|
|
| נשלח ב-14/3/2010 18:16 |
 |
| |
האם אדם שמחליט שהוא שומר שבת,מתפלל ביחידות אבל נניח לא שומר נגיעה.
האם תגדיר אדם זה כאדם דתי?או אולי תגיד שהוא שומר תרבות? תשובתי – אם באופן עקרוני אינו מקבל איסור נגיעה אינו יהודי דתי (לפי מילוני). אם בגלל שאינו עומד בפני יצרו אך מכיר באיסור – דתי.
ומאיפה אתה יודע מה הוא מקיים ומה לא על סמך דבריו?(ולא על סמך הרגשתך האישית) אדון תמם אינו מעניין אותי אישית. מי ש"שקבלים הומוסקסואליות" (ציטוט) אינם דתיים. מקבלים מתפרש – באופן עקרוני זה לגיטימי אצלם. שאלה נוספת – היכן הגבול שלו לבחור? אולי יהיה דתי רק עם מצווה אחת - א מ ו נ ה. זה דתי בעינייך? היכן גבול הדת? האם לדעתך קיום מצוות מעשיות אינו יסוד הדת? ומאיפה אתה יודע ממה בא הסיפוק של עמוס תמם? אולי גם אצלו,כמו אצלך,הסיפוק בא ממלוי חובה דתית? 1.אצלי? נניח אותי בצד. 2. חושבני שאת מיתממת, "הדת אצלם היא לא רק פולקלור, אלא עמדה קיומית שאמורה להיבחן על פי מידת האותנטיות שלה, הסיפוק שהיא מניבה וכו'". את יכולה להסביר למה התכוין המשורר? מה דמיונך בונה? נא השכיליני. בקיצור אתה בנית לך דמות לפי דמיונך ולא על סמך הנאמר.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2010 20:23 |
|
| |
לבקשתך אנסה להסביר את כוונת הכותב.
"המסורתיים החדשים הם התפתחות חדשה מתוך המסורתיות הישנה שלא נעלמה: הם מקבלים את מסורת הוריהם-כלומר בניגוד לרפורמים המסורת מחייבת אותם ולכן לא ברור לי על סמך מה קבעת שאצלם הדת היא פולקלור ולא משהו אותנטי(אמיתי ומחייב כמו אצל כל יהודי דתי ) ושומרים עליה, אבל א) ליברלים יותר מהם (פמניסטים, מקבלים הומוסקסואליות)אין זאת אומרת שהם טוענים שאין איסור של מ"ז אלא שהם מקבלים את התופעה ,הם מבינים שהומוסקסואליות היא נטיה גנטית /סביבתית שאין מה לעשות נגדה ושיש גם הומוסקסואלים דתיים (שאתה מן הסתם תגיד שהם לא דתיים)
ב) מתעניינים ברוחניות, כלומר הדת אצלם היא לא רק פולקלור, אלא עמדה קיומית שאמורה להיבחן על פי מידת האותנטיות שלה, הסיפוק שהיא מניבה וכו';-כלומר הדת איננה פולקלר אלא היא נבחנת אם האדם אותנטי-כלומר בדיוק מה שאתה בעצמך הגדרת-הדת אצלו היא אמיתית ומחייבת וגם נותנת סיפוק כלומר לא מצוות אנשים מלומדה. ג) הם מחזיקים בהון התרבותי שמאפשר להם להבין ולפעול במרכזים התרבותיים של ישראל. דוגמאות למסורתיים חדשים: 1) צבי יחזקאלי 2) עמוס תמם, שגם אמר לליבוביץ' את המשפט הנהדר הבא, שבעצם מסכם הכל: "
אני תל-אביבי, ולכן המסורתיות שלי אחרת ופרטית ופנימית " -גם אם עמוס תמם האיש הפרטי לא מעניין אותך או אותי אבל הוא סיכם במשפט אחד מהי המסורתיות החדשה:הוא מקיים מצוות (אין כאן תאור מדוייק אילו מצוות הוא מקיים אבל לפי הנאמר נראה שלמשל כיפה הם לא חובשים כי זה חיצוני אבל כל השאר -אין שום אידיקציה בקטע אילו מצוות הם מקיימים בביתם אבל בניגוד גמור למה שאמרת הקטע כן מדבר על אותנטיות..
ואגב אם תעיין במאמר כולו תוכל לראות שם קטע המתאר את החילונים החדשים המתפללים והלומדים שאצלם אכן היהדות היא תרבות.
עיין שם ואולי מתוך ההשוואה תווכח בהבדל.
תוקן על ידי צענערענע ב- 14/03/2010 20:27:36
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2010 08:38 |
|
| |
צענע 1 כתבת- . אין זאת אומרת שהם טוענים שאין איסור של מ"ז אלא שהם מקבלים את התופעה ,הם מבינים שהומוסקסואליות היא נטיה גנטית /סביבתית שאין מה לעשות נגדה ושיש גם הומוסקסואלים דתיים (שאתה מן הסתם תגיד שהם לא דתיים) נכון. אם התורה מ ה' וה' יצר את העולם והאדם ובכלל זה הומוסקסואלים הרי שאיסור זה חל גם עליהם תוך ידיעת ה כי זה גנטי. ה' כפי הנראה סובר שזה אמנם קשה אך אפשרי. קשה יותר להם כשם שלחלק מהאנשים יש קשיים אחרים. אם טוענים שלגביהם אין האיסור חל – אינם דתיים. אם טוענים שכן – אז כן. 2. כתבת - כלומר הדת איננה פולקלר אלא היא נבחנת אם האדם אותנטי-כלומר בדיוק מה שאתה בעצמך הגדרת-הדת אצלו היא אמיתית ומחייבת וגם נותנת סיפוק כלומר לא מצוות אנשים מלומדה. עניין של פרשנות כוונתם. תלוי בהרבה מה עמדתם לגבי הומוסקסואליות, למשל, כבחינה לעקרון אם הדת מחייבת ללא סייג. אישית קשה לי להאמין. 3. לגבי אותנטיות – לא הבנתי רת הקשר לדת. אן שאני מקיים כי צוויתי או שלא. מה מקום לאותנטיות. ואיני מבין מה זה אותמטיות בהקשר שלנו. את הגדרת " הדת אצלו היא אמיתית ומחייבת וגם נותנת סיפוק כלומר לא מצוות אנשים מלומדה." חגבי אמיתית ומחייבת – כבר כתבתי (ואכתוב עוד). לעניין נותנת סיפוק – חוששני מכל מה שאני קורא שזו נקודת הכובד במילה אותמטיות, אם היא מתאימה לאופיי וכיף לי איתה, זו אינה דת, זהו תחביב. 4. כתבת - הוא מקיים מצוות (אין כאן תאור מדוייק אילו מצוות הוא מקיים אבל לפי הנאמר נראה שלמשל כיפה הם לא חובשים כי זה חיצוני. נענוע ענפים בסוכות זה ממש פנימי? גם אם כן (ומסופקני), אם זה "לכם" או שאול זה גם פנימי? ואם יש נקב וכו' וכו'. קשה לי לתאר כי דקדוק בפרטים יוכל להיות "פנימי" אי פעם. 5. מי שמתאר את התורה כ "שפעם בשבוע ניתנת לי ההזדמנות להכנס לעומקו של סיפור הפרשה, ודרך סיפור שהתרחש (או שלא, מה זה משנה) (ההדגשה – שלי) לפני כמה אלפי שנים, אני לומד כל כך הרבה על החיים שלי היום. גם כשהשנה עוברת והפרשה שוב חוזרת תמיד זה נותר רלוונטי כל כך" ותו לו – הוא ממש דתי במובן של עול ה'? הנקודה היחידה שהזכיר היא איך התורה משרתת אותו, מלמדת אותו אודות חייו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2010 09:34 |
|
| |
. "מי שמתאר את התורה כ "שפעם בשבוע ניתנת לי ההזדמנות להכנס לעומקו של סיפור הפרשה, ודרך סיפור שהתרחש (או שלא, מה זה משנה) (ההדגשה – שלי) לפני כמה אלפי שנים, אני לומד כל כך הרבה על החיים שלי היום. גם כשהשנה עוברת והפרשה שוב חוזרת תמיד זה נותר רלוונטי כל כך" ותו לו – הוא ממש דתי במובן של עול ה'? הנקודה היחידה שהזכיר היא איך התורה משרתת אותו, מלמדת אותו אודות חייו "
איפה מצאת את הקטע הזה? האם הדובר הוא מסורתי?
ולגבי המילה אותנטיות -אותנטי פרושו אמיתי ולכן גם על החרדים ניתן לומר שהם מאמינים באותנטיות של הדת.
באופן כללי נראה לי שאתה מאמין שרק החרדים והחרדלים ראויים לכינוי דתיים ולכן לא נראה לי שיש טעם בהמשך הדיון.
תמונת מצב של הדת"לים היום וגם מונח חדש בשפה העברית: חיל"שים
http://www.notes.co.il/tomer/65907.asp
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2010 11:12 |
|
| |
צענע - הקטע הוא מפי קדשו של מר עמוס תמם, ראי בקישורים בויקיפדיה לערוץ הבדור ושם ב"ראיונות".
- יש לי רושם שכשעמוס תמם מתבטא כלפי הדת בבטוי אותנטיות אין כוונתו לאמת שבה כי לא נראה שחוקר אם הדת אמיתית ופרטיה אמיתיים. כוונתו אם זה אותנטי ומקורי בתוכו, אם זה "מתחבר לו". ועל זה קצפי.
- מסיבה זו אני חושב שהדתיים שאינם חרד"ל מוגדרים כדתיים (למעט שוליים מסויימים, הקיימים גם במגזר החרדי).הם חושבים שהדת אמיתית.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2010 18:41 |
|
| |
|
רבנים בציונות הדתית: חובה לסנן אינטרנט סלולריהרבנים, בהם דרוקמן, סתיו ויהושע שפירא, יצאו בקריאה לציבור שלא להתחבר לאינטרנט ללא שירות סינון. ל-ynet נודע: "ראשי מוסדות חינוך רבים שוקלים להתנות קבלת תלמידים למוסד בכך שיגלשו בפורמט המצונזר"קובי נחשוני
*******>var agt=navigator.userAgent.toLowerCase();var is_major = parseInt(navigator.appVersion);var is_ie = ((agt.indexOf("msie") != -1) && (agt.indexOf("opera") == -1));var is_ie5 = (is_ie && (is_major == 4) && (agt.indexOf("msie 5.0")!=-1) );
function txt_link(type,url,urlAtts) {
switch (type){
case 'external' :
if( urlAtts != '' ) {var x = window.open(unescape(url),'newWin',urlAtts)} else {document.location = unescape(url);}
break;
case 'article' :
urlStr = '/articles/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == '' || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
case 'yaan' :
urlStr = '/yaan/0,7340,L-to_replace,00.html';url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == '' || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
case 'category' :
urlStr = '/home/0,7340,L-to_replace,00.html'; url=urlStr.replace('to_replace',url);
if( urlAtts == '' || !urlAtts) {document.location = url;} else {var x = window.open(url,'newWin',urlAtts)}
break;
}
}
function setDbLinkCategory(url) {eval(unescape(url));}
מלחמת הרבנים באינטרנט – הגירסה הסרוגה: רבנים ומחנכים בציונות הדתית קוראים לציבור שלא להתחבר לאינטרנט בלא סינון תכנים – כעת גם כאשר מדובר באמצעים ניידים כמודם סלולרי או טלפון נייד. "הקלות בה ניתן להידרדר לעברי פי פחת מסוכנת", הם מסבירים, "ההתמודדות התרבותית שלנו עם נושא האינטרנט צריכה לעמוד בחזית החינוכית המשותפת לכולנו".
באחרונה הושג הסכם בין כמה רבנים ועסקנים לבין חברת "סלקום" ולפיו לקוחותיה בתחום האינטרנט יוכלו לסנן את התכנים ברשת באמצעות "אינטרנט רימון". בעקבות כך מתפרסמות כעת שתי מודעות רבנים המחייבים לבחור בחברה הסלולרית ובשירות הסינון. בין החותמים – רבנים ומחנכים בולטים המזוהים עם זרמים שונים בציונות הדתית, כמו הרב חיים דרוקמן, רב העיר צפת שמואל אליהו, ראש ישיבת רמת גן הרב יהושע שפירא ויו"ר ארגון צהר הרב דוד סתיו.
"אנו קוראים לכל הציבור על כל גילאיו שלא לגלוש באינטרנט ללא שירות סינון בשום אופן – לא בבית ולא במשרד, לא במחשב הנייד ולא במכשירים הסלולרים, לא בבית ולא בשטחי הישיבות ומוסדות החינוך ובסביבתן", כתבו הרבנים, "כמו כן אנו פונים לראשי מוסדות וארגונים שלא לאפשר גלישה ללא הגנה בקרב התלמידים והעובדים".
