על מעלת הצחוק ביהדות - מאת רפאל ב"ר אשר חג'בי (
http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/ktuv_mjly_rux_nkea_0.html )
א. בטחון בהבטחות ה' – כנאמר במדרש: "והיה המן מהלך וכל שרי המלכות באים אחריו, ומרדכי בא
לפניהם. ופגע בשלשה תינוקות יוצאים מבית רבן, אמר להם מרדכי: אמרו לי פסוקיכם, פתח הראשון
ואמר: אל תירא מפחד פתאום וגו'. פתח השני ואמר: עוצו עצה ותופר וגו'. פתח השלישי ואמר: ועד
זקנה אני הוא וגו'. מיד צחק מרדכי. אמר המן למרדכי, מה אמרו לך תינוקות הללו וצחקת, אמר ליה
בשורות טובות בשרוני, מיד כעס המן בלבו ואמר איני שולח יד תחלה אלא בתינוקות הללו"... (ילקוט
שמעוני, אסתר, פרק ו סימן תתרנ"ז). וכן מצאנו בתגובת אברהם אבינו ע"ה, כאשר בישרו ה' על בנו
העתיד להולד, נפל אברהם על פניו וצחק. שנאמר: ויפל אברהם על פניו ויצחק...וקראת את שמו יצחק.
"אין זה צחוק ולעג ח"ו רק לשון שמחה, כלשון (תהלים קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו, ועל כן תרגם
אונקלוס: תרגום ישמח שהוא וחדי ולא תרגם וחייך. והראיה כי לשון ויצחק הוא מלשון שמחה מה
שנצטוה מפי הש"י לקרותו יצחק, שנאמר וקראת את שמו יצחק, ואלו לעג אברהם על הענין, לא יצוהו ה'
יתברך, שיקרא לו שם על שם הלעג" (רבינו בחיי, בראשית, פרק י"ז ,י"ז). לעומת זאת שרה צחוקה של
שרה לא היה בעת הבשורה, אלא בעת שראתה עדנה. שנאמר: ותצחק שרה...אחרי בלותי היתה לי עדנה.
לפיכך אמר ה' לאברהם: למה זה צחקה שרה. דהיינו, על צחוקה של שרה אני מקפיד ולא על הצחוק שלך,
משום ששרה אמרה: "האף אמנם", רק לאחר שנתאמת בגופה ההבטחה שתלד, ומשמעות הדבר הוא: כי לא
האמינה ולא סמכה דעתה על אשר הבטחתי לך, כי הבטחתי בעיניה הייתה כדבר פלאי, לפיכך שאל ה':
היפלא מה' דבר? וכן תמצא שתגובת שרה לאברהם הייתה: לא צחקתי כי יראה, דהיינו, הצחוק שלי לא
מבטא פגימה ביראת שמים שיש לי. על כך השיבה אברהם: לא כי צחקת. דהיינו, גם בעת הצחוק שבצנעה
יש להקפיד על מידת הבטחון ביכולות ה' יתברך.
ב. הצחוק היא מדתו של יצחק וייעודו של הצחוק הוא לתקן את העולם – לא בכדי ציוה ה' את אברהם
לקרוא לבנו הנולד לו משרה יצחק. משום ששמא גרים (זוה"ק, ויקרא עה: , יומא פג:). דהיינו, ה'
נתן ליצחק אבינו ע"ה את כח הצחוק, ע'מ שיגלה לעולם את הצחוק שבאלילות והבלי העולם הזה. כמובא
במעשה שחסידים סיפרו משמו של הרבי מקולבישוב: מעשה באיש זקן שבא אל המגיד הגדול ממזריטש (ר'
דב באר, תלמידו ומ"מ של הבעש"ט 1704-1772 מורו של ר' יצחק לוי מברדיטשוב), וביקש ממנו תיקון
על עוונותיו. שאלו המגיד: "על אילו עוונות"? התחיל הזקן מספר לו את עוונותיו. חייך המגיד לשמע
העוונות, ואמר לזקן: "לך הביתה ורשום על גליון את כל עבירותיך והבא לפני את הגליון". הלך האיש
וישב יום תמים על העבודה, חיטט בזיכרונו רשם את העבירות שנזכר בהן, והביא את הרשימה למגיד.
הסתכל המגיד ברשימה ופרץ בצחוק, המשיך לקרוא וצחק, עבר בדייקנות על כל סעיף ושורה וצחק.
