| נשלח ב-14/3/2006 21:07 |
|
| |
| שתי אגדות מתוך "הספר על יהודי פולין" |
 |
| מאת ש"י עגנון | לחץ כאן
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2006 04:07 |
|
| |
המגילה בעיני רב רפורמי:
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2006 22:13 |
|
| |
http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/061/050.html
השבאבניקים – מחוץ לתחום
הרב עובדיה יוסף פסל כתבה בבטאון ש"ס יום ליום שעסקה בתופעת השבאבניקים. בעיתון מדגישים:
הכתבה תפורסם בקרוב עם דגשים אחרים. קטעים מהכתבה שנגנזה הגיעו לNRGיהדות
גלעד שנהב
16/3/2006 13:21
במגזר החרדי מעדיפים ברוב המקרים להתעלם מאלה שעוזבים את המחנה או מתרחקים - השבאבניקים.
מדובר בצעירים שעוזבים את עולם הישיבות, חלקם ימצאו את עצמם חוזרים בסופו של דבר בשאלה, החלק
השני והגדול יותר יחזור לשורות המחנה החרדי גם אם לא ישתלב בעולם הישיבות.
בעיתונות החרדית הממסדית, "יתד נאמן", "המודיע" ו"יום ליום" לא כתבו עד כה באופן ברור על
תופעת השבאבניקים, אך בשבועות האחרונים התכוונו בביטאון ש"ס לשבור את השתיקה ולהתייחס באופן
ישיר, ולא על ידי כתבה מרומזת, לתופעה.
במאמר חושפני תחת הכותרת "היכן טעינו", מתאר כתב העיתון ישיעהו
גלינסקי על פני 2,500 מילים את תופעת השבאבניקים והשלכותיה על הציבור החרדי. לפני הדפסתו של
המאמר ולאחר תהליך עריכה החליטה הוועדה הרוחנית של העיתון לא לאפשר את פרסומו. מי שקיבל את
ההחלטה הסופית בעניין היה לא אחר מאשר מנהיגה הרוחני של ש"ס הרב עובדיה יוסף.
הרב יוסף הבהיר כי המאמר בתוכנו הנוכחי לא יוכל להתפרסם, אך הורה לעורך העיתון יצחק קקון
לפרסם כתבה בעלת תוכן דומה, בה יתראיינו יותר אנשי חינוך חרדי העוסקים בתופעת תלמידי הישיבות
שנשרו מן השורות. המאמר המתוקן, שישבור גם הוא טאבו בחברה החרדית, אמור להתפרסם לקראת חג
הפסח. ל-NRG יהדות הגיע נוסח המאמר שצונזר.
אין זו טעות דפוס
כבר בתחילת המאמר מובאת תופעת השבאבניקים ללא מחיצות: "לא, אין זו טעות דפוס. כבר מזמן זה
הפך לסוד גלוי, שהשטיח אינו יכול להסתיר גודש "פירות הנושרים" שטואטאו מתחתיו. וכפי שהתבטא
אחד המחנכים בפני: "כמעט אין בית אשר אין שם מת", נכתב במאמר. "הכוונה, כמובן לתופעת
ה"שבאבניקים". מי הם השבאבניקים - זה למי שאינו יודע, כינוי גנאי לצעירים חרדים פורקי עול
שאינם מתנהגים לפי הנורמות המקובלות בקרב בני גילם, כגון לימודים בישיבה, כללי לבוש ומוסר,
ומעדיפים להתהולל ולהרבות במעשי קונדס, לעיתים מלווים באלימות, ומעבר לכך בפגיעה ברכוש ובגוף
וחציית קוים אדומים" .
העיתון ממליץ להימנע מהחרמתם של השבאבניקים: "אלפים כבר מאותתים על חלומם לצאת לשאלה, פוסחים
על שני הסעיפים ונקרעים בין העולמות. הסכסוך הפנימי מייצר ומאפיין עוצמות רגשיות. לכן - אם לא
ניגע - דרך התבונה והחוויה כאחד - בסבל ובשמחה שהם מוקפים - גם אם לפעמים זה כואב ופוצע - הוא
רק יפשה. לצורך כך יצאתי לבדוק את "המסע המרתק" של המתנתקים בכח או בפועל מהחברה. את תקוותם,
שאיפתם, חששותיהם טרם היציאה. עברנו דרך אלו בחזותם החיצונית שמנהלים חיים כפולים כחרדים
וכחילונים, וכלה באלו ש"מימשו" חלומם, ארזו מזוודה ויצאו ל"דרך חדשה קצרה שהיא ארוכה". בדקנו
כיצד אופן השינוי בחייהם מצטייר בעיניהם זמן קצר או רב אחריו. גילינו כי בין השורות עולה
ונחשפת מהפיכה שמתחוללת ביחסים בין העולמות המנוגדים, פריצת גבולות, טשטוש תחומים, ובעיקר -
האשמות חמורות על עוורון מוחלט. אטימות, בורות, בוטות, אכזריות, וחוסר פתיחות ותקשורת. במקום
לתרגם נכון את "חנוך לנער על פי דרכו" מעדיפים לדבריהם, לשלם מס שפתיים לחברה. מרססים מטהר
אויר, "ובלבד שלא יראני אדם". מעלימים ומתעלמים. הכתובת רשומה על הקיר: "הצילו".
שלבי ההידרדרות
אחד החלקים שייצרו בעיתיות עם הוועדה הרוחנית של יום ליום היה זה בו הכותב מצטט את השלבים
השונים בדרך לחזרה בשאלה : "מהאזנה לשיחות של הרב יחיאל יעקובסון מתגלים 7 דרכי הידרדרות: 1.
לא לומד. 2. לא מקיים. 3. מואס באחרים העושים. 4. שונא את החכמים. 5. מונע את האחרים מעשייתם.
6. כופר במצוות. 7. כופר בעיקר", החשש בעיתון היה שבעקבות פירוט שלבי ההידרדרות ילכו עוד
חרדים באותה הדרך.
במהלך הכתבה מתראיינים גם כמה צעירים שהיו בדרכם לחזור בשאלה: "ש. מצטט בפני פרסומת: "כשרוצים
אותך מתאמצים יותר". כנראה הורינו ומחנכינו לא בדיוק מתורגלים ומעודכנים כיצד לשמור כיאות על
פקדונם יקר הערך, ואם לא נתעמק בתהליך של "היום אומר לו עשה כך", נתעורר בתדהמה ולא נוכל
לדקלם כבעבר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אתה חי חיים כפולים. אתה עובד על אנשים אחרים, לא
יודע מה לעשות עם עצמך ואתה מסתבך בשטויות שלא מתאימים לך", אומר ש.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 12:49 |
|
| |
שלויימלע:
משפט שהשאיר אותי מהורהר, מפי ג'קי לוי, שחקן/עיתונאי/פרשן, בראיון 'שליפות' ב-NRG מעריב:
חרדים אני אוהב אותם, אבל מדובר באחת הטעויות המבדחות ביותר בהבנת הנקרא.
