיחת החיים, בשדה הפתוח.
היא נולדה במשפחה תימנית רבנית חשובה, משפחת דמארי. אביה היה יהודי תלמיד חכם ובעל משפחה גדולה שעלה לארץ כשאר בני עדתו במסירות הנפש האופיינית להם. הוא נאלץ להתמודד עם החוסר וההשפלה בקיטון צר ומים לחץ אותם ייעדו עבורו אנשי הציוניות במדינת החזון של הרצל.
הם לא הותירו לו הרבה ברירה, הוא ניסה בכל כוחו להמשיך את אורח חייו ולימוד התורה שלו ושל בניו, אך כל שהותירו בוני המדינה בידו וביד בני ביתו הייתה פרנסה סוג ד' כמשרתי אדוני הארץ של אותם ימים. מכאן קל להבין את ההמשך הכאוב.
הבת הקטנה, שושנה, שניחנה בקול ערב כנראה, התגלתה ככזו בראיון עבודה כלשהו ומכאן הדרך קצרה אל העולם הגדול ופיתויו העזים, זו כבר לא הייתה רק עזרה לבני ביתה הרעבים, זה היה הרבה מעבר לכך וקשה היה לסרב.
בשלב זה נגדעה מסורת של מאות ואלפי שנים, כאן החלה המדינה הצומחת מחבקת לפתע את המשפחה התימנית כשהיא דואגת לעצב את דמותם מחדש ולהנחיל להם את ערכיה התרבותיים עמוסי המדמנה הסחי והמיאוס.
ואת זה בעצם הם כל כך אהבו, כאן הייתה טמונה ההצלחה הגדולה מבחינתם.
ולמי שאינו מתמצא בפרטים: כשראשי הציונות החליטו להקים מדינה בקטע שבין הירדן לים התיכון הם עשו זאת מטעמי נוחות, נמאס להם מהצרות הגלותיות,הם החליטו לקחת את גורלם בידם (היום המשפט האומלל הזה מתברר כבדיחה) ולעשות הכל בכדי לחיות עם חופשי ב'ארצם'. העובדה שמצידם המדינה יכלה להיות גם באוגנדה מלמדת בדיוק רב על מטרת הקמת המדינה.
עם ההקמה והחזון הם היו זקוקים גם לאזרחים סוג ב' שימלאו אותה, ייהרגו למענה, וגם יעשו את העבודות שהם לא אוהבים. כאן באו גלי העלייה הגדולה, ועימם העוזרת התימנייה, בוזגלו שאכלס בעל כורחו את שממון הנגב, והאתיופים בהמשך הדרך, 'שיהיה לנו קצת כושים' כמו באמריקה.
כולנו היינו חיילים מוסטים בלוח השחמט הגדול של מייסדי המדינה ותלמידיהם.
צריך לזכור, בן גוריון וגוריו לא היו טיפשים גדולים, בכדי שהמזרחיים יתאזרחו כמצופה, היה חשוב לעשותם חסרי אפיון דתי או אחר, כדי שיוכלו להיטמע ולא להקהל חלילה מול הממסד. כך גם היה מן ההיגיון להעניק להם שוויון דמי, שירגישו טוב, ככה בשביל להראות למרוקאים שהם כמו כולם, השתדלו שיהיה איזה שטרית לקישוט במשרת שר המשטרה, ישראל ישעיהו, משה ניסים או אדיסו מסאלה הכל הולך, אה... וגם כמה זמרים תימניים עסיסיים שיזקפו את הכבוד השבטי ויתנו הזדמנות לממסד להתחבר אליהם במשהו.
בקטע הזה הייתה מתאימה בדיוק הנערה לבית דמארי, היא הייתה תפורה כפתור ופרח לצרכיה של המדינה המתפתחת. לא בכדי הם טיפחו את הכישרון המבורך כשהם מעצבים את דמותו כאייקון וסמל לבני שבטו אחריו.
למרבה הצער הם הצליחו. יותר תימנים הלכו עימה בדרכה שלה ולא בדרך המסורה להם מדור דור. כך קרה גם לטוניסאים, עיראקים, מרוקאים או פרסים ושאר עדות מפוארות שברובם המכריע אינם כיום מה שהיו בעלותם ארצה.
את הנכס הגדול הזה קברה המדינה ביום שישי י"ט שבט תשס"ו, מכאן נבע הטקס הממלכתי ההוד וההדר העצום שנשפך סביבה, היא הייתה חמצן חיוני בהקמת המדינה משהו שלא יחזור.
לזכותה נאמר שכל ימיה הייתה שומרת פינה חמה בלב לערכי מסורת היהודית ולישראל סבא, הנערה שנעקרה מבת הוריה בכפפות ציוניות של זהב נותרה עם מעט לחלוחית נכונה, היא לא הייתה כמו שאר בני דורה ששנאו את הדת ומסריה בטירוף הרסני, וזה כנראה הרבה מאוד. אומנם המסורתיות החיוורת הזו לא הפריעה לאמרגניה, אולי זה אפילו שירת את מטרותיהם הערמומיות...
אומה כובשת אינה מתכוונת אלא לצורך עצמה, כאשר היא מיטיבה עם העם הנכבש. כך לימדו אותנו חכמים במעשה הבא:
היה זה כשכבשה רומא את ירושלים, או אז ישבו רבותינו, רבי יהודה רבי יוסי ורבי שמעון, יחדיו ושוחחו אודות הרומאים הכובשים, פתח רבי יהודה ואמר: "כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". - נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס". הרומאים שידעו בצדקת דבריו של רבי שמעון בקשו להורגו, עד שהוכרח להיחבא במערה הידועה.
רבי שמעון לימד אותנו כי כל כוונותיהם ולו התמימות ביותר, הן אסטרטגיה אנוכית של ממש ועבור אמת זו שווה לו גם להתעמת עם הממסד השולט בארץ. כי היה חשוב לו להסיר את המסווה והלוט המתחסד והמטעה.
ש"ס שנואה בעיני רבי המדינה וקברניטיה מיום היוולדה, אם יש למאן דהו ספק בכך הריהו לוקה בתמימות משוועת, ש"ס בעצם הוויתה תוקעת טריז בעיני החלום הציוני המתוק- כי ש"ס רוצה מדינה יהודית וזה לא מתאים לחזון הכנסת, ש"ס גם אינה מסכימה עם הכפפתם ודחיקתם של השכבות החלשות, וכולם יודעים למי מתכוונים כשאומרים את ההגדרה המתקתקה הזו.
כללי המשחק הדמוקרטיים אינם מותירים בידנו את האפשרות להילחם בזדון והרשע של מחוללי המדינה אלא במגרשם שלהם, בכנסת, ש"ס חזקה תוכל בעז"ה לקומם ולהעניק לשכבות החלשות את צביונם האמיתי והחזק בקומתם הרוחנית הנכונה, כמו שאבא של שושנה היה מעדיף.
