סכנת נפשות - עכשיו זה הגיע גם אליי

יצאתי לפני כשעתיים עם בני הבכור (שנתיים וחצי) בעגלה למרכז המסחרי אבטליון כדי להשלים חוסרים במקרר. בדרך חזור פגשנו זוג חברים על ילדיהם והתעכבנו כדי לשוחח. הילדים שיחקו ונהנו ואנחנו הרווחנו פגישה ידידותית באמצע הדרך.

נפרדנו לשלום וקצת לפני שהתחלתי לגלגל את העגלה הביתה, 'קילפתי' לבני כיף כף שיהיה מתוק בדרך.

הוא בקושי הספיק להחזיק את הכיף כף בידיו הקטנטנות והנה אני מזהה אור מנצנץ מוזר ליד הרגליים שלו בעגלה. אל תשאלו אותי איך אבל הספקתי לנער את העגלה לפני שקלטתי שמדובר בנָפַּץ גדול. הנפץ התפוצץ בקול רעש גדול או באוויר בדרך למטה מהעגלה למדרכה, או מיד אחרי שהספיק לנחות על הארץ.

הכיף כף נפל לילד מהידיים והוא תפס את האוזן השמאלית והתחיל לרעוד (פשוטו כמשמעו). "אבא היה פיצוץ" הוא אמר ובקושי נשם. גם אני נבהלתי מאוד. זה לא היה מהסוג ה'עדין' אם שייך לומר עדין על הדברים הללו. שנייה לפני הוא שמח ועלז ושנייה אחרי הוא היה מבועת ומפוחד.

בדקתי אותו כדי לראות שאין נזק וברוך ה' הוא לא נפגע. נתתי לו ממתק אחר וחוץ מלהסיח את דעתו בשיחה על נושאים אחרים - לא היה לי הרבה מה לעשות.

אבל יש המשך.

התקשרתי למשטרה. מסתבר שחיוג 100 מהפלאפון מנתב אותך אוטומטית למשטרת תל אביב. קיבלתי מהם את המספר של ראש העין וסיפרתי לשוטרת-מוקדנית על מה שאירע הרגע.

"תעשי לי טובה. זה יכול להיות רק מבניין מספר 18", הסברתי לה כשאני מביא בחשבון את זווית ההשלכה ההגיונית. "יש רק 3 דירות שייתכן ומהן נזרק הנפץ. תבואו, תבדקו".

"אני אשלח ניידת לסייר באיזור" היא ענתה לאקונית.

"גברת נכבדה", אספתי את כל כושר הסבלנות שיכולתי לאסוף אחרי שהבנתי שהיא 'מנפנפת' אותי, "אני אומר לך בוודאות שאין הרבה איפה לחפש. בבקשה תבואו לכאן ותעשו משהו. לבן שלי לא קרה כלום אני מקווה, אבל באותה מידה יכולתי עכשיו להיות איתו בדרך לחדר המיון עם פציעה בעין או עם אצבע קטועה. מי שזרק, כיוון את זה לעגלה כשהוא מודע היטב לעובדה שיושב בה תינוק".

"טוב אני אראה מה אני אעשה". היא אמרה.

"אם הייתי עכשיו באמבולנס בדרך לבית החולים עם הילד, לא נראה לי שהיית מגיבה ככה". לא וויתרתי אבל היא בשלה.

עמדתי שם דקות ארוכות. שום ניידת לא הגיעה לסייר. החזרתי את הילד הביתה וחזרתי למקום. אם הם לא עושים את העבודה - אני אעשה. מקסימום לילה במעצר אבל אותו פגע רע כבר יקבל את המגיע לו. עדיף לחיות מכוער מאשר למות יפה ואם זה ימנע אסון אחר דייני.

בדרך פגשתי בחבר ודווקא חבר שלו שהיה לידו, סיפר לי שקרה לו מקרה דומה עם הילדים שלו ושיש שם שכן שכנראה יודע מי הוא הפרחח שעשה את זה לא פעם לעוברים ושבים ברחוב.

ניגשנו אליו הביתה. הוא הביע את דעתו, שעל פי המיקום שלי בזמן שנזרק הנפץ, זה יכול להיות או מהדירה הזאת או מהשנייה.

עליתי קומה אחת. פתחה את הדלת גברת והציגה בפניי את ילדיה שלא היו בגיל הסביר לעשות מעשה כזה.

עליתי עוד קומה.

"מי זה". ענה ילד מאחורי הדלת.

"יהודי". עניתי לו.

'אם הוא חושש לפתוח את הדלת, סימן שהוא לבד בבית' (ובמאמר מוסגר - כך צריך להיות כמובן), 'ואם הוא לבד בבית אז בוודאי שהוא הפושע כי אם ההורים היו, זה לא היה קורה', חשבתי וחזרתי שוב: "אפשר לפתוח את הדלת"?

להפתעתי הוא פתח. ילד בערך בגיל 11 או 12. אחרי שהוא פתח את הדלת הבנתי גם מדוע הוא פתח לאדם זר את דלת ביתו: הכרנו מאיפה שהוא.

"זה אתה עם האורגן". הוא אמר. (עשיתי כמה מקהלות בכמה בתי ספר בעיר ומכירים אותי כל מיני ילדים ובחורים צעירים שהשתתפו במקהלות שעשיתי ושלי אין מושג מי הם).

