צא וראה עד כמה מידת צניעות מגעת

אמשלום

אני מצטט את עצמי (כבר לא זוכר איפוא נראה שבאחד האשכולות על 'מיני מזונות'):

'אבר קטן יש באדם; משביעו רעב, מרעיבו שבע, מסגפו משתגע'

לאחר דברי התוכחה. רציתי להביא מקור לחומרות אלו.

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סה עמוד א

ירוחם האם תוכל להסביר מה בדיוק בדברים אלו משמש מקור לחומרה ואיך היא נובעת מתוכם? שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

הרב מיימוני.
אם לא היתי מכיר את רצינותך היתי חושב שאתה חומד לי לצון.
הסיפור המסופר בגמרא זו. הוא על אשתו של אביי שנהלה שיחה די חופשית
עם חבר בעלה. על מנהגי השתיה שלה ומאיזה כוסות בדיוק וצורתן.!!
מה עוד- שלבושה -כנראה לא התאים ללבוש המקובל - במחוזותנו עד כדי
כך. זרועותיה נחשפו ר"ל. דבר אשר גרם  מה שגרם. בבית דין במחזותנו
סצנה מאין זו לא יכול היה להתרחש. בגלל הגדרות והחומות שאנו בונים.

ירוחם,

תיקון לא קטן כלל - 
חומא לא ניהלה "שיחה די חופשית עם חבר בעלה, על מנהגי השתיה שלה ומאיזה כוסות בדיוק וצורתן". היא באה אליו כדי שיפסוק לה מזונות לאחר מות בעלה. היא נזקקה לשירותיו כחכם וכרב, היא באה אליו לעזרה, והוא אכזב אותה.
אני מסכימה שיש לא מעט קריצה וציניות בהתנהלותה של חומא - אני מבינה אותה כמי שיודעת בדיוק, שלולא "תשחק" מעט במיניותה (ובינינו - חשיפת הזרוע זה "משחק" צנוע למדי), לא תזכה במה שמגיע לה, שהרי לכתחילה פסק לה רבא פחות ממה שמגיע לה! בעולם בו חיה חומא, בתלות מוחלטת בגברים שסביבה (החל באביה, דרך בעלה וכלה בגברים היושבים בבית הדין) הכוח היחיד שהיה ברשותה, והאפשרות היחידה שהיתה לה להשפיע על חייה, ולקבל את המגיע לה היה באמצעות המשחק המיני הזה, בעייתי ככל שיהיה בעיני.

כדאי לשים לב גם לגיחוך בה מתואר רבא בסיפור הקצרצר הזה, ההופך מול עינינו את התפקידים - בהתחלה, האשה היא חלשה והתלויה בחסדיו של החכם, ובסוף, החכם הוא הנוהג כילד קטן וחסר אונים מול הכוח ההאדיר של האשה.
ושוב, גם כאן מתאים הפתגם שכתבתי קודם לכן (ושיפץ וחיזק בע"ב לעיל) - מי שבורח וכו'.
תוקן על ידי - אמשלום - 06/03/2006 13:32:19

'עצכח',

להערתך בסעיף ב':

לפני תקופה קצרה החל החוקר החסידי ר' יהושע שי' מונדשיין לפרסם באתר "שטורעם.נט", רשימת מאמרים העוסקת ב"סיפורים וגלגוליהם". במאמריו הוא מזים מבחר סיפורי צדיקים שהתפרסמו במקומות שונים ומוכיח שאמיתות אותם סיפורים לוקה בחסר [בהמעטה].

כדרכה של תורה, אותה סידרת מאמרים עוררו – אצל רבים וטובים – שאלות ותמיהות מסוגים שונים. במאמר מקיף וממצה [שהתפרסם באותו אתר] יצא מונדשיין להגן על דעתו. להלן העתק המאמר.


שני הפרקים שהתפרסמו עד כה בסידרת "סיפורים וגלגוליהם" עוררו – אצל רבים וטובים – שאלות ותמיהות מסוגים שונים; את חלקן הגדול ניתן לתמצת בשאלתו הנוקבת של המגיב מס' 8 לפרק הראשון: "הכל נכון, אך מה זה יתן לנו?! גם כך אנו דור מבולבל, רק נתבלבל יותר!"

כעבור יומיים מצא מגיב אחר (מס' 18) – במכתבי הרבי – את המענה הישיר והבהיר:

"בדורנו מבולבל זה, הנה ככל שיש להבהיר הענינים ולהוסיף דיוק, מועיל הוא ביותר... וה"ה בהנוגע לאוסף סיפורים ע"ד נשיאי ישראל... יש להעיר [=לציין]... מקורו של כל סיפור והעיקר – הסמכות שלו. ואם בהנוגע לכל נשיאי ישראל הדברים אמורים, עאכו"כ לנשיאי תנועת החסידות, אשר ידיעות שאינן מדוייקות ולפעמים ענינים מזויפים וכו' – הביאו נזק רב להפצת תורת החסידות והחדרת הדרכותי' ומנהגי' לחוגים יותר רחבים..." (מתוך מכתב אל הרב זוין זצ"ל, אגרות-קודש, יא, עמ' רסח).

במלים אחרות: סיפורי צדיקים שאינם אמינים, נזקם גדול מתועלתם.

במכתב נוסף (אגרות-קודש, יב, עמ' רעו): אודות פרסום סיפורי חסידים שיופיעו ב"פרדס התמים", מובן שצריך לדייק ככל האפשר בסמכות המספר ובעל הסיפור, ונוסף על זה לציין בסיפור הנדפס מי הוא בעל השמועה וכו'.

התופעה של תעשיית "סיפורי צדיקים" בדויים אינה חדשה, וכבר היתה לעולמים. אלא – כמו בדברים אחרים – בדורנו הכל נעשה "בגדול" ובממדים אשר לא שערום אבותינו.

הרה"ק ממונקטש (שהרבי חיבב מאד את ספריו) כותב ב"דברי תורה" שלו (ב, אות עח):

"ואמת כי סיפורי מעשי הצדיקים האמתיים הם גורמים ליראת שמים ומסוגלים לכל דבר, על-כן לעומת זה התגברו הכזבנים הנ"ל ומדפיסים ספרים מזה, מלאים סתירות ושקרים, והמה מבלי ומחריבי עולם בדברים כאלו שהם נגד התורה. וגם יביאו את ההמון, וגם ביותר את הסכלים המשכילים בעיניהם בראותם המעשיות הכוזבות כאלו הידועים שהם שקרים, וע"י זה יתלו בוקי סריקי בכל רבותינו ואבותינו הקדושים זי"ע, וגם בכל סיפורי תורת אגדות חז"ל ורוב מעשי הראשונים כמלאכים, לחשוב עליהם מחשבות פיגול ח"ו... וכן קיבלתי ביחוד מפי אאזמו"ר הגה"ק (מהר"ש) זי"ע... אשר צווח על ספרים מסיפורים כאלו שאינם בדוקים ולא מדוייקים, ומעורבים בהרבה כזבים. והוא ז"ל דייק וגרס ביותר רק מה ששמע ממגידי אמת המדייקים ויודעים, ורובם המקובל איש מפי איש מאבותינו או מרבותיו הקדושים זי"ע..." עכ"ל.

והרי כך היתה גם דרכו של רבינו כ"ק אדמו"ר זי"ע, שהסתמך כמעט אך ורק על סיפורים ששמע מחותנו אדמו"ר הריי"צ זי"ע, ועל כל סיפור שלא שמע ממנו, דייק לומר ולהדגיש שלא שמעו מחותנו זי"ע.

עוד שמענו מדבריו אלו כדעת רבינו, ש"סיפורי צדיקים" בדויים עלולים לגרום להחלשת האמונה האמיתית.

בדורנו התרחבה, כנ"ל, חרושת הבדיות, ועלתה על שולחנם של מלכי רבנן: "האם מותר לספר מעשיות שאינם אמיתיים כדי לעורר ע"י זה לתורה ויראת-שמים"?

הרב המשיב ישב על המדוכה, הראה פנים לכאן ולכאן, צידד להתיר וסיים בדבר מושכל: "ויש הרבה ספרים שנמצאו בהם סיפורים מקובלים ואמיתיים מחז"ל ומגדולי ישראל לדורותיהם, באופן שאין צורך להמציא דברי שקר" ('אור ישראל', כט, עמ' קכא).

אך כשהגיעו הדברים לידיו של אדמו"ר חסידי – הרה"צ ר"א וינברג שליט"א מסלאנים-ב"ב – הגיב בתוקף לשלילת ההיתר (שם, גל' ל, עמ' רמד):

"הנה כל מסורת האמונה המצוי' בידינו מיוסדת על קבלת דברי אמת ואמונה דור לדור, מהאב לבניו ומהרב לתלמידיו, והס מלהזכיר מלהעביר ולערב דברי שקר במסורת הקבלה... אין בזה כל היתר לנדון דידן להנחיל לתלמידים דברי שקר... וכל המתיר כגון דא הרי הוא כאילו מטיל דופי ח"ו באמיתות הקבלה המסורה לנו מדור דור. וכן שמעתי וקבלתי מרבותי זצ"ל שלא קבלו סיפורי מעשיות אלא א"כ דרשו היטב אם הם חתומים בחותם האמת הצרופה. לכן ישתקעו הדברים ולא יאמרו, לבל להתיר דבר כזה ביודעין.