. ג'קי לוי - אדם בעל אופקים רחבים, שנון ומצחיק, מורה לתיאטרון, בעל טור בידיעות אחרונות על פרשת השבוע ברוח אקטואלית, שחקן ומספר סיפורים, מגיש את 'המילה האחרונה' בגלי צה"ל יחד עם אברי גלעד. מי שמכיר את האיש ואת שיגו, כוונת דבריו הקדושים היא לעורר על ה'קריאה המחמירה' - תמימה עד מגוחכת - של קריאה במקורותינו בזמן הזה. אני יודע שקשה לבנות על ראיון מסוג 'שליפות', שעיקרו שנינות והתחכמות, אבל בכל זאת יש כאן חומר למחשבה.
ועוד קטנה אחת שאהבתי: מרכז הרב אני רוחש כלפיהם כבוד רב, אבל גם הסתייגות עמוקה. מדובר בזרם המאיים להוציא מהיהדות את ההומור, והומור הוא בעיניי אחד מעיקרי האמונה ביהדות.
mdabraham:
שלויימלע, הראשון נראה לי ממש שטותי. גם אם יש כאן טעות בהבנת הנקרא, מה מבדח בה? את השני אהבתי מאד, וגם אנוכי הקטן התלוננתי על כך לא פעם, כיהודה ועוד לקרא. אגב, ממרכז הרב זה עובר לרוב הדוסיאדה הצד"לית לגווניה. פרומקייט והקפדה הלכתית ותורנית נקשר שם כמעט תמיד לרצינות תהומית וחוסר חוש הומור. לעומת זאת, בעולם החרדי זה לא בהכרח נכון. כשהגעתי לישיבה בירוחם קיימתי 'טיש' בערב שבת בנושא זה, ואמרתי להם שאני מופתע לגלות את חוסר החיות בעולם שבו הדגל הוא חיבור התורה עם החיים, לעומת החיות הרבה שאני מוצא בעולם שחרת על דגלו את הניתוק בין התורה לחיים (אמנם יש לכך סיבות טובות, אך אשאיר לבאים אחריי מקום להתגדר). אני חושב שזה מעט משתנה, לשמחתי.
טוב, אני לא יכול להתאפק, אז אוסיף עוד גרגיר שלא להותיר הגליון חלק: יש כאן שאלה של בטחון עצמי, של מסורת (שנותנת בטחון עצמי), של מהפכניות שבד"כ נקשרת לרצינות וכמובן גם לחוסר מסורת (לדוגמא, הקומוניסטים תמיד נראים לי רציניים להחריד. שאלה של חוסר מסורת ושל מהפכניות. ואולי, בניגוד לכל ההצהרות הבומבסטיות, גם חוסר בטחון עצמי מובלע... ממש כמו אצל 'צמח אטלס' של גראדה). באשכול סמוך דנים בנובהרדוק, ונראה לי שה'התלוצצויות' שלהם בבית המרקחת נעשו ברצינות תהומית (בערך כמו הריקודים ה'ספונטניים' בערב שבת בישיבה בירוחם).
כל זה הוא פסיכולוגיה (בגרוש?). אבל מעבר לכל זה, יש גם אידיאולוגיה: כשהעולם רחב, קשה יותר ללכת בו בטבעיות לא זהירה. לכן דווקא הציונות הדתית שמנסה ללכת בעולם רחב יותר, מקפידה על יתר זהירות. בעולם חרדי שממדר מעצמו את רוב חלקי העולם, ניתן ללכת ביתר שלווה וחוסר זהירות. שימו לב, ה'חרדיות' היא לא זהירה. ובכל זאת, אני חושב שזה נכון. החסידות נראית לי (לפחות בעיניים של ימינו) תופעה חריגה. יש שם שמחת חיים וחוסר זהירות 'חרדית', על אף שמדובר בעולם בעל אופי מהפכני וללא מסורת. ייתכן שהרבי הוא תחליף למסורת, והוא נותן בטחון עצמי ש'אנחנו בדרך נכונה' ואין חשש להיכשל. בבחינת "כל הסומך על הזקנים אינו נכשל". אמנם אני רואה את הדברים היום, והיום אין שם שום מהפיכה. אני לא ממש בטוח שזה היה גם אז.
מיכי
הראיון המלא:
http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/062/776.html
בעלבעמיו:
מיכי, אני לא רואה כ"כ שמחת חיים אצל החרדים, להערכתי זה הולך ופוחת. ומאידך בחברה שחרתה על דגלה את הזלזול בעולם הזה יש עוילם הזה בגדול, המתבטא בסידור מלא ובשאר מילי טבא, לעומת זה בצבור המחייב את העולם הזה התופעות האלו פחות נפוצות. אולי זו גם הסבה לרצינות, בצבור שמזלזל רשמית בעולם הזה אפשר ללגלג על הכל, העולם הזה אינו רציני, חכמתו הבל ואין מה לצפות ממנו, לעומת זה אם לוקחים את העולם הזה ברצינות הרי הוא נושא לקהלת יותר מאשר לשיר השירים.
רב_סיינפלד:
בתור אחד שמכיר לא מעט חרדים, אני מקמט את מצחי במאמץ להבין מה הטעות, מהו הטקסט שאותו הקבוצה האמורה לא מבינה, ומדוע הטעות מבדחת?
אני עדיין לא בשלב הביקורת אלא בשלב איסוף המידע
התעזרו לי?
תוקן על ידי - עצכח - 22/03/2006 12:50:09
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 12:51 |
|
| |
יעקב135: חטא העגל ופולחן האישיות/הרב משה צוריאל
http://www.inn.co.il/article.php3?id=5550
חטא העגל ופולחן האישיות מאת הרב משה צוריאל
רואים אנו כמה חמור הוא חטא העגל, שהרי עד עכשיו אנו נושאים בעונשו. אמרו חז"ל: "אין דור ודור שאינו נוטל אונקיא (משקל מועט, כמו גרם) ממעשה העגל" (שמות רבא מ"ג, ג'). ודאי אין שום הצדקה שאנחנו נסבול עונש על חטא שעשו אבותינו? אלא נראה לי כי בכל דור ודור חוזרים אנו לקלקל באותו משגה של חטא העגל. ומה הוא שורש החטא? בארו כמה מגדולי רבותינו שאנו טועים ב"פולחן האישיות".