ואכן ל-ynet נודע כי ראשי מוסדות חינוך רבים כבר שוקלים לאמץ את הנהוג בחברה החרדית,
ולהתנות את קבלת התלמידים והתלמידות בכך שיגלשו לאינטרנט עם שירותי סינון בלבד. עיקר חששם של הרבנים, כאמור, אינו מהמחשבים הנייחים, שהגלישה בהם בכל מקרה מבוקרת יותר, אלא מאלה הניידים, ובמיוחד מהטלפונים הסלולרים תומכי האינטרנט שבאמצעותם ניתן לגלוש בכל מקום.
"כמי שעוסקים בחינוך ונפגשים עם ציבור רחב מדי יום ביומו, מוכרים היטב האתגרים שהציב עולם האינטרנט בפני הנוער והמבוגרים – על יתרונותיו, אך גם על סכנותיו הגדולות", מסכמים הרבנים את מכתבם, "יחידים ומשפחות רבות – צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, ניזוקו בעקבות הסכנות הללו, ונדמה שאין צורך להאריך בפרוטן". את המאבק בתופעה הגדירו "אתגר אמיתי, מורכב, ובאחריות כלל הציבור".
|
|
******* type="text/">var dcCG = "print"
******* src="http://i.total-media.net/yn/dc.js">
******* language="" src="http://a.total-media.net/js.ng/s=ynm&ft=pix">
******* language="" src="http://i.total-media.net/yn/dc.274.js">
 *************** id="dcMiscFrame" marginwidth="0" marginheight="0" src="" frameborder="0" width="0" scrolling="no" height="0"><*
******* src="http://a.total-media.net/js.ng/s=ynm&ynct=print&dayom=17&affiliate=ynt&cw=1259&sw=1280&tile=9944393652531">
*-- main channel - interstitial template - print *
******* src="http://i.total-media.net/yn/tpls/tplPrintInter.01.js">
******* language="" src="http://a.total-media.net/js.ng/s=ynt&ynct=print&dayom=17&affiliate=ynt&cw=1259&sw=1280&yntt=sdrd&ft=700x396&ynin=1&adID=ads.intr&tile=1369938462795">
*-- default general banner **-- START Nielsen//NetRatings SiteCensus V5.2 **-- COPYRIGHT 2006 Nielsen//NetRatings *
******* type="text/">var _rsCI="Ynet-il";var _rsCG="20.ArticlePrintPreview";var _rsDN="//secure-uk.imrworldwide.com/";var _rsSE=1;var _rsSM=0.05;var _rsUT="1";var _rsC9="nnr-title,20.ArticlePrintPreview";
******* src="//secure-uk.imrworldwide.com/v52.js" type="text/">
 *-- END Nielsen//NetRatings SiteCensus V5.2 *
* id="browser" height="0" width="0" classid="CLSID:8856F961-340A-11D0-A96B-00C04FD705A2"><*
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2010 08:53 |
|
| |
מעניין אם ההסתרה לא היתה בעצת רבנים
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2010 16:30 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2010 14:40 |
|
| |
"אני יודע. אבל הם לא שומעים לי"
שני תושבים נוספים מנווה דקלים ניפגשו עם הרב אלישיב בניסיון לדבר על לבו. השניים הפצירו ברב למנוע את כניסת 'יהדות התורה' לממשלה, וטענו שעקירת גוש קטיף תכניס למצב של פיקוח נפש את כל תושבי הדרום. לתדהמתם, אמר להם הרב: "אני יודע. אבל הם לא שומעים לי". מיד לאחר שנאמר המשפט, אחזו מקורבי הרב בבגדיהם של אנשי גוש קטיף וביקשו מהם לצאת מהחדר. הם יצאו מהרב אליישיב בתחושה קשה. רייכנר מספר כי לאחר מספר שבועות החליט אחד מאותם תושבי נווה דקלים לנסות ולדבר שוב עם הרב אלישיב, והפעם ללא תיווך של מקורבים. הוא תכנן לפגוש את הרב כשהוא שב מתפילת שחרית, והמתין לו ליד המעלית שבביתו. כשהרב אלישיב יצא מהמעלית הוא ניגש אל הרב וביקש ממנו לדבר עם ח"כ רביץ לקראת ההצבעה בכנסת על חוק הפינוי ולמנוע את תמיכת 'יהדות התורה' בחוק. הרב אלישיב הגיב במילים הבאות: "מה, זה לא עבר בממשלה?. אז אני אדבר עם רביץ". תושב הגוש ההמום, מספר רייכנר, הבין שהרב אלישיב סבור שההצבעה על החוק כבר התקיימה. הוא מיהר לכנסת כדי להיפגש עם ח"כ הרב רביץ. הוא סיפר לו על הדברים ששמע מפי הרב, וטען בפניו שחברי הכנסת של יהדות התורה אינם ממלאים את רצונו של הרב. הרב רביץ דחה את טענותיו.
