>*--indexSql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
למאמינים ולשומרי המצוות יש תמיהה בלבם על אלוהים: מה ראה ריבונו של עולם לגאול את עמו דווקא על ידי מדינה חילונית. כלום לא היה עדיף שיהיה כאן קצת יותר יידישקייט?
שאלה קשה היא. פרשיות כגון ליצמן ועצמותיו, או אפלייתן של בנות ספרדיות בבית ספר בעמנואל יכולות לתת תשובה ראויה. הלוא גם חרדים גמורים מרימים לא פעם גבה ושואלים: מה היה לנו?
יש לומר דברים ברורים. פסיקה הלכתית והנהגה רוחנית שהתעצבה כדי לתת מענה לקהילות מבודדות צריכה לעבור תהליך עמוק וארוך, כדי שתהא מסוגלת גם לשמר את זהותה באופן מלא וגם לתת תשובה למסגרת מדינית רחבה.
מדובר ביותר מאשר בעיות איזוטריות כמו קברים עתיקים או התבדלות של זרם חינוכי. מדובר בניהול ערכי של מדינה. דוגמה טובה ניתן לראות בנייר העמדה שנקרא "מיעוטים במדינה יהודית, היבטים הלכתיים" (אליעזר חדד, המכון הישראלי לדמוקרטיה). חיבור מחכים זה, שיצא באחרונה, סוקר את מכלול ההתייחסויות של פוסקי ההלכה למיעוטים החיים במדינה יהודית.
למרות הסיכום המנחם של חדד, כל המעיין בשלל הדעות ובאופן הדיון יכול לברך על כך שהמדינה עדיין חילונית. ואת הדברים האלו אני כותב בצער עצום, שכן לטעמי ההלכה היא עצמותו של הקיום היהודי. אבל אם יותר הרסן החילוני, והדיון יתבסס רק על המקורות כדרכה של מסורת הפסיקה השגורה, בתוך פרק זמן קצר רוב הרעות שעשו לנו שונאינו, נעשה אנו. בכך תיהפך מדינת היהודים לבדיחה היסטורית מצמררת. הלא כל הטיעונים ההיסטוריים שלנו כנגד האפליה, ההשפלה, חוסר השוויון והגזענות ייהפכו להיות טיעוני המיעוטים הגרים בתוכנו.
דרכם של מקצת הפוסקים היא הדבקות בפשטות הכתוב, בלי להתייחס לכך שההלכה אמורה להגדיר את המציאות, לתת משמעות לנושאים הקונקרטיים העומדים לפנינו. דרך זו, בצירוף גישה לאומית או פוליטית, עשויה להוביל רבנים לדיון רציני בשאלה אם מותר להרוג גוי. אותם רבנים לא שמו לב שיש גם הלכות המתירות לחסל חילוני או להכות נשים אם אלו לא רחצו את רגלי בעליהן (רמב"ם, אישות, פכ"א).
אף פוסק לא יפסוק להתיר דמו של חילוני בעקבות הרמב"ם (ע"ז כו: רמב"ם, הלכות רוצח פ"ד ה"י, הל' ממרים פ"ג ה"ב). אבל כאשר מדובר במיעוטים, יעוטו גם יעוטו על פירוש פשוט להלכה כמוצאי שלל רב, והשקפות משונות ואלימות יקבלו שלל אסמכתאות.
הצגתי את הטיעון הזה, בדבר החיוניות שבחילון המנגנון המדיני, לפני יהודי חרדי. למה לך להתפלפל, עט עלי, פשוט טוב שלא נתנו לנו את המדינה. מה רצית? מדינה שתיראה כמו בני ברק?
אולם הוא לא צדק, הבעיה אינה בתחום התברואה והתכנון, הבעיה המרכזית היא בתחום הגישה לתיקון החברה. בעוד שחז"ל הירבו לעסוק בתקנות של דרכי שלום ותיקון העולם, ההלכה שבימינו היא אטית וזהירה. רעיונות פמיניסטיים, תיאוריות ביקורתיות, פילוסופיית החירות והשוויון, זכויות אדם - כל אלו הן מציאות. האם גדולי ההלכה רוצים להתעלם ממנה או להתייחס אליה?