דבוקים אנו בהקב"ה. אבל כדי שיהיה קשר זה אמיתי והדוק, אין לשים באמצע שום גורם אחר, שום מתווך. כל אדם זקוק לישועה ומבקש מה' הצלחה. אבל הוא צריך לבקש זאת ישירות מה', ולא לשים שום בן אדם כ"סוכן", ואפילו אם יהיה צדיק גמור כמו משה רבינו! והרי כך היה מעשה. יעקב אבינו כעס על רחל שבקשה ממנו "הבה לי בנים". והשיב לה בגערה נוראה "התחת אלוהים אנכי?". מה פירוש "תחת"? לומר שאני לא במקומו, אינני ממלא תפקידו. ויש בפנייה כזו עוון. כך פירש רמ"א בספרו "תורת העולה" (חלק א' פרק י"ט, והרחבתי הדברים ב"אוצרות התורה", פרשת ויצא, שיחה חמישית) "וידוע שרחל לא נשתטית שיעקב הוא הנותן לה בנים, אלא שכיוונה בדרך אמצעי [שיהיה מבקש ומתחנן עבורה, כלשון רש"י בדבור המתחיל: הבה לי].
למדנו מדבריו כי אפילו אדם שהוא צדיק, חסיד וקדוש, אין לפנות אליו לבקש ישועה, ואין לסמוך עליו שיש לו כוח על-טבעי לשנות את מציאות חיינו. הנכשל בזה, עובד את ה' בשיתוף כוחות, ח"ו. וזהו שורש חטא העגל שהוא סרך עבודה זרה, שחשבו כי בהעדרו של משה הם אבודים ורחוקים הסיכויים שה' יושיע. עבירה גוררת עבירה, ומפני זה עשו פסל.
חז"ל מודיעים לנו כי כאשר עברו ארבעים יום אשר משה שהה בהר, ולא חזר במועד שנקבע, השטן בלבל את העולם והראה לבני ישראל סיוט דמיוני כאילו מוליכים את ארונו של משה [לקבורה] (רש"י, שמות ל"ב, א'). העם הוכה בפאניקה, והיו אובדי עצות כיצד ישיגו ההשגחה האלוהית. לכן ביקשו מאהרן שיכין "ממלא מקום" שם תשכון שכינה.
על כך מותח רבי שמשון רפאל הירש ביקורת: "הם לא ראו במשה את עושה רצונו של ה' [בלבד] וכו', אלא הם ראו בו איש שבכוח השפעתו להטות את רצון האלוהות ושבכוח יישותו להבטיח חסות מטעם האלוהות. בעיני האנשים האלה, לא היה זה ה' שהוציאם ממצרים באמצעותו של משה, אלא היה זה משה שהיטה את רצון ה' לעשות את מעשה הגאולה הזאת" (ביאור רש"ר הירש לתורה, שמות ל"ב, א'. ד"ה "הם לא ראו"). [ורש"ר הירש מעיר כי לכן אין שמו של משה רבנו מוזכר כלל בכל הנוסח של "הגדה של פסח". כדי שנתחנך שאיננו תלויים בנחיצותו של שום אישיות, יהיה מי שיהיה].
מעניין הדבר כי גם אחד מגדולי תנועת החסידות אמר אותו הרעיון, ואף ייחס תלות כזאת לאנשי ערב רב! כך רושם ר' צדוק הכהן: "אמרו חז"ל (שמות רבה פרשה מ"ב) כי העגל נעשה ע"י ערב רב, הם הנקראים ['לך רד כי שיחת] עמך', עמו של משה שהוא קיבל אותם [כגרים]. כי בני ישראל [בני האבות] נקראים 'עם ה'!" שעיקר אמונתם בהשם יתברך, רק משה הוא המלמדם לזה [בלבד], וכפדגוג המגדל את בן המלך. לכן הם רָבו עם משה [הם הרשו לעצמם לריב איתו, כי לא התייחסו אליו כאיש על טבעי]. אבל הערב רב הם רק האמינו במשה, שראו נסים ונפלאות שעשה, ונקראים עם משה ולא עם ה'. כי לא ידעו את ה', כי הם גשמיים, ואין משיגים רק דבר גשמיי נגלה ונראה למראית עין. ולכן אמרו 'כי זה האיש משה אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו'. והוצרכו לתמונה אחרת שיאמינו בה. כי בלא תמונה נגלית לעין, לא היה מושג אצלם אמונה. וכו' אבל הערב רב אין להם השגה ואמונה, רק בדבר המוחש" (לקוטי מאמרים", עמ' 239, סוף מאמר סיום הש"ס).
ואנו יודעים שר' צדוק לא קרא רעיון זה בכתבי רש"ר הירש (שנדפסו אז בגרמנית). וגם רש"ר הירש לא ראה ספרי ר' צדוק, שנדפסו כמה עשרות שנים אחרי פטירתו. והרי אותו הרעיון, אבל מכיוונים כה שונים!
אותו פולחן אישיות הנפוצה בימינו, אשר בני אותן כיתות נותנים כל יהבם על כל מוצא פיו של מנהיג הקבוצה ("את אשר תברך, מבורך") ופונים אליו שיגזור אומר ויוושעו, הללו ודאי עוברים על דברי רמ"א הנ"ל, דברי רש"ר הירש ור' צדוק. אבל עדים אנחנו כי גם בציבור הליטאי חדר הרעיון הנפסד הנ"ל, בהאמינם שהמנהיג לא יכול לטעות, וכל דבוריו הם כ"אורים ותומים" בהחלטיות וסמכות עליונה, ואפילו כאשר איננו מביא שום מקור תורני לדבריו.
התלמידים מאצילים עליו כוח אל-טבעי בביטוי לא מדויק "שכינה מדברת תוך גרונו". לכן טוב הדבר לפרסם כי גדול עולם הליטאים, הרב "משך חכמה" (מחבר "אור שמח") גם הוא הטיח ביקורת על גישה נלוזה זו. ובלי שקרא דברי רש"ר הירש או דברי ר' צדוק, גם הוא עלה על אותה מסילה לבאר מה היה השורש לחטא העגל, במה שנתייאשו בהעדר מנהיגם, אותו ראו בחוש. והוא טוען:
"משה לא קראו התורה רק סרסור (ע"פ דברים ה', ה') אבל אין התייחסות התורה לו [כלומר, התורה היא עצמאית ממנו, לא הוא עצמו עצם התורה]. והתורה היא מחוייבת המציאות, כי קודשא בריך הוא ואורייתא חד וכו' וכו'. והנה [איש] דל השכל קצרה ידו (להשיג) [להבין] מחויב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג. ולכן חתרו להם מסילות [אופנים] לעשות צורות ודמיונות וכו'. וריקודי הנפש [שהיה בעגל] ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה. והמה, כאשר ראו כי בושש משה, נפלו מאמונתם וביקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל, ולשפוט על זה כי הוא מרכבה לאלהות המשגיח בעולם השפל, והוא העלה אותם ממצרים. ועל זה צווח משה ככרוכיא: 'האם תדמו כי אני 'עניין'? וכי אני 'קדושה' [עצמאית] בלתי מצות ה'? חלילה, [כי] גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי. ואף [ואפילו] אם לא באתי הייתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה וכו'. 'ויחר אף משה' רצונו לומר כי אין שום קדושה ועניין אלוהי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו. אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה. וכו'. להראות כי אין בנברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה" עכ"ל.
