צא וראה עד כמה מידת צניעות מגעת

מותר להחליף גרביים בתקופה הזו?

ולגבי ליצנותא, חוששני ששוטנג צודק שהמחיר יכול להיות כל כך כבד שכדאי קצת להעמיד את החומרות בפרופורציה.

יש לי מכר שסבו היה אדמו"ר לשושלת אדמו"רים מכובדת והיה נוהג על עצמו שלעולם הוא לא יהיה רבה גדול כי הוא לא מתנגד לשום דבר. כך גם כאן כל אחד צריך בקעה להתגדר בה והכי נוח זה בנושאים האלו שיוצרים הילה של קדושה והפרדה משאר האנשים שלא זכו להגיע לדרגתם. תוקן על ידי - בעלבעמיו - 06/03/2006 14:15:27

השכן,
[במיוחד עבורך, העתק הדבק]


השייכות לענייננו –

בקלות ניתן למצוא הקבלה בין הנזק העלול להיגרם מ"סיפורי צדיקים" בדויים, לבין הנזק העלול – חלילה – להיגרם מהחמרות וחומרות רבות שאין להן כל מקור הלכתי [גם לא מ'מידת חסידות'].

וכידוע לרבנים ומחנכים מנוסים, שככל שהבלון דחוס יותר, בהתנפצות הבלון, חלקיו עפים למקום רחוק יותר וד"ל.

אמשלום כבר חילקתי איקון ירוק על הניתוח הספרותי. אמנם, כיון שניתוח מתבסס על הנחות יסוד, ודומה בעיני שלתלמוד יש הנחות יסוד מסויימות לגבי האמוראים, איני מסכים איתך לגמרי, אך עלי ללמוד נושא זה וסיפור זה בעיון, ואין לי אפשרות כרגע. כשירחיב בל"נ. חד וחלק יישר כוח ורק כעת ראיתי דבריך שנכנסו לפני שלי. לגבי המשל שהבאת על בלון, הריהו יפה ושימושי. ואני מוסיף עוד שנים. בגמרא המשילו את החומרה היתרה לכף שגודשים אותה ובסוף נופל הרבה ממה שבתוכה. ובשם הרב דסלר שמעתי כי יצר הרע לפעמים דומה לקפיץ. כאשר לוחצים אותו יותר מדי, סופו להתפרץ בכוח. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מנלן,

אני מניחה שאתה אומר דבריך על הצדיקים, מתוך הכרות עם כאלה. אני מודה, שלא פגשתי ולו צדיק/ה אחד/ת בימי חיי. פגשתי אנשים ונשים שמתמודדים עם החיים מתוך מעורבות בתוכם, נופלים ומתגברים וממשיכים לחיות. זו לא חכמה לחיות באקווריום, מנוטרל מלשמוע ולראות (וליתר דיוק - מנטרל את אלה שסביבך מלהישמע ולהיראות), באיזו מערת רשב"י מרוחקת ומופרדת מן העולם החי והבועט, ולהיות צדיק בעיני עצמך. גם רב חייא בר אשי חשב שהוא צדיק, בגלל שביטל את יצרו (או לפחות נאבק בו לבטלו). בינתים, הוא פגע אנושות באשתו הכמהה לליבו ולגופו. לטעמי, זה בדיוק ההיפך מצדיקות. את רשב"י ובנו החזיר א-להים לעוד שנה במערה-גיהנום כדי ללמדם לקח. את רבא ואת רב חייא בר אשי, אולי ילמֵדו-ילַמדו לקח הדורות שאחריהם.

ר מיימוני
מחילה אבל אני כן בציניות הבאתי את הגמרא. אני חושב כמו כל אדם
נורמלי? כי מה שנעשה היום בחוגים החרדים. בענין הצניעות.(גם בדברים
אחרים) גובל ועובר את הגבול.של כל הגיון הילכתי ופסיכולוגי. המחלוקת
בגמרא על <הגדישו את הסאה> והסבר הנתן שם מתאים למצב. היה
בפורום זה דיון על החומרות. עדיין לא הרגשתי נכון בזמנו גם להשתתף.
דעתי על החומרות האלו  וגם על יתר החומרות האחרות כדברי
"פתחי תשובה "בשולחן ערוך יורה דעה: כל האוסר על עצמו מה שלא אסרו
אמוראים. הוא אפיקורס על כל התורה כולה. ......

אם שלום
גם אני מצטרף למחמאות של מימוני על הניתוח הסיפרותי שלך. יפה ביותר
מי כמו אשה, יכלה להכנס לראשה ולהבנתה של אישה אחרת. אבל אני לא
מסכים במלוא, לנתוח הסיפרותי.-- זה כמו תרגום.
או שהוא יפה -או שהוא נאמן.    הנושא היה צניעות ויחסים בין המינים.
המלצתי ללמוד את הגמרא עם רש"י בו הית מבינה יותר את הדימוי של
הכוסות. והנפת או זקיפת הזרוע....


מודה ועוזב תוקן על ידי - ירוחםשם - 06/03/2006 15:21:49

ירוחם,

ניסיתי בדברי להיות עדינה, ולכן לא נכנסתי לפרטי הדימויים המיניים בסיפור, אלא הצבעתי על הכיוון בכללותו. ברור שהכוסות אינן רק כוסות, והזרוע אינה רק זרוע. ברור גם, שלא במקרה היין הוא בסיסו של הסיפור כאן. על כל אלה לא הרחבתי לעיל, מטעמי צניעות () וגם בגלל שהסיפור אינו עיקר האשכול.