הם לא טועים בזהירותם, אך בינתיים טוב שלא דנים בכנסת בהתרת דמם של מיעוטים, טוב שיש מדינה חילונית.
הרב פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים בר אילן בתל אביב, וחבר הוועד המנהל של האגודה לזכויות האזרח
תוקן על ידי ספרן ב- 27/04/2010 07:03:14
נשלח ב-29/4/2010 17:28
"רבים ממעריציו של ליבוביץ לא עמדו על המניע הדתי העמוק שהדריך אותו במסעו הביקורתי העקשני, מסע ניתוץ האלילים", כתב רביצקי - וגם בכך הוא צודק. לרבים מידי היה נוח לחשוב שליבוביץ אינו "ממש" דתי, אבל בפועל כל מהותו היתה ההכרעה לצד זה."
*--indexSql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
על קוצר החיים
לוקיוס אנאיוס סנקה. תירגמה מרומית: נאוה כהן. הוצאת נהר ספרים, 96
עמ', 69 שקלים
האומנם "החיים קצרים והמלאכה מרובה", כדבר האמרה השגורה?
הפילוסוף הרומי בן המאה הראשונה לספירה, סנקה, סבר שלא זו בהכרח המציאות, וכי
במובנים מסוימים דווקא כשמרבים במלאכה, החיים נעשים קצרים יותר. סנקה טען שהקובלנה
השכיחה על הזמן המועט שהוקצה לאדם על פני האדמה אינה מוצדקת - החיים ארוכים דיים,
אלא שרוב האנשים מכלים את זמנם על הבלים וכך מקצרים את חייהם במו ידיהם, עד ש"זעום
הוא אותו החלק של חיינו שבו אנו חיים" ו"כל שאר קיומנו אינו חיים אלא זמן ותו לא".
בין ההבלים שבוזזים מאתנו את הזמן, מונה סנקה מידות רעות מוכרות כתאוות בצע,
נהנתנות, גנדרנות, קלות דעת ובטלנות, אבל גם דברים שאנו רגילים לראות בהם מעלות כמו
שקדנות, עבודה קשה, או השתדלות למען אחרים. ריבוי נכסים גם הוא מקור לצרות, שכן
העשיר עלול להפוך לעבד של הונו, וזמנו מתכלה על שימורו ועל הטרדותיהם של המון בני
החסות הפונים אליו בבקשות ובדרישות שונות. מה גם שבעלות על רכוש מחזיקה בתוכה את
אפשרות אובדנו, ולכן בכוחה להפוך מקור לצער. מכלה-זמן נוסף הוא הזולת: הפטרון,
המלווה, בן החסות, העבד, ואף האהובה והאשה - כולם גוזלים מהאדם את זמנו היקר. לכן,
בשל עודף עיסוקים - בין אם הם מגונים או מהוגנים - נהפך האדם לטרוד, וכאשר האדם
טרוד אין דבר המעסיק אותו פחות מאשר לחיות. כיצד לחיות וכיצד למות, אלה דברים שיש
ללמוד אותם, אומר סנקה, וכדי ללמוד אותם יש להתפנות מטרדות, ולפנות אל המורים
החכמים, הפילוסופים שקדמו לסנקה, שכן "הרעיונות שהונצחו על ידי החוכמה, להם מרוצת
הזמן אינה יכולה להזיק".