כלומר בלי קשר לתורה הכתובה והמסורה, אין חשיבות עליונה לדברי שום בן אדם. הרי שגם גאון ישראל [מהפלג הליטאי!] בא לחנך שהאדם המנהיג את ישראל, הנה גם הוא רק קרוץ חומר אנוש כשאר בני האדם. והתולה בו כוחות מאגיים, שעל פיו יבורך הכל, ויש בכוחו להטות דעת ה' לעשות כרצון האדם, יש בזה מן עוון העגל".
אבל כאן עומד נגדנו פתגם עממי "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (על סמך הגמרא "וכתיב בהו בצדיקים 'ותגזר אומר ויקם לך', שבת נ"ט, ע"ב). ועוד, הרי מפורש אמרו חז"ל כי ביכולתם של צדיקים לבטל גזירות רעות (מועד קטן ט"ז ע"ב)?! אלא הבדל יש. אמנם נכון כי ה' שומע לתפילות הצדיקים ו"רצון יראיו יעשה". אבל אין זאת אומרת כי מותר לאחרים לפנות אליהם ולבקש מהם שיגזרו בעבורם. אלא כל אדם מישראל צריך לפנות ישירות אל הקב"ה, ולא לבקש אמצעי. וגם אם מבקשים ממנו "ברכה" בלבד, אין לבטוח בזה שעל ידי מלל פיו כן יגזור, וכן יהיה.
[וכבר כתבנו במקום אחר, שהפונים אל אדמו"ר שיחליט עבורם מי הוא בן זוגם, או היכן יגורו, או במה יתפרנסו, טועים הם. כי אדמו"ר רק מייעץ ברוחניות, ואין בו כוחות נבואיים לומר במה יצליחו בחומריות. כן כתב "בעל התניא" במאמר אגרת הקודש, פרק כ"ב (עמ' קל"ד).]
צריכים קנה מידה לבחון אם אדם מעריץ כראוי וכתורה את האישיות הדגולה, או שהוא נכשל בזה חלילה בעוון העגל. המדד לכך הוא אם התלמיד יכול להודות שיש איזה חסרון במנהיגו. אם הנמשך אחרי בעל הכריזמה יכול להבחין שבדבר מסוים המנהיג שלו טועה, סימן הדבר שהתלמיד נוהג כראוי. כך מפורש בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רמ"ב, סעיף כ"ב) שאם התלמיד ראה את רבו עושה שלא כהלכה, עליו להוכיח אותו [בעדינות]. אבל לעומת זאת, על פי "אמונת חכמים" שנצטיירה בעיני רבים מבני זמננו, כל מה שהרב עושה הוא "קדוש" ואין להרהר אחריו. אדרבה, יאמרו התלמידים "מה ידענו שהוא לא יודע? ואם עשה כך וכך, זה עצמו ראיה שעשה כדין!". וכבר כתב נגד גישה פסולה זו אדמו"ר מחבר בני יששכר (בהגהותיו לספר "סור מרע ועשה טוב", ס"ק צ"ז. ודברי אדמו"ר ר' צבי הירש מזידצ'וב, שם). בעצם, רבא אמר זאת מפורשות בבבא בתרא (ק"ל ע"ב) לשני תלמידיו.
גם מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק טיפל בשאלה זו. זו לשונו: "הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות בנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד וידבק בו דבקות פנימית הווייתית, וידבק ג"כ בחסרונותיו, הם יפעלו לפעמים על הדבק במידה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי" ("אורות", עמ' קמ"ו). הרי שאין עלינו להאמין במנהיג בעיניים עצומות, ובלי להפעיל כוחות הביקורת. יש להכיר מה יש להעריץ, וממה יש להסתייג. ואילו נהגנו כך, לא היינו טועים בכמה מכשולות בימינו. כל תלמיד צריך להעמיד פַרַמֶטְרִים תורניים, עצמאיים ממה שהוא רואה בבני אנוש, ולא להיסחף בזרם של הערצה עיוורת. מצאנו בחז"ל שהיו בודקים ומוצאים פגמים גם בגדולי אישי התנ"ך, ולא טייחו דברים. כל שכן באישים שהם בדורות מאוחרים יותר.
בזה אנו מבינים יותר למה עונש העגל נמצא בכל דור ודור. אשרי הנזהר מלטעות.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 17:07 |
|
| |
מד צדקות
מהווה שחקן תחרותי רציני מול מודד היראת שמיים שכבר פותח בעבר ע''י מואדיב
|
|
| הלהיט החדש בערבי חזרה בתשובה: ההופעה של הרב זבולון רבייב. במרכז המיצג: מכשיר שבודק את רמת האמונה באמצעות צבע ההילה. השיא: הנחת תפילין והתעטפות בטלית גורמים להילתו של הנבדק להתבהר | |
|
|
*--startremove*
 |
דפדף ביהדות |
 | *--endremove* |
דודו בזק 22/3/2006 10:38 | | |
|
| *--startremove*
|
| *--endremove*
 |
עד היום חשבו כולם כי האמונה, המצוות והרוחניות הן דברים מופשטים. לא עוד, לפחות לא על פי הרב זבולון רבייב (44) שמסתובב ברחבי הארץ בחודשים האחרונים עם מכשיר המודד צדיקות.
המכשיר כבר הפך לאטרקציה בכנסים של חרדים ושל חוזרים בתשובה. נשמע מופרך? לא אם תשאלו את האנשים הרבים שכבר בדקו את צבע ההילה שלהם ואף ניסו לשנות אותה.
המכשיר שנקרא הילה, יובא על ידי הרב רבייב מארצות הברית לפני כשנה. המכשיר, שמנתח את אופיו של האדם הנבדק, משמש כבר שנים בארצות הברית ככלי ברפואה האלטרנטיבית. הוא מודד את האנרגיה הזורמת מ-500 נקודות בכף היד, ומתרגם אותה לצבעים המשודרים למסך. על המסך נראית תמונת הנבדק כשאת דמותו אופפת הילה, שצבעה משתנה בהתאם לאדם. כך למשל, סביב אדם חומרני ונמוך מבחינה רוחנית תופיע הילה אדומה, ולאדם הרוחני ביותר תתווסף הילה לבנה.
רבייב, לשעבר דיפלומט ומהנדס תעופה שעבד בחיל האוויר וחזר בתשובה, שדרג את המכשיר והחל להשתמש בו, לטענתו, כהוכחה מדעית לקיומה של האמונה. "אני מגיע מהעולם הטכני, העובדות, המתמטיקה. לכן החלטתי במסע ההתעוררות שלי לפני חרדים, דתיים וחילוניים, להוכיח את עוצמת הדת. לכל חי יש הילה ולהילה צבעים משלה, וניצלתי את תכונות המכשיר כהוכחה לקיומה של האמונה".
במהלך הכנסים שהפכו ללהיט בקרב הציבור הדתי והחרדי, מעלה הרב עשרות מתנדבים מהקהל ובודק את ההילה שלהם. הצבעים אדום, צהוב וירוק מבשרים על רמת צדיקות נמוכה, ואילו הצבעים כחול, תכלת ולבן מסמלים רמת צדיקות גבוהה.