אמשלום

בוודאי שצדיק לא נולד צדיק. הוא נולד אולי עם תנאים מועדפים שמאפשרים לו להתקדם בצדקותו ולא כל צדיק ואולי כמעט אף צדיק לא מגיע להיות צדיק גמור. הנפילות הן בדרך של "שבעה יפול צדיק וקם" אבל זה לא אומר שצריך לעשות אידיאל מהנפילות. עיקר הצדקות הוא שבכל התחומים הוא עובד על כך שיצרו יהיה בידו. בחז"ל גם מסופר בתחום של לא לפגוע באחרים איך הקפידו על עצמם שר' קיבל עליו יסורים כשלא חס על חתול ושמר עוקבא (נדמה לי) נכנס לתנור כדי לא לבייש עני נצרך (ברור שלא פוגשים כאלה בכל יום ובכל רחוב). בעיניי עדיף יותר צדיק ויותר מסוגר מאשר פחות צדיק ופחות מסוגר ובוודאי שראוי הוא לשבח ולא ללעג. כמובן שאם יכול לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידו, עדיף ואשרי מי שיכול להיות בהתבודדות בתוך חברת בני אדם (חובות הלבבות).

מנלן.
לא חתול - עגלה .ראה ב"מ פד או פה מודה ועוזב

מנלן,

לא טענתי שיש לעשות את הנפילות לאידיאל, אלא שיש לחיות את החיים עצמם ולהתמודד עימם. גם חז"ל הבינו לליבם של רשב"י (שברח אל המערה, לא רק מן הרומאים, אלא גם מאשתו ומעמו) ובן עזאי (שבחר בתורה על פני החיים), ובכ"ז, ביקרו אותם ויצאו כנגד דרכם זו.

צר לי, אך איני מצליחה להבין מדוע "עדיף ואשרי מי שיכול להיות בהתבודדות בתוך חברת בני אדם"? זה נשמע לי כמו לחיות עם ולהרגיש בלי (או ההיפך), ואיני רואה בכך גדולה אלא מסכנות.

אני מודה לך (ועוזב) ירוחם

אמשלום
הלא לכך התאוו כל הפילוסופים לחיות עם החברה כיון שזה משפר את איכות החיים, אבל להיות משוחרר ממנה נפשית. אמנם כאמור זו מלאכה קשה ולסתם בני אדם לא אומרים 'תוכו אכול קליפתו זרוק' אלא שילך למדבר מפני השפעת החברה.

אמשלום,

 

אני רק אוסיף , שאביי היה בעלה השלישי של חומה, והיא נחשבה לאשה קטלנית, כך שעם המשא ומתן על כמות היין שהיא בקשה מרבא שיקצוב לה, אפשר בהחלט להזדהות.

מנלן ,

ללכת למדבר מפני השפעת החברה זה רק במקרה והחברה מקולקלת, "וכל הנביאים חוזרים לאוהלם שהוא צרכי הגוף, חוץ ממשה רבנו"

מנלן.
אולי אתה מושפע מן הספר< כה אמר סאראטוסטא>של ניצ"ה מודה ועוזב

אמשלולם כתבת בהודעתך מ14:22 אני מניחה שאתה אומר דבריך על הצדיקים, מתוך הכרות עם כאלה. אני מודה, שלא פגשתי ולו צדיק/ ה אחד/ת בימי חיי. פגשתי אנשים ונשים שמתמודדים עם החיים מתוך מעורבות בתוכם, נופלים ומתגברים וממשיכים לחיות. זו לא חכמה לחיות באקווריום, מנוטרל מלשמוע ולראות (וליתר דיוק - מנטרל את אלה שסביבך מלהישמע ולהיראות), באיזו מערת רשב"י מרוחקת ומופרדת מן העולם החי והבועט, ולהיות צדיק בעיני עצמך. גם רב חייא בר אשי חשב שהוא צדיק, בגלל שביטל את יצרו (או לפחות נאבק בו לבטלו). בינתים, הוא פגע אנושות באשתו הכמהה לליבו ולגופו. לטעמי, זה בדיוק ההיפך מצדיקות. את רשב"י ובנו החזיר א-להים לעוד שנה במערה-גיהנום כדי ללמדם לקח. את רבא ואת רב חייא בר אשי, אולי ילמֵדו-ילַמדו לקח הדורות שאחריהם. כל מילה זהב!! היסוד המרכזי הוא שלא לברוח מן העולם, והיחס לאשה הוא אחד מן החיובים החשובים בחיי האדם. ושהותו של רבי שמעון במערה היא עונש, כפי שעולה ברורות מן הסיפור (שובו לכם למערה נאמר לו כשבא להשמיד את העולם). מסכים עם כל מילה! והיחס שלי להודעתך הבאה על המשמעות שיש לייחס לדימויים הוא בדיוק הפוך. לא הבנתי, ואם הבנתי, לא הסכמתי. כיון שהאשכול יכבר צא למה שיצא, מן הראוי להעתיק את הסיפור הלום ולנתחו כדרכך. הרי אינך חוששת מפני הביקורת שאני עלול למתוח על זה... ונתעשר כולנו בתובנותיך. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו