הספריה הוירטואלית [ב']

לא בכדי בחר הנער החצוף במבחן הקשה ביותר: אל ספרות השאלות והתשובות (השו"ת) מגיע רק מי שמילא כרסו בשישה סדרי התלמוד וקינח בספרות האגדה וההלכה של הראשונים והאחרונים. השו"ת אמור להכיל את כל אלה כדי להשיב על שאלה הלכתית אחת; המשיב אמור לדעת מה אמרו קודמיו בנדון, להקיש מדבריו של אמורא בבלי ופוסק מארצות הברית, למשל. ספרות ההלכה היתה עשירה כבר כשהחלו לשלוח שאלות ותשובות לגאוני בבל במאה השמינית, קל וחומר היום, משנוספו לה אלפי ספרי שו"ת. מי שלמד ולו מעט מהם, וזוכר אפילו מקצת ממה שלמד, נחשב בור סוד שאינו מאבד טיפה; אבל ככל שתורתו רחבה יותר כן עליו לדעת שהוא צריך להתייצב אחרי קודמיו בסדר המסורה של הדורות, הפוחתים והולכים. הנער שגאוותו שחקים צריך היה עוד ללמוד הרבה צניעות כדי להבין שהוא טיפה נוספת בים התלמוד.

ומה עוד שהיום לא די להיות בעל זיכרון ובעל ספרייה; כל בעל בית יכול להכניס למחשב דיסק וחצי של "פרויקט השו"ת" ולהעלות לפניו מיליארד תווים של ספרות ההלכה. בחיפוש מלה אחת אפשר למצוא את גלגוליה השונים מאז המקרא ועד פסיקותיו של הרב עובדיה יוסף ובני דורנו. "פרויקט השו"ת", שהחל לפני כארבעים שנה, פותח אפשרויות חדשות לא רק למשיבים על שאלות הלכה. מאחר שזה כנראה מאגר המידע הגדול ביותר בעברית, מוצאים בו גם היסטוריונים, אנשי ספרות עברית ובלשנים את מבוקשם.

מחר, ביום העצמאות תשס"ז, יקבל "פרויקט השו"ת" את פרס ישראל, שכמו כל מפעל חלוצי - ראשיתו בקשיים רבים. הוגה הפרויקט, יוזמו ומקימו הוא הפרופסור למתימטיקה אביעזרי פרנקל. בתחילת 1963 נשלח פרנקל לארצות הברית כדי לבחון את המחשב הראשון שנרכש למכון ויצמן למדע, ועלה על דעתו שאפשר להפגיש בין הישן לחדש ביותר: "חלמתי לפתוח את האוצר הבלום של ספרות השו"ת לפני כל עם ישראל. רבים מדברים על ים התלמוד, אבל כבר במאה ה-16 כתב המהרש"ל שבעלי התוספות עשו את התלמוד לכדור. הרי הם הקשו מסוגיה במסכת אחת על שאלה במסכת אחרת, וכך כיווצו את התלמוד. ספרות השו"ת גדולה הרבה יותר ומפוזרת; זה אוקיינוס שקשה מאוד לנווט בו, והרגשתי שאולי המחשב יוכל להקל את הנגישות אליה". בניגוד למקרא, למשנה ולתלמוד, לספרות השו"ת יש מפתחות מעטים (כמו "אוצר הגאונים", אוסף שו"ת של גאוני בבל). שאלות ותשובות רבות, שנשלחו לפנים בכתבי יד, נשכחו (אבל היו כאלה שנמצאו בגניזה הקהירית, למשל), ואפילו שו"תים שהודפסו, לא תמיד יצאו לאור במהדורה חדשה.

החידוש בפרויקט השו"ת היה כפול, בהיותו מאגר מידע ומנוע חיפוש כאחד. השילוב הזה הוא היום רגיל ושכיח, אבל למעשה הוא הקדים את גוגל ודומיו. בטכנולוגיה של שנות השישים נראה היה שהמחשב לא יוכל לאכסן מידע רב יותר מהמפתחות עצמם, אך פרנקל התעקש להזינו בטקסט מלא, בניגוד לחוות דעתם של מומחים בישראל ובעולם, הן בתחום מדעי היהדות הן בתחום מדעי המחשב. קושי ראשוני נוסף היה התאמת המחשב לעברית ולארמית, הלשונות העיקריות של ספרות השו"ת, המצטיינת בהטיות רבות. בעזרת הפרופסור יעקב שוויקה, לימים מחבר המילון "רב מלים", ושיטתו הבלשנית-המתימטית, עבר הפרויקט גם את המשוכה הזאת.

כל אותה עת עלתה שאלת התוכן: מה דחוף יותר להזין בו את המחשב: ספרות שו"ת קאנונית ושימושית, או דווקא ספרי שו"ת נידחים, שאפשר להצילם משיכחה? "בחרנו להתרכז בחומר שיש לו הכי הרבה חשיבות, כי רצינו בראש וראשונה להועיל. אחר כך הוספנו דברים אחרים", אומר פרופ' פרנקל. אחרי השו"תים - ותוך כדי עיבודם למחשב - בא תורה של ספרות הקודש הקלאסית: המקרא ומפרשיו, המשנה, התוספתא, התלמוד הבבלי והירושלמי, מדרשי אגדה, ספרות הגאונים, הראשונים, האחרונים וכיוצא באלה; סך הכל, למעלה מ-186 מיליון מלים ויותר מ-80 אלף שאלות ותשובות.

הקושי העיקרי היה - ועודנו - המימון לפרויקט. מוסדות אקדמיים שאמורים היו להתעניין בו - כמו האקדמיה הישראלית למדעים או המכון לחקר המשפט העברי - גילו קוצר ראות ודחו אותו. לעומתם, מכון ויצמן, ומאוחר יותר אוניברסיטת בר אילן, וכן מענקים מחו"ל, מימנו תחילה את הפרויקט. אבל זה כבר הפריטה אוניברסיטת בר אילן את פרויקט השו"ת, והוא נאלץ להתקיים על רווחי המכירות של התקליטורים. הם נפוצים ברחבי העולם, ומנועי החיפוש מתורגמים גם לאנגלית ולצרפתית. מחיר כל תקליטור הוא כאלפיים שקל, ומפעם לפעם יוצא לאור תקליטור הרחבה ועדכונים. הכנסות המכירות מיועדות לעצם קיומו של המפעל, לאחזקת צוות של כשישה עובדים קבועים, שבראשו עומד הרב יעקב ויינברגר.

"הרב ויינברגר עושה נפלאות במעט המשאבים שיש, אבל מי שעוסק בפיתוח ורענון תוכנות יודע שאם דורכים במקום - נסוגים. אולי פרס ישראל יעזור להחזיר את המעורבות של אוניברסיטת בר אילן בפרויקט", אומר פרנקל. "צריך לקלוט טקסטים חדשים וליצור מערכות מחקר מתקדמות יותר. אפשר למשל להשתמש בסריקה אופטית של החומר". סריקה כזאת מקובלת בעולם, וגם בספרות התורנית נעשו בה ניסיונות. ואולם בפרויקט השו"ת משוכנעים שהיא אינה עונה על הצרכים, מפני שספרי הקודש הישנים מצטיינים בדפוס לא משובח, בסוגי כתב שונים (בעיקר רש"י) ובאריכות ימים. סריקה אופטית מתקשה להבחין בין האותיות ג ל-נ, למשל. לכן הם ממשיכים להעסיק קלדנים ומגיהים, כדי להגיע לאיכות גבוהה ביותר, שמשתמשי הפרויקט אכן מעידים עליה.

"אני נכנס לפרויקט השו"ת לפחות חמש פעמים ביום ממוצע", אומר ההיסטוריון אלחנן ריינר מאוניברסיטת תל אביב. "זו מהפיכה תקשורתית בסדר הגודל של הדפסת התלמוד בוונציה במאה ה-16. אחריה יכול היה תלמיד חכם במרוקו לכתוב שאלה לתלמיד חכם בפולין, ולהתייחס ל'תוספות' מסוים בעמוד מסוים במסכת כלשהי. התקשורת הזאת קפצה עשר דרגות בפרויקט השו"ת. אבל הוא לא מחליף את שיטת הלימוד המסורתית; שום דבר לא יחליף את המרחב העצום שנפתח לפניך בכפולת דפי גמרא. הוא לא מחליף גם את ארון הספרים; אני בודק בפרויקט השו"ת והולך לקרוא בספר עצמו. הדבר היחיד שהופך מיותר במידה רבה הן הקונקורדנציות".

כמו בכל מאגר מידע, יש לדעת מה לחפש בפרויקט השו"ת ומה ערכה של המציאה, כלומר צריך, אולי יותר מתמיד, להיות תלמיד חכם כדי לחדש מתוך הישן האינסופי הזה. אבל האומנם נחוצים בו כל הטקסטים? "יש שאלות ותשובות זניחות, שהן חשובות למרות הכל", אומר ריינר. "באחד השו"תים שעסקתי בו מצאתי את המלה 'רעש', וחשדתי שמובנה 'מגיפה' ולא 'רעידת אדמה', כמקובל. ואכן מצאתי שימוש כזה בשו"תים אחרים. ככלל, אפשר למצוא מאכלים, מלבושים, מנהגים - הכל שם".

מה רב המרחק בין האוקיינוס הזה - בתוך האצות והחול נחבאות בו פנינים אינספור - לבין הפלגים החדשים של השו"ת. כמה מהם מתפרסמים באינטרנט, ואחרים - בגיליונות פרשת השבוע המחולקים חינם בבתי הכנסת. ב"שו"ת הסלולרי" למשל, הפופולרי ביותר, מצמצם הרב שלמה אבינר את ספרות ההלכה למשפט אחד: "שאלה: האם מותר למלווה נשק ללוות טיול של בנות גדולות? תשובה: כן. אל יסתכל עליהן ואל יקשיב לשירתן". 

http://www.haaretz.co.il/captain/pages/ShArtCaptain.jhtml?contrassID=11&subContrassID=0&sbSubContrassID=0&itemNo=851733

_________________