אך גם מי שסובל מהילה המעידה על חומריות יכול לשנות אותה בהתאם לפעולות שיעשה - לפחות כך טוען רבייב. "ברגע שאדם עם הילה אדומה, חילוני או דתי, עוטה על גופו טלית, ההילה מתבהרת והופכת לכחולה. ברגע שהאדם מניח תפילין ההילה מתבהרת עוד יותר. זה פשוט מדהים", הוא מספר ומגלה כי רק שני אנשים זכו להילה בצבע לבן: הרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו וילד בן שנתיים, שלפי רבייב פשוט עדיין לא הספיק לחטוא.
לאחרונה ביצעו רבייב ואנשי חצרו ניסוי בבית הסוהר. לדברי רבייב, למרבית האסירים היתה הילה אדומה, למעט אסיר אחד, שסביבו היתה הילה ירוקה. אותו אסיר, טוענים אנשיו של רבייב, צרח בקול כי הוא חף מפשע. במקרה אחר שהתרחש באוסטריה, מספר אחד ממקורביו של הרב, לא היתה לאישה שנבדקה הילה. "זו היתה פאדיחה, הייתי בטוח שהמכשיר לא עובד. כשהגענו ארצה התבשרנו שהאישה נפטרה", סיפר.
לטענת הרב רבייב, שעתיד להגיע בשבוע הבא לכנס בפרדס חנה, אחוזי ההצלחה של המכשיר גבוהים מאוד ועומדים על 87 אחוז. "אני יודע שיש אנשים שלא מאמינים, אך אנשים באים בהמוניהם, והמכשיר הזה הפך ללהיט הגדול ביותר", סיכם .
| | |
http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/063/566.html
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 17:36 |
|
| |
הכלכלה היא רק השיטה. המטרה היא לעצב את הנשמה
מאת יהודה שנהב
בתקופה שבה אנו מורגלים לייחס פונדמנטליזם רק לתנועות דתיות, ראוי להצביע על התפשטות אידיאולוגיה רדיקלית לא פחות: המחשבה הכלכלית הניאו-ליברלית, צורה של אימפריאליזם עולמי חדש הנשלט בידי תאגידים רב-לאומיים ומדינות חזקות, שמפתחים צורות ניהול מנותקות מאחריות כלפי דמוקרטיה, חוקים, מוסר או צדק. מחשבות על גלובליזציה, לאומיות וחברה, עם צאת ספרו החדש של חוקר התרבות דיוויד הרווי, "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם" *:namespace prefix = o />
A Brief History of Neoliberalism
David Harvey. Oxford University Press
247pp, no price stated
ספרו של דיוויד הרווי, "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם", מתפרסם בשלב היסטורי חשוב שבו חברות רבות, לרבות ישראל, מאמצות אל חיקן בקלות בלתי נסבלת את הניאו-ליברליזם ההרסני. הרווי – אנתרופולוג וחוקר תרבות חשוב המלמד בניו-יורק, ומחברם של ספרים חשובים נוספים כמו "מצב הפוסטמודרניות" או "האימפריה החדשה" - מתחקה בספר אחר מהלכה של אידיאולוגיה זו, השולחת זרועות ארוכות אל רבדיה השונים של החברה ומפרנסת את תורת הכלכלה, תורת המשפט, האתיקה, התרבות, הפוליטיקה, ואת הפרקטיקה של המדינה בחינוך, באוצר, ברווחה ובבריאות.
בחסותה של אידיאולוגיה זו הופכים חייהם של אנשים רבים לחשופים ופגיעים: חולים, נכים, עניים או אסירים. באמצעותה מתרצת המדינה את דלדול סל התרופות, ובאמצעותה מיטשטשת האבחנה בין עיתונות לבידור, בין ספרות לסחורה, או בין ידע אקדמי למוצר צריכה. בחסותה מוצדקת הפרטת זכויות ריבוניות כמו העברת הניהול של בתי סוהר לחברות כוח אדם, התעשרותם המופלגת של מעטים והפיכתם של רבים לעניים.
הרווי טוען, ובצדק רב, כי הניאו-ליברליזם הוא פרויקט פוליטי, מכשיר של "מלחמת מעמדות" מהופכת: כלי אידיאולוגי רב עוצמה המשמש למלחמה של החזקים נגד קבוצות מוחלשות. הוא מוכיח בצורה שיטתית ומשכנעת כיצד הפרויקט הניאו-ליברלי הוא במקורו אמצעי להשבת הכוח הפוליטי והכלכלי לידי מעמד ההון הפיננסי והאליטות הכלכליות, שכוחם נשחק לאחר מלחמת העולם השנייה.
אחת התוצאות המובהקות של הפרויקט הניאו-ליברלי הוא שינוי משמעותי בחלוקת ההכנסות והגדלת אי-השוויון בחלוקת ההכנסות בארה"ב, בבריטניה, ברוסיה (אחרי 1989) וגם בישראל. אלא שבעוד שמאבק חברתי-כלכלי-פוליטי נגד ההון הגדול ועיוותיו מוגדר בשפת הניאו-ליברליזם כחזרה למאבק המעמדות של המאה ה-19 (ראו למשל התקפותיהם של בנימין נתניהו או שמעון פרס על עמיר פרץ), המאבק המעמדי הניאו-ליברלי (כלומר המאבק של החזקים במוחלשים) מעמיד פנים כאילו הוא פרויקט שנעשה למען החברה כולה.
כיצד צמח הפרויקט הניאו-ליברלי? ציר היסטורי אחד של צמיחה, כפי שמראה הרווי, הוא המשבר של מדינת הרווחה לאחר מלחמת העולם השנייה. הניסיון ליצור שיווי משקל חברתי-כלכלי, והצורך למצוא פשרה לקונפליקט בין בעלי ההון לעובדים (על הפרודוקטיביות, השכר ותנאי העבודה) באמצעות התערבות המדינה, ייצר ליברליזם מרוכך, המבוסס על כלכלה קיינסיאנית שהרווי מכנה "ליברליזם משוקע" (embedded liberalism). אלא שבסוף שנות ה-60 נקלע ליברליזם זה למשבר: אבטלה גבוהה, סטגנציה כלכלית ואינפלציה גבוהה. בעוד שהתשובה למשבר בחלק ממדינות אירופה (כמו איטליה, פורטוגל, ספרד, צרפת או ארצות סקנדינביה) היתה סוציאל-דמוקרטיה, בחלקים אחרים של העולם התארגנה התשובה בהיפר-ליברליזם קיצוני.