אחרי דין ודברים מרוכך יחסית (בכל זאת מכירים) גיליתי שהוא גם אחיין של אחד השכנים בבניין. הוא מגיע לרחוב התור הרבה וזה לא בדיוק מתאים לערוך לו חקירה צולבת ומפחידה כפי שתכננתי מלכתחילה. אמרתי לו שהתקשרתי למשטרה והסברתי לו מה היה עלול להתרחש לו היה הנפץ מתפוצץ על ראשו של הילד למשל.

בכל מקרה, הוא הבטיח וכמעט נשבע שזה לא הוא. אומר את האמת למרות שאני מאוד מחבב את השכן המדובר (דוד שלו) שהוא ממשפחה טובה, אינני מאמין לו. דבר ראשון הוא ניסה להפיל את זה על השכנים מלמטה (הגברת האדיבה עם הצוציקים) והוא גם גמגם משהו שצריך לשאול את אחיו הקטן.

מצד שני, באותו בניין, גם בדירה הפונה לרחוב גר ילד שבאבניק בן 14 שזה מאוד מתאים לו לעשות את זה. רק השבוע הוא היה עצור על תקיפת שוטר. 'מצד שלישי', השכנים אמרו שמאז המעצר האחרון שלו, הוא לא זרק יותר נפצים. זה גם רחוק מידיי לטעמי מהמקום בהתחשב ברוחות המשתוללות עכשיו בחוץ.

כך או כך, תגידו לי בבקשה שוטרי אלעד (בהנחה שאכן עידכנה אתכם המוקדנית ממשטרת ראש העין): לא יותר פשוט אם אתם הייתם עושים את זה במקומי?? גם אם לא הייתם עולים על האדיוט שעשה את זה, הייתם מעלים את הרתיעה בבירור, כי הרי גם הילדים המסכנים שמשחקים אותה 'עבריינים בשקל' נרתעים כשהמשטרה באמת מעורבת.

אם בשבוע שעד פורים מישהו אחר ייפגע חלילה ברחוב אבטליון או בכל מקום אחר בעיר, תקחו בחשבון שהשוטרים בעיר עסוקים יותר בלעשות פוזות על נהגים מאשר לטפל בחשש פיקוח נפש. מצטער, אינני נוהג להשתמש בדמגוגיה זולה ובקלישאות לעוסות, אבל אני לא מוצא כרגע הגדרה אחרת.

נשארתי באיזור עוד כמה דקות (עד לא מזמן). שום ניידת לא הופיעה.

כותרת האשכול חריפה במכוון. לא יודע איך, אין לי עצות איך לטפל וזה גם לא מתפקידי, אבל השמרו והיזהרו, פתחו 'שבע עיניים' ליתר ביטחון. אתם יכולים לעבור עשרים פעם את פורים בלי שיקרה כלום ובשנייה אחת לאבד את עולמכם או עולם יקירכם. הפתיח שבחרתי היה בכוונה על דברים שלא קשורים ישירות למקרה. כדי להדגיש כמה הביטחון האישי כאן הוא מעורער ונזיל. 

תקלטו חברים, זה נראה ככה בגלל שהמשטרה מתייחסת לזה ככה. אין ביטחון אישי כי האמונים עליו מזלזלים. ואולי מרוב מקרים קשים המשטרה לא מתייחסת לדברים כאלה במשקל הראוי להם.

חבל ועצוב.

כמובן שאני אנסה להכניס את זה ל"קוראים אלעד" בשבוע הקרוב. על פי מה ששמעתי ילד אחד כבר פונה לבית חולים בגלל נפץ השבוע. צריך (שוב) להעלות את המוּדעות ולא לוותר.





תוקן על ידי - אאללעעדד - 07/03/2006 20:58:19

או שלא הבנת, או שלא הסברתי את עצמי נכון.

ברור שחוקית אסור להכות ילד. יתירה מכך, לא הייתי רוצה שמישהו יכה את הילד שלי בגלל שהוא זרק נפץ. ככלל, אני אנטי חינוך דרך אלימות וסבור שגם אם הילד לוקח פטיש חמש קילו ועובר בבית קיר אחרי קיר כדי לשבור, עדיין אסור להכות.

יוצא מן הכלל הוא פיקוח נפש.

אין הכוונה לעלות ב'קריזה' ולהתחיל להרביץ לכל הילדים שעמדו בסביבה לצורך הרתעה.

אין הכוונה לתפוס את אותו ילד שזרק ולשבור לו את העצמות.

אין הכוונה לנעוץ לו נפץ דולק בתוך האוזן.

הכוונה היא להוריד לפרחח כזה שתי סטירות בליווי צעקות שיגרמו לו להתחרט על הרגע. לחפש את ההורים שלו ולהקים גם שם צעקות (זה לא אופיי אגב, זו השפה שלהם). לאיים בתביעה ואולי לבצע אם המשליך בגיל עונשין וכו'.

ניתן לסכם את מה שהייתי רוצה לעשות כ"תגובה חריפה".

בזמן אחר ובמקום אחר אני מוכן גם להתנדב ולהדריך אותו בנועם, לקחת אותו לסיור בשניידר ובלווינשטיין. לעשות לו יומן מעקב ולתת לו פרסים על התקדמות או קיי?

וכל כך למה? כי המשטרה לא עשתה כלום...

וכן, גם אם הבן שלי היה עושה כזה דבר, הייתי נוהג באותו אופן ולא אוסף אותו מתחת לסינר.



אני מקווה שכעת זה יותר ברור.

מספר הפצועים אינו ראיה מכיון שהחיילים היו מוגנים יותר (קסדות, שכפ"צים ומגינים).
אבל למי שראה את הסרטים מעמונה ושמע עדויות - קשה למכור את הסיפורים של קראדי.