אבל אם עלינו לוותר על כל אותם דברים שסנקה מכנה
הבלים, מה יוותר לנו? מהם הדברים שראוי לעסוק בהם, ולהאריך את חיינו באמצעותם? סנקה
אינו מורה על עיסוק מסוים, אלא על אופן בחירת העיסוקים. אם, למשל, השגת משרה בכירה
ומכובדת, אך למעשה אתה משתוקק כל העת לרגע סיומה, סימן שאינך חי את חייך - אתה עוד
אחד ש"נחפז במורד חייו וסובל מכמיהה לעתיד ומנטל ההווה". מסיבה זו אל לנו לקנא
בבעלי השררה, משום ש"עניינים מעין אלה נקנים בדמי החיים". סנקה מציע במקום זאת
לייחד את זמננו לטובת צרכינו שלנו, לתכנן כל יום כאילו היה הוא האחרון, ולזקק את
ההווה כך שלא נמצא את עצמנו מייחלים ליום המחר, ואף לא יראים מפניו. כדי לחיות
בהווה, עלינו להמעיט ככל האפשר בציפיות, שכן הציפייה "תלויה ביום המחר ומאבדת את
היום הזה". כסטואיקן, סנקה האמין שהעתיד ממילא נתון לקביעת הגורל, ולכן אין טעם
להגות בו. "חייה את חייך לאלתר", הוא אומר. סנקה שב ומזכיר לנו שלא הזמן שעבר הוא
המדד לאורך החיים, אלא איכותם - אדם זקן שלא השכיל לנהל את חייו כיאות דומה לאונייה
שנקלעה לסערה בצאתה מן הנמל, כך שלא גמעה כל מרחק, ושעות עברו עליה בטלטלה ובעמידה
במקום. במקום לספור שעות ושנים, עלינו לדאוג למלא כל רגע ורגע בתוכן ראוי, שהוא
תוצר של בחירה מודעת, ולא של היסחפות חסרת שליטה אחרי תשוקות שלנו או אחרי
רצונותיהם של אחרים.
לוקיוס אנאיוס סנקה (שחי בין 65 לפני הספירה ל-4
לספירה) היה מדינאי, נואם ומחזאי רומי, שהשתייך לזרם הסטואה. הסטואה היתה אחת משלוש
הפילוסופיות ההלניסטיות העיקריות, שדמו זו לזו בתפישתן הכללית את הפילוסופיה כאמנות
תרפויטית. בשונה מן הפילוסופיה היוונית שקדמה להן, ואף מהמסורת המערבית בכללה, הן
שאפו בעיקר להדריך את האדם ולהציע לו מתכון לשקט נפשי ולאושר. בכך הן קרובות דווקא
לפילוסופיות המזרחיות שנעשות יותר ויותר פופולריות במערב. הסטואיקנים האמינו שגורל
האדם נקבע מראש, ולכן הדרך הטובה לחיות היא לקבלו בהשלמה. כדי לצמצם את הסבל, מוטב
להיות כמה שפחות תלויים בגורמים חיצוניים שאינם בשליטתנו ועשויים להשתנות לרעה.
בנוסף, במקום להתמקד בהתרחשויות שאין לנו שליטה עליהם, עלינו להתמקד בשיפוטנו,
המצוי תחת שליטתנו. כך, גם אם נגזר על כולנו למות, באפשרותנו לבחור כיצד להתייחס אל
המוות. לפי הסטואיקנים, אין טעם לכעוס על דברים שאין בכוחנו לשנות, ולא להיקשר
לדברים שסופם להילקח מאתנו. עלינו להימנע מלהשאיר קלפי מיקוח בידי הגורל, ולוותר
מרצון על כל הנכסים שאובדנם יצער אותנו עוד לפני שיקרע אותם הגורל מידנו.
כסטואיקן, סנקה אמנם הטיף לוויתור על נכסים, אך הוא עצמו היה רווי בהם,
וויתר (על חלקם) רק בשנים האחרונות לחייו. להגנתו טען, שאין חשיבות לעובדת עושרו או
עוניו של אדם, אלא רק ליחסו כלפי עובדה זו. באופן כזה, סטואיקן יכול להיות עשיר כל
עוד הוא לא נהפך לעבד של ממונו. מה גם שחייו של סנקה לא היו משופעים רק בטוב.