וכשסיים, הסתכל בזקן שעמד ממולו ואמר לו בחיוך: "שוב לביתך ואתה תבוא על תיקונך". הרבי
מקולבישוב שראה את המעשה חרד כל הזמן: חרד ממעשה המגיד הצוחק מהעבירות, וחרד בגלל הזקן שמא
ייעלב, יתפרץ בכעס ויברח מהרבי. אולם הזקן לא ברח, הסתכל בעיני המגיד והתחיל מחייך, ולבסוף
צחק אף הוא, ויצא בחיוך וצחוק מן החדר. הרושם היה שהמגיד הסיר ממנו את המועקה. הרבי מקולבישוב
השתומם על כל הענין, הוא לא הבין למה צחק המגיד בעת שקרא את העבירות, ולמה הפך המגיד את כל
הדבר לצחוק. לא יכול היה הרבי מקולבישוב להתאפק, עד שפעם אזר עוז ושאל את המגיד. ענה לו
המגיד: מסורת היא בידינו שכל עבירה מקורה בשטות. כמו שאמרו חז"ל : "אין אדם חוטא אלא אם כן
נכנסה בו רוח שטות", אלא שאין בני האדם רואים את השטות, והתיקון המושלם והטוב ביותר הוא:
לגלות את השטות שמאחורי המעשה, ואם מגלים את השטות שמאחורי המעשה מן ההכרח שנצחק, כמו שצוחקים
מכל שטות, ובכוחו של הצחוק להמתיק את הדין ולבטל את השטות, ועל ידי כך גם את העבירה. ממעשה
זה, למדים אנו לדעת את כוחו של הצחוק. כוח זה ניתן ליצחק אבינו ע"ה, ע'מ שיגלה לעולם את הצחוק
שבאלילות והבלי העולם הזה. כוח הצחוק ניתן אף לבניו של יצחק, לישראל בכלל, לגלות את ההבל
העולמי, ההבל שבמעשי בני אדם "המכעיסים את ה' בהבליהם" ולהצביע על השטות שמאחורי העבירות
"ההולכים אחרי ההבל ויהבלו" (ירמיה ב, ז) . וכן מובא סיפור חסידי נוסף: מעשה במלך אחד שהכביד
על עמו, והיה גוזר גזירות קשות ומטיל עליהם מסים וארנונות בלי סוף, העם היה גונח מחוסר אונים,
מתאונן וממלא את הגזירות, ומשלם את המסים. ככל שפחד המלך נפל על העם הוסיף המלך להטיל מסים
וגזירות חדשות והעם הוסיף להתאונן, משלחות ניסו להסביר למלך והשתדלו להשפיע עליו להקל את הנטל
ולא הצליחו. והמלך הוסיף ללכת בדרכו והפיל פחדו ואימתו על העם. עד שניטל מן העם כוח הסבל, ואז
פרצו בצחוק, והתחילו צוחקים לגזירות המלך. התפשט הצחוק יותר ויותר, עד שיום אחד נפקחו עיניהם
וראו את המלך במלוא קלונו והורידוהו מכסאו. כלומר, התיקון בא להם תודות לצחוק. זוהי גם דרכם
של אלה החפצים לתקן את חיי החברה, להבליט את הצחוק שבגזירות ובמעשים המכבידים על החיים
והתיקון בא דרך הצחוק. וכן אמר דוד המלך: "עם נבר תתבר ועם עקש תתפתל", ושלמה בנו אמר: "אם
ללצים הוא יליץ" (משלי ג, לד). וכן נהג מו"ר אבי אב"י חגבי זצ"ל לחפש בכל ענין של צער את
המצחיק שבתוכו, וע"י כך למתק את הדין.
ג. סיפורי בדיחות מועילות לחוכמה בלימוד התורה - כמובא בתלמוד: "כי הא דרבה מקמי דפתח להו
לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" (פסחים דף קיז. ,מסכת שבת
דף ל:). כלומר, לפני שרבה לימד את חכמי התלמוד תורה, היה רבה מספר להם בדיחות, וחכמי התלמוד
צחקו. לאחר מכן ישבו החכמים לפניו ביראה, ואז החל רבה ללמדם תורה.
ד. דברי שטות מועילים לחוכמה בלימוד התורה – כמובא בזוה"ק: "והיינו דרב המנונא סבא, כד הוה
ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא. בגין דייתי תועלתא לחכמתא
בגיניה, הדא הוא דכתיב (קהלת י', א'): יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" (זוהר ויקרא דף מז:).
כלומר, בזמן שחכמי הזהר למדו מרב המנונא סבא את סודות התורה, היה רב המנונה מלמד אותם קודם
פרק מצחיק בדברי שטות, ע"מ שהדבר יועיל להם להחכים.
 |
|
|