את שורשיו האידיאולוגיים של הפרויקט הניאו-ליברלי אפשר לאתר בשנות ה-40 באוסטריה ובשנות ה-50 בארה"ב. הקבוצה האוסטרית בראשות פרדריק הייק קבעה את סדר היום שלה לא רק כפרויקט כלכלי שעוסק בצמיחה ובהתייעלות, אלא גם כפרויקט פוליטי שנתפס כמי שמעניק יותר חופש וחירות לפרט. דמוקרטיה, חופש וכלכלת שוק נתפסו כמשלימים. הקבוצה האמריקאית בראשות מילטון פרידמן ואסכולת שיקגו קידמו את השוק כערך עליון, לא בלי קשר למערך התרבותי של המלחמה הקרה. תורותיהם של הייק ופרידמן זכו ללגיטימציה עולמית לאחר שקיבלו פרסי נובל בכלכלה בשנות ה-70. במקביל, ב-11 בספטמבר 1973 (מה שנהוג לכנות כ"מיני 9/11") ביצעה ארה"ב ניסוי כלים בניאו-ליברליזם בצ'ילה, כשהיא מסייעת לרודן פינושה לבצע הפיכה נגד שלטונו הסוציאליסטי של סלבדור איינדה: האיגודים המקצועיים בצ'ילה חוסלו ובעלי ההון חוזקו, תוך פעולה מסיבית של הפרטה. הפרויקט האידיאולוגי-פוליטי הזה נוהל בידי הנרי קיסינג'ר, בסיוע תלמידי אסכולת שיקגו שהפכו ליועציו של הרודן פינושה.
בתחילת שנות ה-80 עוצב הפרויקט הניאו-ליברלי כפרויקט מדינתי, המבוסס על נסיגה-לכאורה מהכלכלה ופטישיזציה של רעיון השוק החופשי, בידי מרגרט תאצ'ר באנגליה, דנג סיופינג בסין ורונלד רייגן בארה"ב. הפילוסופיה הכלכלית של רייגן וצוות יועציו, מה שנהוג לכנות כרייגונומיקס, התבססה על "כלכלת צד ההיצע". זוהי תיאוריה כלכלית המבוססת על יצירת הון בקרב העשירים כמנוע לצמיחה, שימוש בכלים מוניטריים על חשבון הכלים הפיסקליים, ושמירה על אינפלציה נמוכה ללא קשר להשלכותיה על תעסוקה ואבטלה. את התפיסה הזאת קידם פול וולקר שהתמנה לנשיא הפדרל רזרב של ארה"ב בסוף שנות ה-70.
תפיסת הפונדמנטליזם של השוק גורסת שהכלכלה היא מרחב אוטונומי בעל חוקים עצמאיים משלו, ושהחברה משובצת בתוכה ולא להיפך. עוני נתפס כתוצאה של חולשת הפרט ולא של החלטות פוליטיות ומבניות. תפיסה זו מגולמת במשפט מפתח שטבעה תאצ'ר: "אין דבר כזה שנקרא חברה. יש רק אינדיבידואלים".
הפרויקט הניאו-ליברלי וההון המוחזק בידי תאגידים רב-לאומיים הם גם אלה שעומדים בבסיס מה שאנו מכנים "גלובליזציה". הקפיטליזם הגלובלי של ההון שונה מאוד מן הקפיטליזם המאורגן של המחצית הראשונה של המאה ה-20. האחרון היה מבוסס על ייצור המבוסס על השתתפותם של המדינה, ארגוני העובדים וארגוני התעשיינים. הבסיס לכלכלה היה עולם העבודה, לא ספסרות. למרות שזה לא היה קפיטליזם בעל פני-אנוש, עדיין הוטלו עליו הגבלות בחלק מהמדינות הקפיטליסטיות הגדולות בידי מדינת הרווחה שצמחה בתום מלחמת העולם השנייה. גם אם ההשקעות בבריאות ובחינוך נעשו לצרכים פונקציונליים, עדיין צרכי התעשייה וניהול האוכלוסייה הצדיקו השקעות בבני אדם.
להון של הקפיטליזם הגלובלי יש גיאוגרפיה ותפיסת זמן אחרת מזה של הקפיטליזם במסגרת מדינת הלאום. הוא מנותק (חלקית) מן ההיגיון של המדינה, ומבוסס על הפרדה מטרידה בין הון לעבודה. אחד הנתונים המדהימים המצביעים על נתק זה הוא, שבסוף המאה ה-19 היה שיעור הסחורות מתוך נפח הכלכלה גדול יותר משיעור הסחורות בסוף המאה ה-20. כלומר, חלקים גדולים יותר ויותר מההון לא הולכים לייצור או לתשלום שכר עבודה, אלא להשקעות ספקולטיביות.
זו אחת הסיבות שבשלה אין כיום להון עניין בהשקעות בחינוך, בתשתיות, בבריאות, בדיור או ברווחה (כפי שהיה מקובל בקפיטליזם הלאומי-הפורדיסטי האמור). יותר מכך, על חוסר הסימטריה בין הון לעבודה בתהליכים גלובליים ניתן ללמוד מן הנתון הבא: למרות הדיבורים על הגירה וניידות עובדים, שיעור העובדים שמועסקים מחוץ לארצם הוא בסך הכל 1.5% מכוח העבודה. הגלובליזציה היא מושג שמבטא בעיקר את ההתגלגלות של ההון ברחבי העולם, לא את זו של העבודה. הסיבה המרכזית לכך היא שההון מעביר את הייצור למקומות שבהם ניתן לקנות את העבודה בזול. חוסר סימטריה זה אינו משפיע רק על ניצול כוח העבודה בעולם השלישי. הוא מביא גם להגדלת האבטלה במדינות המתועשות. בשנים 1980-1995 גדל מספר המובטלים בשבע המדינות המתועשות מ-13 ל-24 מיליון. זו כמעט הכפלה של מספר המובטלים בתוך 15 שנים, וזאת מבלי להביא בחשבון עוד ארבעה מיליון עובדים שחדלו לחפש עבודה ועוד 15 מיליון המועסקים בעבודות חלקיות וזמניות.
שיעורי האבטלה הגבוהים אינם מקריים ואינם זמניים. הם מסמנים מגמה חד-משמעית של בריחת ההון מן העבודה במונחים הקלאסיים שלה. הסוציולוג אולריך בק הציע להתרגל לעובדה שמרבית המשתתפים בכוח העבודה לא יועסקו בתעסוקה מלאה בכל מהלך חייהם, ועוד יותר מכך, רבים ייאלצו להתרגל לתקופות ארוכות ללא עבודה כלל. הנתק מן ההון והכסף הגלובלי מאייד את העבודה והופך אותה ליישות נטולת תוכן.