בצעירותו הוא הוגלה לקורסיקה לאחר שהואשם, ככל הנראה שלא בצדק, בניאוף עם אחותו של
הקיסר קלאודיוס. בשנת 49 לפני הספירה הוא נקרא לחזור לרומא לחנוך את נירון הצעיר,
אבל אותו נירון, מאוחר יותר בחייו, ציווה על התאבדותו של סנקה לאחר ששמו נקשר
בניסיון התנקשות בחייו של הקיסר. בנוסף, לאורך כל חייו בריאותו היתה רופפת ולא פעם
שקל להתאבד. נראה אפוא שהיו לא מעט דברים בחייו של לוקיוס אנאיוס סנקה שהיה עליו
להתייחס אליהם בהשלמה סטואית. ובכל מקרה, כמו שאמר פעם הפרופסור חיים יהודה רות,
לצפות ממרצה לאתיקה להיות מוסרי, זה כמו לצפות ממורה למתמטיקה להיות משולש. בין אם
סנקה נהג כפי שהטיף לאחרים לנהוג ובין אם נהג בצביעות, אפשר לצאת נשכרים מקריאה
בטקסט הזה, וראוי לברך על תרגומו הקולח לעברית.
(הארץ)
נשלח ב-13/5/2010 12:20
המצווה ו"עונשה"
"הוא התקרב אליי יותר ושאל שוב, בקול רם 'זה מהתפילין?' לא יכולתי להתעלם עוד ועניתי 'כן, מה אתה רוצה ממני?' הוא תפס לי חזק את יד שמאל והתחיל לבעוט בי". נועה רז הותקפה על-ידי חרדי בגלל אמונתה הדתית
בכל בוקר אני קמה ומתפללת שחרית, עם טלית ותפילין, כפי שציוונו הקב"ה. בתור מי ששייכת לתנועה המסורתית (קונסרבטיבית), ברור לי לגמרי שהמצוות הללו - להתפלל, להתעטף בטלית, להניח תפילין - חלות על כל יהודי מאמין באשר הוא, גם על היהודיות.
אני רגילה לשמוע אמירות מתריסות בנוגע לאמונתי הדתית, החל מ"קונסרבטיבי? מה זה בכלל?" וכלה ב"אתם בכלל לא יהודים, אלא כופרים". אני גם מורגלת לצערי לקרוא חדשות על האלימות הדתית המשתוללת במדינה. זה מתחיל באלימות נגד נשות הכותל, עובר דרך קווי ההפרדה שהולכים ומתפשטים בכל הארץ ופרשת הקברים בברזילי, ואיפה זה ייגמר? אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת.
אבל כל המורגלות שלי וכל המודעות שאני מסתובבת איתה כמו שריון, לא עמדו לצדי ביום שלישי בבוקר, כשחרדי עם שנאה בעיניים החליט לתקוף אותי בגלל האמונה שלי באלוהים.
"אישה, תועבה, חילול הקודש"
השעה הייתה 07:30 בבוקר, שקט ברחובות. ישנתי אצל חברה בבאר שבע, קמנו, הנחתי תפילין, התפללנו, חלצתי תפילין, שגרה. יצאנו מהבית, נסעתי לתחנה המרכזית וכל מה שחשבתי עליו זה איך אני מרוויחה כמה שעות שינה לפני העבודה, אבל זה לא ממש יצא לפועל.
כמה דקות אחרי שהגעתי לתחנה, שמתי לב לאדם מבוגר, בלבוש חרדי, שעומד ובוהה ביד שלי. עברו כמה שניות נוספות, וכנראה שהוא הבין שהמבט שלו לא מעביר את המסר מספיק בבירור. הוא רכן קצת לעברי, הצביע על הפסים האדמדמים על היד, אלו שנשארים על העור גם דקות ארוכות אחרי שהוסרו התפילין, ושאל "תגידי, זה מהתפילין?" התעלמתי, אבל הוא שוב שאל: "זה מהתפילין?" התעלמתי שוב, והוא התקרב אליי עוד יותר, נעמד ממש בצמוד אליי, ושאל שוב, בקול רם: "זה מהתפילין?" לא יכולתי להתעלם יותר, אז הסתכלתי עליו ועניתי: "כן, מה אתה רוצה ממני?"
האמת שהייתי בטוחה שברגע שאענה לו הוא יפלוט איזו קללה, יסתובב ויעזוב את המקום, אבל טעיתי. הוא רק התחיל. הוא תפס לי חזק את יד שמאל, ופשוט התחיל לבעוט בי. על הדרך גם לא שכח לצרוח בליל מלים כגון "אישה", "תועבה", "חילול הקודש" ועוד.