http://www.srugim.co.il/1930-חשיפה-כך-חסמו-עוזרי-הרב-אלישיב-את-תושבי/
תוקן על ידי זבוב_ב ב- 14/04/2010 14:41:41
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2010 06:39 |
|
| |
|
 | *-- one picture in article *
*-- displaying lines right to the picture *
|
|
 |
|
אסף שיינברגר ולירית בלבן בהצגה ''משיח''. השבתאות ראתה בשחרור המיני כלי לקרב את הגאולה |
|
|
תצלום: יוסי צבקר |
|
| שורשי החילון: מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18
שמואל פיינר. הוצאת מרכז זלמן שזר, 460 עמ', 92.80 שקלים
אדם ארנשטיין היה יהודי וינאי עשיר, שהיה מקורב לשלטון ההאבסבורגי. ב-1776 התקיים בביתו הענק מפגש בעל משמעות סמלית: בבית השתכנו באותן השנים בנו נתן וכלתו פאני, שהיתה בתו של בעל ההון הברלינאי דניאל איציג. ובערב חג הפסח התארחו בבית גם רב חשוב ותלמידו בן ה-14, ובעוד התלמיד מחפש את דרכו בין 90 חדרי הבית הוא תעה, פתח את דלת חדרה של פאני וראה אותה יושבת מול המראה וספר מסרק את שערה השחור והארוך.
התלמיד הזדעזע עמוקות, ותוך מילוי חובת "הוכח תוכיח את עמיתך" העיר לה מיד שאין זה ראוי שאשה נשואה תגלה את ראשה לפני זרים. פאני מצדה נפגעה ממה שראתה כפלישה בוטה לפרטיותה ולעולמה האינטימי, ודרשה מחמיה לסלק מביתו את הרב ואת תלמידו. אם לא, איימה, היא תחזור לברלין בעיצומו של החג. כדי למנוע את חילול הפסח נענה ארנשטיין והציע לשניים לעבור לבית אחר. על פי מסורת רבנית האורח המבוגר היה הרב נתן אדלר מפרנקפורט, ותלמידו הצעיר והקנאי גדל להיות לא אחר מאשר החת"ם סופר, מעצבה האידיאולוגי של האורתודוקסיה במאבקה נגד החילון.
כאשר נגלה שערה השחור של פאני ארנשטיין למשה סופר ברבות מערי מערב אירופה כבר נכנסה לשלביה האחרונים המערכה בין ההנהגה הרבנית לבין פורקי עול התורה והמצוות, והרבנים הרגישו שהם הולכים וניגפים. בסוף המאה ה-18 דאיסטים, הדוניסטים ואפיקורסים יהודים לא היו עוד ספורים ונחבאים אל הכלים, כי אם מחללי שבת בפרהסיה ובהפגנתיות. היה זה החת"ם סופר שהנהיג את קרב הבלימה ופיקד על כוחות האורתודוקסיה לסגת לקהילות סגורות ומבוצרות, שכן באותו זמן כבר היה ברור שכל ניסיון להחזיר בתשובה את הסוררים נתקל רק בבוז ובלעג. מנקודה זו בשלהי המאה ה-18 ניצב החילון כאלטרנטיבה החדשה והמובהקת ליהודים, אשר מולה, עד היום למעשה, מגדירים את זהותם גם שומרי המצוות.
לילה בבית הזונות
על פי שמואל פיינר היתה המאה ה-18 קו פרשת המים של מהפכת החילון שעברה על יהדות אירופה, ובספרו החדש הוא מביא אוסף עשיר ביותר של עדויות לכך. הספר בנוי כסקירה כרונולוגית של אותה מאה משמעותית, ומציג לקוראים את פריצת הגדרות ההדרגתית של היהודים באירופה דרך שלל סיפורים פרטיים ועדויות כתובות - למעשה הקוראים נחשפים לכרוניקה דקדקנית של חילון ידוע מראש.
אבל מהו חילון? בניגוד למובן השגור של המונח הזה - אין הכוונה לאתאיזם דווקא, ורבים מהמתחלנים הראשונים לא רק שהאמינו באל, אלא ראו עצמם אף כעושים את רצונו המפורש. פיינר מתייחס לשלושה הבטים מרכזיים המשולבים בתהליך החילון על פי המחקר, והם יציאתם של תחומי פעילות וידע משליטת הדת; דלדולן של אמונות ופרקטיקות דתיות; והפרטה של הדת, כלומר נסיגת הדת מהמרחב הציבורי אל המרחב הפרטי של האמונה האישית.