"ומה שכתב שם שע"י סיפורים אלו מעורר התלמידים ליראת-שמים, הנה מכיון וקבעו חז"ל ש"שקרא לא קאי", אין זה רק התעוררות שטחית לשעה, כי "עד ארגיעה לשון שקר", ולא יהיה לזה קיום לעתיד. ומה גם שעלול מאד שיתוודע אי פעם השקר ואז יצא שכרו בהפסדו כפול ומכופל.

"ושמעתי מפ"ק הרה"צ הר"י מפשעווארסק זי"ע, שסיפר על הרה"ק הר"א מסטרעליסק זי"ע, שפעם באמצע התפילה נאנח מקירות לבו, ואחר התפילה הודיע לציבור שהיום נאנח בתפילה כי השבר יצא לו והיו לו יסורים גדולים ומזה נאנח. וכאשר שאלוהו לשם מה הודיע זאת, ענה שחשש פן חשב מישהו שהאנחה היתה מהתפילה ויבוא לו מזה הרהור תשובה, ויהי' זה הרהור תשובה המיוסד על שקר ולא טוב הוא". עכ"ל.

קיצור: כשם שמצוה להאמין באמת ובסיפורי צדיקים אמיתיים, כך מצוה שלא להאמין בשקר, בבדיות ובכזבים.

בבמות אחרות פרסמתי סיפורי צדיקים אמיתיים ועוד אפרסם בעז"ה, ובבמה זו, בימים אלו, אני מפרסם את ה"לעומת זה". ובעקבתא דמשיחא "יתבררו ויתלבנו ויצרפו... והמשכילים יבינו".



השייכות לענייננו –

בקלות ניתן למצוא הקבלה בין הנזק העלול להיגרם מ"סיפורי צדיקים" בדויים, לבין הנזק העלול – חלילה – להיגרם מהחמרות וחומרות רבות שאין להן כל מקור הלכתי [גם לא מ'מידת חסידות'].

וכידוע לרבנים ומחנכים מנוסים, שככל שהבלון דחוס יותר, בהתנפצות הבלון, חלקיו עפים למקום רחוק יותר וד"ל.

אמשלום איקון ירוק על הניתוח שלך, שהראה נקודות שנעלמו מעיני, במיוחד מהבחינה הספרותית, אך גם מבחינת הרקע ההיסטורי ועוד. רק בדבר אחד איני מסכים עמך. איני סבור שנהגה כראוי בגילוי זרועה. יתכן שלפי רגישותם בימים ההם, היה זה כעין דבר גרוע בהרבה אצלנו. משל למה הדבר דומה, למעשה שסיפרו במדרש כי אשת און בן פלת סילקה את כיסוי ראשה וישבה בשיער גלוי בפתח האהל, מה שלא יעלה על הדעת. וזה ללא כל קשר לשאלה אם צניעות כזו מחוייבת, רצויה, או שהיא מנהג המקום. ירוחם תודה על שדנתני לכף זכות. אך לא הבנתי את דבריך, והם מתפרשים אצלי לשתי פנים. א. דורנו טועה, כי הא ראיה שבדורו של רבא לא החמירו כל כך. ולמה לי לחזור כל כך רחוק, וכי בדור קודם נהגו חומרות כאלו שלנו? ב. דורנו צודק, כי זו שמירה מפני מה שקרה לרבא. על זה יש לומר כדברי אמשלום. שלא מצאנו פסול בסיפור פרט לאי הזהירות במעשה חומה, והאם משום מעשה של אשה אחת יש לגזור כגזירות של דורנו? על כן לא זכיתי להבין דבריך. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מיימוני,

א. חשיפת הזרוע מצטירת בסיפור כמשהו אקראי ולא מכוון כלל, את הכוונה (החתרנית והמרדנית) שמאחורי המעשה, הוספתי אני בקריאתי המסויימת.

ב. גם בסיפור הזה, כמו בסיפור על רב חייא בר אשי (במיוחד באותה סוגיה בקידושין, הפותחת בהכרזה שנשים דעתן קלות עליהן - והכוונה לכך שהן מתפתות בקלות ליצרן המיני - ומיד אח"כ מביאה שורה של סיפורים על חכמים גדולים יותר ופחות שלא הצליחו לעמוד בפני יצרם, גם בסיטואציות חצי-מופרכות), הדמות שחצי הביקורת הספרותיים-התלמודיים מופנים אליה, היא רבא עצמו, ולא חומא או כל אשה אחרת.