ברגעים הראשונים לא יכולתי לזוז. בכלל לא הבנתי מה קורה. אחרי כמה שניות התעשתתי, נאבקתי בו כדי לשחרר את עצמי, ורצתי לאוטובוס שהגיע. הרגשתי לגמרי לבד. המקום לא המה אדם, אבל היו שם אנשים. חלקם הסתכלו בעניין, חלקם הסיטו המבט. רק אישה אחת זרקה לעברו "תעזוב אותה כבר בשקט". אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתי מצליחה להתחמק.
כל דאלים גבר, כל דמושפלת אישה
לא, זה לא סיפור על איש אחד שתקף מישהי בתחנת אוטובוס. זה אפילו לא סיפור על אלימות נגד נשים. זה סיפור על אלימות דתית. זה סיפור על תקיפה של אדם על רקע אמונתו, על רקע רצונו לעבוד את הקב"ה בדרכו, בדל"ת אמותיו, לפי תפישתו, לפי הבנתו את תורתנו הקדושה.
הבעיה אינה טמונה רק באיש ההוא, בתוקף. היא טמונה באלה שחינכו אותו, במנהיגיו שמתבטאים באופן בוטה ואלים נגד כל פרקטיקה דתית שאינה חרדית. באלה שגידלו אותו וטיפחו אותו באווירה שבה ניתן להגיד בלי להניד עפעף שקונסרבטיבים הם לא דתיים, שמישהו מעדה אחרת הוא ג'וק, שישנו רק מגזר אחד (חשוך במיוחד) שקובע מיהו יהודי.
אנחנו חיים במדינה שבה כל דאלים גבר, וכל דמושפלת אישה. ככל שאנחנו הולכים ומתחרדים, הולכים ומקצינים, הקצוות האלה הולכים ונהיים יותר ויותר ברורים ומפחידים. היהדות הפלורליסטית, על גווניה השונים, עושה ימים כלילות כדי לשנות את המצב הזה. זה מתחיל בבתי כנסת שוויוניים ומכילים, וממשיך בטקסי חיים לכולם, כולל כולם.
איך שאני רואה את הדברים, התנועות האלה מצילות את צביונה היהודי-דמוקרטי של מדינת ישראל, וזה עוד מעבר לתפקידן בזירה הבינלאומית, ההסברתית והחינוכית. אבל המדינה שלנו, זו שאמורה מצד אחד להגן עלינו ממטורפים ומשיחי שקר, ומצד שני
לטפח כוחות חיוביים ומקדמים, המדינה הזו יורה לנו ברגל כל פעם מחדש.
אנחנו יכולים לצאת נגד החרדים עד מחר, אבל הם לא האשמים הבלעדיים. הם חרדים, זו אמונתם, וזכותם להחזיק בה. מי שאשם באלימות זו גם המדינה, שנותנת להם גושפנקא לכל התפרעות, ואנחנו, שסוחבים ושותקים. ואם לא נתעורר ונעשה משהו, נמצא את עצמנו עוד כמה שנים חיים במאה שערים פינת טהרן.
ביום שלישי בלילה חזרתי הביתה מהעבודה. בפינת הרחוב שלי חנה טנדר של חב"ד שהיה מוקף בחסידים. אני מחבבת את אנשי חב"ד, רובם ככולם אוהבי אדם ועם רבים מהם יצא לי לנהל דיאלוג פורה, על אף חוסר ההסכמה העקרונית בינינו. אבל הפעם מצאתי את עצמי עושה עיקוף רק כדי לא לעבור דרכם. הפחד משתק, גם אותי. זה נכון שהאיש שתקף אותי אינו מדגם מייצג, אבל לבעוט במישהי רק כי היא מתפללת לקב"ה? הדרך מכאן ועד לשליפת סכין מאוד קצרה. זה גורם לי לתהות מי מבינינו הוא היהודי.
הכותבת היא חברת התנועה המסורתית. תלונה הוגשה במשטרה.