פיינר מונה כמה קבוצות, שונות מאוד זו מזו, שפעלו במאה ה-18, והיו האוונגרד החילוני, שמפירותיו כולנו נהנים היום: ההדוניסטים פורקי העול לתיאבון, השבתאים עוברי העבירות מתוך אמונתם הכופרנית, והמשכילים שרצו להעמיד יהדות רציונלית ו"בריאה" יותר.
שלוש הקבוצות הללו, שהיו פזורות ומבודדות ביניהן ובינן לבין עצמן במחצית הראשונה של אותה מאה, פעלו כמובן מסיבות שונות ובצורות שונות, אבל כולן הביאו בסופו של דבר לערעורה של הסמכות הרבנית.
ראשונים אם כן היו אותם יהודים שפשוט קצה נפשם באיסורי הדת הרבים. פיינר עומד על ההבדל הגדול בין הנצרות לבין היהדות בהקשר הזה, שכן באחרונה הדת חולשת למעשה על כל ממד בחיים. דווקא משום כך כל פורקן קטן נתפש מיד כהתקוממות נגד הדת. כך יצא שכשאנשי עסקים יהודים יצאו בשבת לקרוא מכתבים בדואר, או לבדוק מה מצב הבורסה - הם מצאו עצמם מניה וביה חצופים כלפי שמיא.
פעמים רבות הדבר היה לרוחם. תהליכי עומק של אינדיווידואציה ורציונליזציה גרמו לכך שיותר ויותר יהודים לא היו מוכנים שהמסורת תכתיב להם את אורח חייהם. על פי פיינר "הפיתוי לטייל בחוצות העיר בלבוש אופנתי, לבקר בסתר בבית הזונות, או לבלות בתיאטרון, לא היו בבחינת חטא גרידא, פריקת עול זמנית או כניעה רגעית ליצר; בהקשר של המאה ה-18 הם היו גם ביטוי לאורח חיים מודע ומופגן שכולל גם מאפיינים ליברטניים... והיווה התרסה מפורשת או משתמעת כלפי נציגיה הרשמיים של הדת".
חדר המיטות כמרחב פרטי
לא רק רוח האינדיבידואליזם שנשבה באירופה גרמה לכך. יחד אתה בא גם אקלים נטורליסטי שכלל התבוננות חדשה באדם ובגופו. בעוד שלפנים הנאה גופנית נתפשה כדבר לא ראוי, לפעמים אף בזוי, בתקופה זו נהיה מקובל יותר ויותר לראות את התשוקה ואת סיפוקה כדברים טבעיים ולגיטימיים.
כך קרה שהתרבו יחסי המין וההריונות מחוץ לנישואים, הביקור בבתי זונות ואף מקרי הניאוף. ב-1731, למשל, הוכרזה רעכלי, אשתו של יעסיל הלברשטאט מאלטונה, זונה לאחר שקיימה יחסי מין מחוץ לנישואין, ובעלה נדרש לגרש אותה - אלא שהוא לא הסכים, והתעקש למשיך לחיות אתה, במה שהיה מרד בסמכות הרבנית והצהרה פומבית על רצונו לשמור על חדר המיטות שלו כעל מרחב פרטי. עד כדי כך רבו מקרי הזימה באלטונה וסביבתה עד שהרב הגדול יעקב עמדן הציע ב-1739 להתיר לגברים נשואים לנהל חיי אישות עם פילגש קבועה, ולו רק כדי לשמור על היהודים הסוררים במסגרת ההלכה, ולדאוג שהנשים יטבלו במקווה.
עמדן ידוע כמובן ממלחמתו העיקשת נגד השבתאים, והוא גם קשר בין תפוצת האחרונים בימיו לבין המתירנות המינית שראה סביבו. על פי עמדן תמכו יהודים עשירים בקהילות וינה ומנהיים בשבתאים מטעמים הדוניסטיים, ולא משיחיים: "שהיו שמחים לקבל תורה חדשה להתיר האיסורים ולמלא תאוותיהם המגונות", כתב.
לבטל את כל הדתות
המשותף למתירנים ולשבתאים היה ההתרסה נגד הרבנות והשבירה מבחינתם של סמכותה. אולם בעוד שלראשונים ההשתחררות מאיסורים מיניים היתה ביטוי לשחרור אישי והכרה בלגיטימיות של התשוקה, לאחרונים היא היתה כמובן חלק מהפרויקט המשיחי. כישלונו המזעזע של משיחם לא הצליח לפקוח את עיני כל השבתאים, ולאחדים מהם, כמו אלה שהונהגו על ידי יעקב פרנק, התאסלמותו של שבתאי צבי רק הדגישה את הצורך לפוצץ מבפנים את המסגרת ההלכתית.
כך, למשל, ב-1725 התגלו, בחיפוש בכליו של השליח השבתאי משה מאיר, שהגיע לקהילת פרנקפורט, כתבים שבתאיים שביניהם הציווי לשמוח בתשעה באב, וההוראה כי "מי שעבר והתענה בתשעה באב אין לו תקנה עד שיבוא על אשת איש ואם אפשר להיות ביום כיפור - מה טוב". מאיר עצמו גורש מהעיר. שבתאים אחרים התעקשו לבקר זונות, לבעול את נשותיהם בנידתן או להוציא במכוון זרע לבטלה, תוך ראיית מעשים אלה כ"תיקון".
כאשר הגיע יעקב פרנק ב-1755 מסלוניקי לפולין הוא נהפך במהרה למנהיגם של השבתאים שם ותופעות אלה התעצמו כמה מונים. "אני באתי לפולין רק כדי לבטל את כל החוקים ואת כל הדתות", הצהיר פרנק, אך הרושם הוא שביטול נורמות מיניות היה חביב עליו במיוחד. במשך השנים הבאות הוא אירגן אורגיות רבות משתתפים, והתגלה בין השאר כעריץ סאדיסטי הרודה בחסידיו, ובעיקר בחסידותיו.
כשהתגלו מעשי הכת הפרנקיסטית מיהרה ההנהגה הרבנית להגיב ודחקה את חבריה מחוץ לקהילה היהודית (נעשה גם ניסיון להגביל את לימוד הקבלה, משום השימוש שעשו בה הפראנקיסטים). בתחילת 1760 התנצר פראנק יחד עם כמה מאות מחסידיו, והרבנים נשמו לרווחה: ההתנגדות לסמכותם כבר אינה מתוככי היהדות. אולם הנזק למרותם כבר נעשה: רישומה של המרדנות הפרנקיסטית, טוען פיינר, ניכר היטב ולאורך זמן.
חופשיים בדעתם
מול המתירנים מחד גיסא והשבתאים מאידך גיסא ניצבה לא רק הרבנות, אלא גם ההשכלה. המשכילים במאה ה-18 לא היו כאמור אתאיסטים, אלא נישאו על גל הרציונליזציה של המהפכה המדעית, וביקשו להתאים את היהדות לעולם החדש שהם הבחינו שמתהווה סביבם. מי שהיו "פוקרים ורשעים" לדעת הרבנים אז הביטו דווקא בדאגה בפורקי העול ההדוניסטים, ואף שהיו "חופשיים בדעתם" (freidenker) בשום פנים לא חשבו שמותר לו לאדם להיות חופשי במעשיו.
ההבדל הוא מהותי: מול פריקת העול האנארכית של הליברטנים, מתחו אנשי הנאורות היהודים ביקורת על הממסד הרבני וההלכתי מתוך עמדה מגובשת וערכית. עם התפשטותה של החשיבה הרציונלית באירופה אימצו המשכילים נראטיב היסטורי-טלאולוגי שעל פיו היסטוריה היא תהליך של התקדמות המוביל לתיקון הדתות ולשחרורו של האדם. האמונה באל לא היתה טעות בעיניהם, אולם היה גם היה צורך לתקן טעויות שונות שחדרו לדת, אם בזדון, אם על ידי כוהני-דת תאבי כוח ואם על ידי בורותם של הדורות הקודמים. הדרך להבדיל בין האמת ובין הבדיה שבדתות היא פשוט לחשוב בצורה צלולה. אצל המשכילים סמכות השכל החושב היתה גדולה מסמכותה של המסורת.
משכילים רבים הפכו לדאיסטים, כלומר מאמינים בקיומו של האל, בטובו ובנצחיות הנשמה, אבל לא בכל מאפיין פרטיקולרי אחר של הדת. כך למשל כותב משה הירשל, משכיל יהודי מברסלאו, חיבור שבו הוא תוקף את מה שראה כאיום על הדת דווקא, כלומר את "האמונות הטפלות והדעות הקדומות המקובלות, אשר את גל הגרוטאות של המצוות הטקסיות הן עושות לחוקי האלוהים, בעוד שאת הדת האמיתית ויראת אלוהים האמיתית הן הופכות לזניחות" ואחד הדאיסטים המפורסמים ביותר אז, דוד פרידלנדר, כתב שהחוקים והמצוות הם "עלבון לרוח ולשכל הישר".