בעוד שתומכי הפרויקט הניאו-ליברלי מצביעים על הליברליזם הקלאסי כנקודת מוצא לשיטתם (למשל אדם סמית, דיוויד יום או ג'ון סטיוארט מיל), הקשר בינו לבין הליברליזם הקלאסי סמנטי בלבד. הניאו-ליברליזם מקדם את מעמדם של תאגידי ההון הגדול ומצדיק את הפיכתם למיני-מדינות השולטות ומתעמרות בחייהם של נתיניהן. אם במשך מאות בשנים התפתחו במחשבה המדינית תיאוריות של זכויות (למשל זכויות אדם, זכויות חברתיות, או אפילו זכויות קולקטיביות), בא הריבון התאגידי ובחסות הניאו-ליברליזם מייתר את מערך הזכויות הליברלי. דוגמאות קלאסיות הן רמיסת חופש הפרט ורמיסת הדמוקרטיה בידי תאגידים דורסניים כמו תאגיד הנפט של ג'ון רוקפלר, או תאגיד המסחר וול-מארט. כפי שהמחקר מלמד, הללו עושקים את הפרט, רומסים את עובדיהם, ומחסלים את מקור פרנסתם של אינדיבידואלים רבים שאינם מוכנים לעבוד בתנאים-לא-תנאים.
בעידן שבו אנו מורגלים לייחס מחשבה פונדמנטליסטית לתנועות ולארגונים דתיים בלבד, ראוי להצביע על שלושה גופים פונדמנטליסטיים חילוניים המקדמים את מעמד ההון הגלובלי: הבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי וקרן המטבע. שלושת הארגונים הללו, המכונים "זרזי השוק החופשי", מאיצים את תנועתו של ההון באמצעות הטפה לפונדמנטליזם של השוק הגלובלי ולליברליזציה.
איגנסיו ראמונה, העורך הנודע של כתב-העת "לה מונד דיפלומטיק", כינה זאת "דת חדשה", "מחשבה אחידה" או "דוקטרינה צמיגה אשר באופן בלתי מורגש עוטפת כל נימוק מתמרד, משתקת אותו וחונקת אותו". כמה ממדינות "העולם השלישי" נפלו קורבן להטפה הדתית והלא-פעם אלימה של הגופים הללו. למשל, עד להתערבותה של קרן המטבע הגבילה ממשלת תאילנד הלוואות בנקאיות למטרות ספקולציות של נדל"ן. קרן המטבע הסבירה לה שהשוק מבין טוב יותר מהביורוקרטים של משרד האוצר התאילנדי מה טוב לכלכלה, והלוגיקה של הליברליזציה הובילה להשקעה בבנייני משרדים ריקים בבנגקוק, בעוד שסקטורים אחרים, כמו חינוך או תחבורה, נותרו רעבים ללא השקעה.
ארגנטינה, יותר מכל מדינה מתפתחת אחרת, אימצה את הליברליזציה אל חיקה. המכסים הופחתו, מפעלים ממלכתיים הופרטו, תאגידים רב-לאומיים התקבלו בברכה והפזו הוצמד לדולר. בשנת 2002 עוד הילל ג'ורג' בוש את "אזור הסחר החופשי של האמריקות" כיעד המרכזי של מדיניות החוץ, ש"ייצור עידן של שגשוג בהמיספרה של חירות". אלא ש"כנסיית קרן המטבע" לא סיפקה כל סיוע למאמיניה התמימים, ובמקום לחלץ אותה מהמלכודת המוניטרית שאותה הציבה לפתחה, בחרה לרשום לארגנטינה עוד צנע ועוד צנע מוניטרי עד שכלכלת ארגנטינה קרסה. פקידי הקרן התעקשו להקיז דם לחולים גם כשמצבם הידרדר, כפי שנהגו רופאים בימי-הביניים.
מחקר של המרכז למדיניות כלכלית בוושינגטון (Center for Economic and Policy Research) הראה שהצמיחה הכלכלית במדינות אמריקה הלטינית היתה יותר גדולה בשנים 1960-1980 (75% גידול של התוצר המקומי לנפש) מאשר בשנים 1 980-2000 (רק 6% של התוצר) שבהן יושמה שם מדיניות קרן המטבע. חתן הנובל שטיגליץ אינו מתפלא. איך ניתן לבנות מפעלים, לצמוח או ליצור מקומות עבודה, הוא שואל, אם כסף שמגיח אל תוך המדינה עוזב אותה בן לילה וחוזר חלילה? דווקא מי שנלחם נגד הגלובליזציה הרוויח. מלזיה סגרה את הגבולות, הגבילה את ההון ולא נענתה להצעות של קרן המטבע.
ארה"ב, לעומת "העולם השלישי", שימרה לעצמה מקדמי ביטחון. היא משתמשת באמצעי מגן כמו מסים, מכסים, סובסידיות פנימיות. היא אף פעם לא קיבלה על כך ציון שלילי מהמורים של קרן המטבע. שטיגליץ אף אמר פעם, כשהוא קורץ בערמומיות למדינות העולם הלא-מערבי: "עשו כמונו ולא כמו שאנו אומרים לכם לעשות".
אם לא די היה בניסוי המסוכן שערכה ארה"ב בניאו-ליברליזם בדרום אמריקה, היא שיחזרה חלקים ממנו בשלוש השנים האחרונות בעיראק, בניהולו של פול ברמר: הפרטה מסיבית, הענקת זכויות קניין מלאות ופתיחת הבנקים לפיקוח בינלאומי. 20% מכוח הלחימה האמריקאי בעיראק מורכב מעובדי קבלן וחברות כוח אדם, לרבות חברות לעינויים בבתי כלאה. הארכיטקטים של הניסוי הכושל בעיראק היו גם הפעם חניכי "אסכולת שיקגו": הכלכלנים המחזיקים בתורתו של מילטון פרידמן, והפוליטיקאים המחזיקים, לכאורה לפחות, בתורתו המדינית של ליאו שטראוס. רוצה לומר: הפרויקט בעיראק הוא גם כלכלי, לא (רק) פוליטי.
*
המהפכה הניאו-ליברלית בישראל קיבלה תאוצה משמעותית בשנות ה-70, עם הזמנתו של מילטון פרידמן לייעץ לממשלת ישראל, ובשנות ה-80 עם התוכנית הכלכלית לייצוב המשק. אדריכלי המהפך הכלכלי משמאל ומימין - פרס, מודעי וניסים - השתמשו בתקנות לשעת חירום כדי לחוקק חוק בלתי דמוקרטי (שלא לומר "טוטליטרי") כמו חוק ההסדרים (1985), האיצו את הפרטת השירותים הציבוריים וחיזקו את הקשר בין הון לשלטון פוליטי.
כדאי לציין שלאידיאולוגיה הניאו-ליברלית יש תפקיד גם בניהול הכיבוש בשטחים, כפי שמלמדים אותנו גדי אלגזי ודניאל גוטויין בעבודותיהם. שלטון שרון-אולמרט-נתניהו-שלום-פרס-לפיד הכריז בתורו מלחמה על המעמדות המוחלשים והאיץ את מגמת ההפרטה המסוכנת, שכללה לא רק מכירת חיסול של נכסים ציבוריים אלא גם הפרטה של זכויות ריבוניות כמו ניהול בתי סוהר, ניהול התעסוקה (תוכנית ויסקונסין), ניהול בתי-ספר או ניהול השיטור בערים. שלטון זה הגדיל את האבטלה ואת השימוש המושחת בחברות כוח אדם, וריסק כל מנגנון של סולידריות אנושית.