"השכל הישר", אם כן, נהפך למדד שעל פיו בוחנים את הדת, והתיאולוגיה - לשפחתה של הפילוסופיה (פרידלנדר, אגב, ביקש לבטל יסוד אי-רציונלי נוסף ביהדות: התקווה להגיע שוב לארץ האבות). אולם אותם משכילים גם הסתייגו מאוד, כאמור, מהנהנתנות חסרת הרסן של האפיקורסים. אדרבא: דווקא בגלל שהם מצדם הציגו מערך ערכי שראו בו את הצלתה של היהדות והתאמתה לעידן המודרני, הפגנות של התנהגות מופקרת הדאיגו אותם.
עולם הפוך
בשליש האחרון של המאה ה-18 המרידה בדת והספקנות נהפכו מנחלתם של בודדים למגמה של ציבור רחב, ולרבנים באירופה נעשה ברור שהקרב, מבחינתם, אבוד. אלה, כך הם מתכתבים ביניהם, ב"חוטאים חדשים", שאמצעי הפיקוח הישנים לא עושים עליהם כל רושם: בעוד החוטא הישן התבייש וחזר בתשובה, החוטא החדש סרב אפילו להתחרט. ב-1789, כשבצרפת בראו את הרפובליקה, הופץ קונטרס אנונימי בלונדון שביטא דרך כותרתו את השבר שהיכה ברבנים: "זה קונטרס נקרא עולם חדש ונקרא עולם הפוך על שם מעשי החדשים והפוכים הנמצאים ונראים בזמננו". בתוכו ממשיך ומקונן הכותב על כך שבעוד שבעבר היו הדברים כשורה, "עכשיו בעוונותינו הרבים אנשים ונשים מעורבים יחד במחולות בקאמדיות ופושטין ידיהם לאנשים כאיש אל רעהו באהבה וחיבה בפרהסיה כהיתר גמור בלי שום בושת פנים".
העדר הבושה הוא כמובן הדבר המטריד ביותר את הכותב. האסטרטגיה שנבחרה, בין השאר על ידי החת"ם סופר, היא התחרדות. על פי פיינר בחרו הרבנים ב"התבדלות חברתית והתגוננות מפני השפעה רעה באמצעות חיזוק חומות הקבוצה המסתתרת מפני החילון מכאן, ואמונה תמימה שמדכאת את הביקורת והספקנות מכאן".
"שורשי החילון" הוא מחקר מקיף, מרשים בדקדקנותו ובפרטנותו, המצליח לתת תמונה עשירה ביותר של תהליכי המעבר וההשתנות של היהודים האירופאים במאה ה-17. זו אינה "היסטוריה של הרעיונות", ופיינר לא מתעכב על הסברים לתופעות, ומסתפק לרוב בתיאורן. למרות זאת, הספר מצליח להצביע על כמה מאפיינים חשובים של החילון היהודי, כגון היקפה של תופעת פורקי העול הנהנתנים, שהופיעו עוד לפני תנועת ההשכלה (ובכך הספר הוא השלמה לספרו הגדול הקודם של פיינר - "מהפכת הנאורות", מרכז זלמן שזר). פיינר מצליח לשזור את האירועים בהקשרם הרחב, ולהראות איך במקביל לעלייתה של תנועת החסידות, תחילת האמנציפציה והמהפכה הצרפתית והאמריקאית, התרחשה בין היהודים רעידת אדמה מאסיבית, שבישרה את תחילת היהדות החילונית.
כך יכולה היתה כבר בשלהי אותה מאה להיות מופצת במרחב הדובר גרמנית הבדיחה על היהודי הצעיר שביקר בשעות הבוקר אצל סוחר נוצרי לצורך עסקים. לאחר שסיימו את עבודתם הזמין אותו הנוצרי לארוחת בוקר. "לא, תודה," ענה היהודי, אולם הנוצרי התעקש שאין זו כל טרחה. "אני לא יכול, אדון יקר", השיב היהודי, "ראשית כל היום אצלנו יום צום, ושנית, כבר אכלתי ארוחת בוקר". (תומר פרסיקו, הארץ) |
|
|
|
|
|
|