בעוד שההון מקבל חופש כמעט מוחלט, המדינה מגבילה את החופש בזירות אנושיות אחרות. בישראל אין שוק חופשי של נדל"ן (במיוחד חסומה גישה לערבים), אין שוק עבודה חופשי (ראו את פעולתה של משטרת ההגירה) ויש חסמים פוליטיים לשוק ההון. למרות זאת מקדמים נערי האוצר את הפטיש של השוק החופשי, ומדברים בשבחה של הכלכלה הניאו-ליברלית.
חשוב לזכור שהפרויקט הניאו-ליברלי מקבל את עוצמתו מהתורה הכלכלית שהוא מייצג, אולם זהו פרויקט תרבותי של חינוך הפרט, כפי שניסחה זאת מרגרט תאצ'ר ביושר רב: "הכלכלה היא המתודה, אך המטרה היא לעצב את הנשמה". זהו מקרה קלאסי של מנגנון הגמוני לייצור הסכמה רחבה.
מחקר שנעשה בידי פרופ' אריאל רובינשטיין, והתפרסם בעברית במסגרת התוכנית לחברה וכלכלה במכון ון-ליר, הראה עד כמה שטופים הכלכלנים בישראל באידיאולוגיה הניאו-ליברלית. המחקר בדק עמדות של סטודנטים בסוגייה של פיטורי עובדים. בעוד שהסטודנטים לפילוסופיה בחרו באופציה של איזון בין רווח לפיטורין (מעט רווח מעט פיטורין) הסטודנטים לכלכלה בחרו באופן שיטתי ברווח כערך עליון (מקסימום רווח ומקסימום פיטורי עובדים). טכנוקרטים המחזיקים בעמדה זו - בוגרי כלכלה, משפטים או מנהל עסקים - מצויים בשפע במשרדי ממשלה רבים, בחינוך ובאוניברסיטאות. יש להדגיש, לא רק הימין הכלכלי מאמין באידיאולוגיה הניאו-ליברלית. גם השמאל המדיני (למשל יוסי ביילין) גרס שנים שהפחתת ההשקעות בכיבוש ובהתנחלויות תביא יותר כסף לשכונות. אין בלוף גדול מזה. האידיאולוגיה הניאו-ליברלית מבוססת על העברת הון לחזקים כמנוע לצמיחה כלכלית, וככזה היא לא תעודד את העברתו למוחלשים גם אם זה מצוי באמתחתה.
הכתובת כתובה על הקיר: גידול בממדי העוני, גידול בפשיעה, חיסול ההגנות על עובדים ואזרחים, פריחתה של מחאה דתית והפיכת כל דבר לסחורה: אברים, נשים וילדים. עקרונות של צדק ורווחה מומרים בקצב מואץ בעקרונות של רווח וצדקה.
*
אנו ניצבים כיום בפני משבר לגיטימציה ללא תקדים בזירה הפוליטית. אין למי לפנות, בין השאר משום שהשוק הפיננסי אינו יציב מטבעו. הוא נע כמו דיונה של חול עם הרוח. אף אחד אינו אחראי, אף אחד לא התחיל את זה, אף אחד לכאורה לא יכול לעצור את זה. ההון מייצר לו רשתות זרימה עצמאיות המביאות לדה-טריטוריאליזציה של הזירה העולמית וארגון מחדש של המרחב העולמי לפי קווי מתאר שאינם תואמים כל מערך של אחריות ומחויבות פוליטית, של שקיפות או של סולידריות אנושית.
הנתק הפוליטי בין ההון לבין החברה הוא נתק מדאיג. בתווך שבין כוח הכסף וחולשתה של החברה האזרחית מופיעות תופעות חדשות וישנות של רוע ואלימות, תוך שהן מנותקות מאחריות פוליטית. מעשי הרוע הגדולים של המאה ה-20 נעשו בעיקר בחסות המדינה. מעשי הרוע הגדולים של המאה ה-21 נעשים לא רק בחסות המדינה אלא גם בתיווכו של ההון. הם מפתחים צורות של ניהול המנותקות מאחריות כלפי דמוקרטיה, מוסר או צדק.
יותר מכך, אם בעבר גדל כוחה של המדינה עם גידול הטריטוריה הפוליטית, הכוח של הקפיטליזם של ההון גדל ככל שהוא הופך לאקס-טריטוריאלי. הכוח הזה לא צריך לגיטימציה פוליטית. הוא נע בכביש עוקף פרלמנטים, עוקף חוקים, עוקף חוקה, ועוקף את המנגנונים הדמוקרטיים של הפרדת רשויות. זוהי צורה של אימפריאליזם עולמי חדש הנשלט בידי תאגידים רב-לאומיים ומדינות חזקות.
אין בכך כדי לומר שההון בהכרח אכזר. הוא פשוט אדיש, אנונימי ובלתי מוחשי. בני אדם הם מושג מופשט מדי עבורו.
-------------------------------------------------------------
ספרו של פרופ' יהודה שנהב, "יהודים ערבים", עומד לראות אור באנגלית בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=696289
תוקן על ידי - eucp - 22/03/2006 17:42:14
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 20:26 |
|
| |
ראיון מבריק עם "מתיסיהו"- זמר העל בארה"ב, כיום מקום רביעי במצעד המכירות של אלבומים. האיש שגדל בבית חילוני לגמרי, חזר בתשובה והוא חסיד חב"ד.
מתוך הכתבה: יהדות אמריקה כבר שיגרה למצעדי הפזמונים כוכבים כמו בוב דילן והביסטי בויז (וסמי דיוויס ג'וניור), אבל מעולם לא הזניקה כוכב רגאיי חרדי. עד שבא מתיתיהו ("מתיסיהו") מילר, תלמיד ישיבה מברוקלין שמאמין בבוב מארלי וברבי מלובביץ' באותו הלהט.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=651454&contrassID=2&subContrassID=14
מאמר של רבקה יפה עליו ממעריב. מתוך המאמר: מעולם לא הייתי מודעת כל כך למטען החשדנות שהבאתי מהבית ולקושי העצום להתקלף ממנו. כל מה שצברתי בתוכי על מועדוני לילה, על מוזיקת רגאיי, על זמרי ראפ, הקים עכשיו מחסום ביני לסביבה, פיזר ערפל שחסם אותי מלראות, לשמוע, להרגיש
http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/063/319.html
*אוחדו שתי הודעות באותו נושא [נ]
תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 23/03/2006 1:15:07
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2006 23:37 |
|
| |
באמת משעשע לראות חבדניק מרצד על דיסק במדף הדיסקים הנמכרים ביותר בארה"ב בכל חנות במנהטן, בין U2 לדייויד גילמור.
כנראה שיש משהו בקונספט של 'היכונו לביאת...'.
|
|
|
|
|